ג'רג' ליגטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'רג' ליגטי (עומד) עם בנו ואשתו, והמוזיקאים קונלון נאנקרוב ומייקל דוהרטי, בשנת 1982

גֶ'רְג' שאנדוֹר ליגֶטי (György Sándor Ligeti; ‏28 במאי 1923 - 12 ביוני 2006) היה מלחין הונגרי-אוסטרי, יהודי יליד טרנסילבניה, רומניה.

אחרי מלחמת העולם השנייה למד ופעל בהונגריה משם ערק אחרי המרד ההונגרי משנת 1956 לאוסטריה שם התאזרח בשנת 1967. חי תקופה ארוכה בגרמניה, ואחרי 1989 חזר לחיות באוסטריה עד סוף ימיו. נחשב בעיני רבים כאחד מגדולי המלחינים של מוזיקה כלית של המאה העשרים. יצירותיו המוקדמות נחשבות במידה רבה כהמשך לעבודתו של בלה בארטוק, בעוד שהמאוחרות הן פחות ליריות ופחות עממיות. בציבור הרחב הוא ידוע בעיקר בקטעים התזמורתיים השונים המופיעים בסרטיו של סטנלי קובריק, "2001: אודיסיאה בחלל", "הניצוץ" ו"עיניים עצומות לרווחה", בקרב חובבי מוזיקה קלאסית הוא מוכר גם על יצירות אחרות, כגון האטיודים לפסנתר.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליגטי נולד בטרנבן (Târnăveni), בחבל טרנסילבניה שברומניה. העיר נקראה באותה תקופה דיצ'וסנמרטין (Diciosânmartin), ורוב תושביה היו הונגרים. ליגטי נזכר שחשיפתו הראשונה לשפה הרומנית אירעה באחד הימים, כשהקשיב לשיחה בין שוטרים מקומיים דוברי רומנית, התנסות שעוררה תהיות אצל הילד. לאחר שעזב, לא חזר שוב אל עיר הולדתו עד שנות ה-90.

ליגטי החל בהכשרתו המוזיקלית בקונסרבטוריון בקלוז', בירתה ההיסטורית של טרנסילבניה. לימודיו הופסקו בשנת 1943 כאשר השלטונות ההונגריים (חבל זה עבר לידי הונגריה בהתאם לתכתיב וינה) שלחו אותו לעבודות כפייה. באותו זמן, בשנת 1944, נשלחו הוריו, אחיו ובני משפחה אחרים למחנה ההשמדה אושוויץ. רק אמו ניצלה.

לאחר המלחמה, חזר ליגטי ללימודיו, הפעם באקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט בודפשט וסיים בשנת 1949. הוא למד, בין השאר, אצל פרנץ פרקש וזולטאן קודאי. הוא שב לרומניה, לעבודת מחקר אתנומוזיקולוגית במוזיקת עם רומנית, אבל אחרי שנה חזר לבית ספרו בבודפשט, הפעם כמורה להרמוניה, קונטרפונקט וניתוח מוזיקה. אולם, הקשרים בין הונגריה למערב נקטעו על ידי הממשלה הקומוניסטית של אותם ימים, וליגטי נאלץ להקשיב בחשאי לשידורי רדיו כדי להישאר מעודכן בהתפתחויות מוזיקליות. בדצמבר 1956, חודשיים אחרי שההתקוממות ההונגרית דוכאה על ידי הצבא הסובייטי, נמלט לווינה ובהמשך קיבל אזרחות אוסטרית.

באוסטריה ניתנה לו ההזדמנות לפגוש כמה דמויות מפתח באוונגארד, שממנו היה מנותק בהונגריה. בין אלה היו המלחינים קרלהיינץ שטוקהאוזן וגוטפריד מיכאל קניג. שניהם עבדו אז על מוזיקה אלקטרונית פורצת דרך. ליגטי עבד באותו אולפן בקלן כמותם, ושאב השראה מן הצלילים שהצליח ליצור שם. עם זאת, הוא מיעט להפיק מוזיקה אלקטרונית משלו והתרכז תחת זאת ביצירות אינסטרומנטליות שלמרקמים שבהן יש לא פעם צלילים בעלי אופי אלקטרוני.

מאותו זמן ואילך, נודעו יצירותיו של ליגטי ברבים וזכו להערכה רבה יותר. אפשר להגיד, שיצירותיו הנודעות ביותר הן אלה שבין Apparitions, משנת 1958-9 ל-Lontano, משנת 1967, אם כי האופרה שכתב מאוחר יותר, Le Grand Macabre‏ (1978) גם היא מוכרת למדי. אטיודים לפסנתר שכתב בשנים מאוחרות התפרסמו הודות להקלטות של מספר פסנתרנים נודעים.

ליגטי קיבל משרת הוראה בהמבורג בשנת 1973, ופרש בשנת 1989. בין תלמידיו המלחינה והנבלנית האמריקאית אן לה-ברון והמלחין האמריקאי ג'יימס הורנר. מאז שנות ה-80 סבל מבריאות רעועה, אשר האטה את תפוקת יצירתו.

לצד עיסוקיו המוזיקליים, ליגטי נטה חיבה לגאומטריה הפרקטלית של בנואה מנדלברוט ולכתבי לואיס קרול ודגלאס הופשטטר.

בנו של ליגטי, לוקאס ליגטי, הוא מלחין ונגן כלי הקשה, שחי בניו יורק.

המוזיקה של ליגטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיו המוקדמות ביותר של ליגטי הן שלוחה של שפתו המוזיקלית של בן ארצו, בלה ברטוק. את הקטעים לפסנתר, "מוזיקה ריצ'רקטה", (1951 - 1953) למשל, משווים לא פעם לקובץ הקטעים לפסנתר של ברטוק, "מיקרוקוסמוס". הקובץ של ליגטי מכיל אחד-עשר קטעים בסך הכל. הקטע הראשון משתמש בתו אחד בלבד, לה, באוקטבות שונות. רק ממש בסוף הקטע מופיע תו שני, רה. בקטע השני מופיעים שלושה תווים אחרים, וכן הלאה מקטע לקטע, עד שבקטע האחד-עשר מופיעים כל שנים-עשר הטונים של הסולם הכרומטי.

כבר בשלב מוקדם זה בקריירה שלו, נפגע ליגטי מן המשטר הקומוניסטי ששלט בהונגריה אותו זמן. הקטע העשירי של "מוזיקה ריצ'רקטה", נאסר להשמעה על ידי השלטונות משום היותו "דקדנטי". נראה שהוא זכה לתואר זה בגלל השימוש החופשי שנעשה בו במרווחי סקונדה קטנה. בהתחשב בכיוון הקיצוני פי כמה שליגטי ייעד למוזיקה שלו, אין פלא שהוא חש בצורך לעזוב את הונגריה.

בהגיעו לקלן, התחיל לכתוב מוזיקה אלקטרונית לצד קרלהיינץ שטוקהאוזן. הוא הפיק רק שלוש יצירות במדיום הזה, כולל "גליסנדי" (1957) ו"ארטיקולציה" (1958) לפני שחזר לכתיבה אינסטרומנטלית. בהמשך נראה, שהמוזיקה שלו הושפעה מהתנסויותיו האלקטרוניות, ורבים מן הצלילים שיצר דמו למרקמים אלקטרוניים. "רפאים" (Apparitions) שנכתבה בין השנים 1958 - 1959 הייתה היצירה הראשונה שהעירה את תשומת לב הביקורת אליו, אבל יצירתו הבאה, "אטמוספירות" היא המוכרת יותר כיום לאחר שהופיעה, יחד עם מובאות מ"לוקס אטרנה" ו"רקויאם", בפסקול הסרט "2001: אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק. למעשה, השימוש במוזיקה נעשה ללא רשותו של ליגטי.

"אטמוספירות" (1961) נכתבה לתזמורת גדולה. היא נתפשת יצירת מפתח במכלול יצירותיו של ליגטי, כיוון שהיא מציגה חלק גדול מן הדברים שיעסיקו אותו בשנות ה-60. במוזיקה זו הוא מתנער למעשה כליל ממלודיה, הרמוניה ומקצבים, ומתרכז אך ורק בגמישות הצליל המופק, טכניקה הידוע בשם מסה צלילית. היצירה נפתחת במה שהוא בוודאי אחד ממקובצי האקורדים בגדולים ביותר שנכתבו מאז ומעולם - כל צליל בסולם הכרומטי בטווח של חמש אוקטבות מנוגן בבת אחת. דומה שהיצירה גדלה ומתפתחת מתוך האקורד הראשוני הזה, המאסיבי אך חרישי מאוד, במרקמים משתנים בהתמדה.

ליגטי טבע את המונח "מיקרופוליפוניה" לטכניקה ששימשה אותו ב"אטמוספירות", ב"רפאים" וביצירותיו האחרות באותה תקופה. וכך הסביר את המיקרופוליפוניה: "הפוליפוניה המורכבת של התפקידים הנפרדים משובצת בזרם מוזיקלי-הרמוני, שבו ההרמוניות אינן משתנות בפתאומיות, אלא מתמזגות זו אל תוך זו; צירוף מרווחים אחד, נבדל בבירור, מיטשטש בהדרגה ומתוך העירפול הזה אפשר להבחין בהיווצרות צירוף מרווחים אחר, ההולך ולובש צורה."

משנות ה-70 ואילך, חזר ליגטי במידה מסוימת לסגנון מלודי יותר, ואף החל להתרכז במקצב. יצירות כמו "רצף" (1970), "שעונים" ו"עננים" (1972-3), נכתבו לפני ששמע את המוזיקה של סטיב רייך וטרי ריילי בשנת 1972, ובכל זאת, השני בין "שלושה קטעים לשני פסנתרים" שלו, "דיוקן עצמי עם רייך וריילי (ושופן ברקע)" מנציח ומאשר את השפעתם עליו. הוא גילה עניין גם בהיבטי המקצב של מוזיקה אפריקאית, בייחוד זו של הפיגמים. באמצע שנות ה-70 כתב את האופרה הראשונה שלו, "לה גראן מאקאבר", יצירה בעלת אופי תיאטרון אבסורד, עם הרבה אזכורים של אחרית הימים. המוזיקה שלו בשנות ה-80 וה-90 המשיכה לשים דגש על מקצבים מכניים מורכבים, לרוב בסגנון שאיננו דחוס כל כך מבחינה כרומטית (הוא מבכר טרצות גדולות וקטנות מותקות ומבנים רב-סולמיים). מעניינים במיוחד האטיודים לפסנתר, הנעזרים במקורות שונים ונבדלים כל כך כמו תזמורת גאמלן, מקצבים אפריקאיים, ברטוק ועוד. הוא כתב גם את "פואמה סימפונית ל-100 מטרונומים". בין יצירותיו הנודעות, המגלות השפעות אלה שלישיית הקרן, הקונצ'רטו לפסנתר, הקונצ'רטו לכינור ומדריגלי נונסנס למקהלה ללא ליווי. הוא כתב כמה יצירות וירטואוזיות לצ'מבלו, ביניהן 'קונטינואום', והפסאקליות 'רוק הונגרי' ו'פסאקליה' (הכתובה לצ'מבלו בטמפרמנט מזוטוני).

אחת מיצירותיו האחרונות של ליגטי היא קונצרט המבורג לקרן יער ותזמורת קאמרית משנת 1989 - 1999, עובדה ונערכה בשנת 2003.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


[הסתרה]
1959–1980 איגור סטרווינסקי (1959) • ליאונרד ברנשטיין (1965) • בירגיט נילסון (1966) • ויטולד לוטוסלבסקי (1967) • בנג'מין בריטן (1968) • בוריס כריסטוף (1969) • סרג'יו צ'ליבידאקה (1970) • ארתור רובינשטיין (1971) • יהודי מנוחין (1972) • דמיטרי שוסטקוביץ' (1973) • אנדרס סגוביה (1974) • דיטריך פישר-דיסקאו (1975) • מוגנס וולדיקה (1976) • אוליבייה מסייאן (1977) • ז'אן-פייר רמפל (1978) • ג'נט בייקר (1979) • מארי-קלייר אליין (1980)
1981–2000 מסטיסלב רוסטרופוביץ' (1981) • אייזק שטרן (1982) • רפאל קובליק (1983) • מיילס דייוויס (1984) • פייר בולז (1985) • סביאטוסלב ריכטר (1986) • היינץ הוליגר (1987) • פטר שרייר (1988) • גדעון קרמר (1989) • ג'רג' ליגטי (1990) • אריק אריקסון (1991) • גאורג שולטי (1992) • ניקולאוס הרנונקור (1993) • כריסטיאן צימרמן (1994) • יורי בשמט (1995) • פר נירגארד (1996) • אנדרש שיף (1997) • הילדגארד בהרנס (1998) • סופיה גוביידולינה (1999) • מיכלה פטרי (2000)
2001 ואילך אן-סופי מוטר (2001) • אלפרד ברנדל (2002) • ג'רג' קורטג (2003) • קית' ג'ארט (2004) • ג'ון אליוט גרדינר (2005) • יו-יו מה (2006) • לארס אולריק מורטנסן (2007) • ארוו פרט (2008) • דניאל בארנבוים (2009) • צ'צ'יליה ברטולי (2010) • קאייה סאאריאהו (2011) • ז'ורדי סאוואל (2012) • סיימון ראטל (2013) • מרטין פרוסט (2014) • תומאס אדס (2015) • הרברט בלומסטדט (2016)
[הצגה]
לוגיקה ופילוסופיה וילארד ואן אורמאן קוויין (1993) • מייקל דאמט (1995) • דנה סקוט (1997) • ג'ון רולס (1999) • סול קריפקה (2001) • סולומון פפרמן (2003) • יאקו הינטיקה (2005) • תומאס נייגל (2008) • הילרי פטנאם (2011) • דרק פארפיט (2014)
מתמטיקה אליאס מנחם סטיין (1993) • אנדרו ויילס (1995) • מיקיו סאטו (1997) • יורי מאנין (1999) • אליוט לייב (2001) • ריצ'רד סטנלי (2003) • לואיס קאפארלי (2005) • אנדרה זמרדי (2008) • מיכאל אשבכר (2011) • ייטאנג ז'אנג (2014)
אמנות חזותית רפאל מונאו (1993) • קלאס אולדנבורג (1995) • טורסטן אנדרסון (1997) • הרצוג ודה מרון (1999) • ג'וזפה פנונה (2001) • סוזן רותנברג (2003) • סג'ימה ונישיזאווה (2005) • מונה חאטום (2008) • מרלן דומה (2011) • לאקאטון וואסאל (2014)
מוזיקה אינגוואר לינדהולם (1993) • ג'רג' ליגטי (1995) • יורמה פאנולה (1997) • רביעיית קרונוס (1999) • קאיה סאריאהו (2001) • אן סופי פון אוטר (2003) • מאוריציו קאגל (2005) • גדעון קרמר (2008) • אנדרו מנזה (2011) • הרברט בלומסטדט (2014)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27רג%27_ליגטי&oldid=18963631"