שארל בריק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שארל בריק
Charles Bruck
שארל בריק בשנת 1960
שארל בריק בשנת 1960
לידה 2 במאי 1911
טימישוארה (טמשוואר), חבל באנאט, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 16 ביולי 1995 (בגיל 84)
הנקוק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות רומניה, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אקול נורמל דה מוזיק בפריז עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מוזיקה קלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שארל בריקצרפתית: Charles Bruck, בהונגרית: Bruck Károly,‏ 2 במאי 1911 טמשוואר16 ביולי 1995 הנקוק, מיין) היה מנצח צרפתי, יהודי מטרנסילבניה, שפעל בעיקר בצרפת, הולנד וארצות הברית. ב-1939 קיבל אזרחות צרפתית, שנלקחה אחר כך ממנו בשנים 1940–1944 בימי השואה. "ביצועיו התאפיינו בדיוק יוצא מן הכלל, אך לא בהיעדר רגש".[1]

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות הצעירות והלימודים. חבר ברזיסטאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

שארל בריק נולד בשנת 1911 כקארוי ברוק בשכונת יוזפין בעיר טימישוארה, בחבל באנאט שהשתייך אז לאוסטרו-הונגריה. הוא היה בן של שוחט יהודי ולמד בתיכון היהודי בעיר בימי השלטון הרומני. בגיל 17, בשנת 1928 נסע ללימודים באקדמיה למוזיקה של וינה למשך שנה ואחר כך התיישב בפריז בה הכיר את הכנר אנטואן גולאה, יהודי וינאי-רומני, לימים מוזיקולוג ידוע, שהפך לאחד ממעריצי אמנותו. בריק נרשם קודם כל ללימודי משפטים והחל משנת 1931 למד במקביל ב"אקול נורמאל למוזיק" אצל אלפרד קורטו, נדיה בולאנז'ה (הלחנה) וולאדו פרלמוטר (פסנתר). אחרי 1934 היה לתלמידו של פייר מונטה (1964-1875) שהקים באותה תקופה בית ספר לניצוח ליד התזמורת הסימפונית של פריז. ב-1936, בגיל 25, סיים את התואר ב משפטים בפריז וזכה במבחני הקבלה לתפקיד סגן המנצח של התזמורת הסימפונית של פריז. ב-1939 קיבל את האזרחות הצרפתית וניצח לראשונה באמריקה בסן פרנסיסקו. בימי הכיבוש הנאצי והמשטר וישי איבד את האזרחות ופוטר. נאלץ להסתתר ובהמשך היה לפעיל ברזיסטאנס.

המשך פעילותו המוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי השחרור, בשנים 1945–1948 כיהן בריק כמנהל "תעשיות המוזיקה" ב"משרד התפוקה התעשייתית".[2] בשנים 1950-1949 ניצח על תזמורות בתי הקזינו ב קאן ודוביל (Cannes-Dauville),[3] אחר כך, בשנים 1954-1950 ניצח על תזמורת בית האופרה הלאומית של אמסטרדם. בשנת 1955 התמנה בראש התזמורת הסימפונית של רדיו שטרסבורג בצרפת. ניצח עליה למשך עשור, עד שנת 1965 והשתדל להכליל ברפרטואר באופן קבוע יצירות בנות זמננו, אף חרף ההסתייגויות החריפות של חלק מהמוזיקאים ובמיוחד של הקהל מול הניסיונות הסגנוניים וההרמוניים הכרוכים באותן היצירות. כדברי מבקר המוזיקה אלן פארי, הצטייר בריק כאמן סקרן ,"בעל מזג סוער ולוחמני" שחונן בכישרון ניתוח ואינטואיציה לגבי שפות מוזיקליות חדשות והשתמש בידע שרכש על האמצעים הטכניים של תקופתנו"[4] בשנים 1965–1970 היה, אחרי סיום כהונתו של אז'ן ביגו, למנצח של התזמורת הסימפונית של רשות השידור הצרפתית, לימים (החל מ-1989) התזמורת הפילהרמונית של רדיו צרפת. הורחק מניהול התזמורת בגלל שאיפתו לבצע יותר מדי קטעי מוזיקה בת זמננו ומחמת אופיו שנחשב סוער ואימפולסיבי מדי. בשנת 1970 עבר לגור בהנקוק, מדינת מיין, בארצות הברית. כדי לרשת את פייר מונטה בניהול בית הספר הידוע לניצוח ולמוזיקאי תזמורת שהקים המנצח הצרפתי ושנשא את שם מייסדו. בריק הוזמן לשם על ידי אלמנתו של פייר מונטה, דוריס. בריק עמד בראש בית הספר כמנהל מוזיקלי ופרופסור ראשי למשך עשרים ושש שנה, עד יום מותו. בשנות ה-1980 המוקדמות לימד בריק גם כמנהל הפעילות התזמורתית בבית הספר הארט למוזיקה שליד אוניברסיטת הרטפורד ובשנת 1992 כפרופסור אורח באוניברסיטת פרינסטון.

בריק חזר לבקר בעיר הולדתו, טימישוארה, בשנת 1946, כשניצח בה מספר קונצרטים בהשתתפות הפסנתרנית מוניק דה לה ברישולרי.

שארל בריק נפטר ב-1995 בהנקוק, מיין, עקב מחלה ממארת של הכבד, והובא לקבורה בירושלים. השאיר אשה, גבי, ואחות, אני היידינגספלד, שחיה בישראל. עם תלמידיו נמנו מאות מנצחים, ביניהם יו וולף, איגנאסיו ייפס, לודוביק מוריו, שרה ג'ובין, מארק דוד, דייוויד הייס, כריסטופר פרנקלין, שרה ג'ובין, פול מאייר, אריק אוכסנר, דייוויד רוג', כריסטופר צימרמן, מארק מינקובסקי, חוסה דה אוסביו, מייקל ג'ינבו, המנהל הנוכחי של בית הספר על שם פייר מונטה (ארצות הברית)

הרפרטואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שארל בריק בחר ברפרטואר נרחב ביותר: אהב במיוחד מוזיקה רומנטית צרפתית, כולל יצירות ברליוז, ומוזיקה קלאסית ורומנטית גרמנית - במיוחד בטהובן וברהמס. היה בנוסף מעריץ גדול של מוזיקת המאה ה-20 החל מסטרווינסקי ועד בארטוק, ג'ורג'ה אנסקו, ומלחינים נוספים ממרכז אירופה.

בשנת 1947 תזמורת קולון תחת שרביטו ביצעה את הקונצ'רטו לפסנתר מאת ארנולד שנברג (עם הסולנית איבון לוריו) ואת אופוס אמריקנוס מאת דריוס מיו. אחר כך הלהיב 1200 צופים באולם התיאטרון הלאומי העממי של ז'אן וילאר עם יצירות מאת אנטון וברן, אוליבייה מסייאן ולואיג'י דאלאפיקולה. בשנת 1955 ביצע בבורדו את האופרה "פיטר גריימס" מאת בנג'מין בריטן ובאותה שנה מחזיר לבמת הקונצרטים את האופרה "אדיפוס רקס" מאת אנסקו שלא בוצעה מאז שנת 1936.[5] ניצח מעל 200 ביצועי בכורה של יצירות מוזיקליות[6][7] בכורות צרפתיות ליצירות של מלחינים מן המאה ה-20 כמו ליגטי, וביצועי בכורה עולמית ליצירות מאת דריוס מיו, פרנסיס פולנק, אלכסנדר טנסמן, בוהוסלב מרטינו, יאניס קסנאקיס, אוליבייה מסייאן, קרלהיינץ שטוקהאוזן, פייר בולז ואחרים.

שארל בריק הקליט בשביל חברות התקליטים "קולומביה", "דויטשה גרמופון", אראטו ו-EMI. עם תקליטיו הידועים ביותר נמנית ההקלטה בבכורה של האופרה "מלאך האש" מאת סרגיי פרוקופייב ושל "אורפאו ואורידיצ'ה" מאת גלוק, עם הזמרת קתלין פרייר. זכתה להערכה גם ההקלטה שעשה לאופרה "אדיפוס רקס" מאת אנסקו, בשנת 1955.

יצירות שניצח בבכורה צרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האופרה "אוליסס" (1970 בתיאטרון האומנויות של רואן) (בגרסה הצרפתית של מרטין קדייה)
האופרה "השבוי"
Requiescant
המיסה הגלגוליטית (1957)
האופרה "פרשת מקרופולוס"
רקוויאם
הפאסיון על פי לוקס
דיאס אירה
האופרה "המהמר"

יצירות שניצח בבכורה עולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות מאת:

שיר אחר שיר (Chant apres Chant) (1966)
רפסודיה דיוניסית (1961)
סימפוניה קונצ'רטית לחצוצרה ותזמורת (1966)
שלושה אטיודים לתזמורת (1969)
מוזיקה לעולם אחר (Musique pour un autre monde) (1962)
לילה מוכה אהבה (La Nuit foudroyée)
Expressions contrastées ‏ (1966)
סימפוניה מס.1 (1960)
אטיוד III ‏ (1966)
הגרש L' Apostrophe, קומדיה מוזיקלית (1951)
  • ז'אן-פייר גזק:
צורות (Formes) (1967)
  • פייר האסקנוף:
קונצ'רטו לתזמורת (1961)
מבנים פוליפוניים (1964)
לב החומר (Le Coeur de la matière)
הסימפוניה השנייה (1958)
אדינה (1946)
קנטטה מס.1 "ישוע אתה שם?" (1948)
הסימפוניה מס.3 (1965)
  • פרנסואה-ברנאר מאש:
רפליקות (1969)
Incidences ‏ (1967)
  • ז'ורז' מיגו:
מיסתריה אורפית (1964)
In Memoriam ‏ (1966)
תרגיל לכלי קשת (esercizio per archi)
  • פרנסיס מירוליו
מרחבים II ‏ Espaces II ‏ (1967)
סימפוניית "היירונימוס בוס" (1960)
שיר המנושל (Le Chant du depossédé) ‏ (1964)
  • טוליה ניקיפרובצקי:
סימפוניית "לוגוס 5" (1965)
האופרה "מלאך האש" גרסה קונצרטית
קונצ'רטו לכלי נשיפה ממתכת, תופי טימפאני, וכלי מיתר
כריסטוס רקס
משיח השקר (1961)
  • אנטואן טיסנה
תנועות סימפוניות (1965)
הסימפוניה השנייה (1966)
קוסמוגוניות (1968)
  • יאניס קסנאקיס:
אקראטה (1966)
  • נומוס גאמה (1969)

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אחד מתלמידיו, דייוויד כץ, כתב את המחזה "מוזת האש" (Muse of Fire) המוקדש לקריירה של שארל בריק בבית הספר על שם פייר מונטה. בכורת המחזה התקיימה במדינת מיין בשנת 2005

מקורות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Alain Pâris Dictionnaire des Interprètes et de l'interprétation musicale au XXe siècle

Robert Laffont ,Bouquins, Paris 1995

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Joseph Colomb - Charles Bruck, vingt ans au service de la musique de Janáček et pendant plus de trente ans, un chef évoué à la cause de la musique moderne,

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלן פארי ב"אנציקלפודיה אוניברסליס
  2. ^ Encyclopaedia Universalis ברשת 2015 הערך "שארל בריק" מאת אלן פארי
  3. ^ A.Pâris Enc.Universalis 2015
  4. ^ A.Pâris 1995 עמוד 262
  5. ^ A.Pâris Encyclopedia Universalis
  6. ^ Dictionnaire de la Musique 2005 Larousse]
  7. ^ אלן פארי ב"אנציקלופדיה אוניברסליס" הצרפתית און ליין מציין כי ביצע מעל 700 ביצועי בכורה