ג'רג' ליגטי

ג'רג' ליגטי
Ligeti György

לידה	28 במאי 1923 רומניה
פטירה	12 ביוני 2006 (בגיל 83) וינה, אוסטריה
צאצאים	לוקאס ליגטי
מקום לימודים	האקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט
סוגה	אופרה
עיסוק	מלחין, מחנך מוזיקה, מרצה באוניברסיטה, פסנתרן, מוזיקאי, לבריתן
חברת תקליטים	דויטשה גרמופון
פרסים והוקרה	פרס קושוט (2003) טבעת הכבוד של העיר פרס בך של העיר החופשית של המבורג (1975) מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות פרס תאודור אדורנו (2003) פרס בלצן (1991) פרימיום אימפריאל (1991) פרס לאוני סונינג למוזיקה (1990) פרס רולף שוק לאמנויות המוזיקה (1995) מדליית הזהב של החברה הפילהרמונית המלכותית (2004) פרס האמנות של ברלין (1972) פרס גרומאייר (1986) מדליית גתה (1990) פרס סיבליוס (2000) פרס וינה למוזיקה (1993) פרס קיוטו באמנות ופילוסופיה (2001) פרס ארנסט פון סימנס (1993) מפקד מסדר האמנויות והספרות פרס גרומאייר להלחנה (1986) האות האוסטרי למדע ואומנות (1987)

גֶ'רְג' שאנדוֹר ליגֶטי (György Sándor Ligeti; ‏28 במאי 1923 - 12 ביוני 2006) היה מלחין הונגרי-אוסטרי, יהודי יליד טרנסילבניה, רומניה.

אחרי מלחמת העולם השנייה למד ופעל בהונגריה משם ערק אחרי המרד ההונגרי משנת 1956 לאוסטריה שם התאזרח בשנת 1967. חי תקופה ארוכה בגרמניה, ואחרי 1989 חזר לחיות באוסטריה עד סוף ימיו. נחשב בעיני רבים כאחד מגדולי המלחינים של מוזיקה כלית של המאה העשרים. יצירותיו המוקדמות נחשבות במידה רבה כהמשך לעבודתו של בלה בארטוק, בעוד שהמאוחרות הן פחות ליריות ופחות עממיות. בציבור הרחב הוא ידוע בעיקר בקטעים התזמורתיים השונים המופיעים בסרטיו של סטנלי קובריק, "2001: אודיסיאה בחלל", "הניצוץ" ו"עיניים עצומות לרווחה", בקרב חובבי מוזיקה קלאסית הוא מוכר גם על יצירות אחרות, כגון האטיודים לפסנתר.

קורות חיים

ליגטי נולד בטרנבן (Târnăveni), בחבל טרנסילבניה שברומניה. העיר נקראה באותה תקופה דיצ'וסנמרטין (Diciosânmartin), ורוב תושביה היו הונגרים. ליגטי נזכר שחשיפתו הראשונה לשפה הרומנית אירעה באחד הימים, כשהקשיב לשיחה בין שוטרים מקומיים דוברי רומנית, התנסות שעוררה תהיות אצל הילד. לאחר שעזב, לא חזר שוב אל עיר הולדתו עד שנות ה-90.

ליגטי החל בהכשרתו המוזיקלית בקונסרבטוריון בקלוז', בירתה ההיסטורית של טרנסילבניה. לימודיו הופסקו בשנת 1943 כאשר השלטונות ההונגריים (חבל זה עבר לידי הונגריה בהתאם לתכתיב וינה) שלחו אותו לעבודות כפייה. באותו זמן, בשנת 1944, נשלחו הוריו, אחיו ובני משפחה אחרים למחנה ההשמדה אושוויץ. רק אמו ניצלה.

לאחר המלחמה, חזר ליגטי ללימודיו, הפעם באקדמיה למוזיקה ע"ש פרנץ ליסט בודפשט וסיים בשנת 1949. הוא למד, בין השאר, אצל פרנץ פרקש וזולטאן קודאי. הוא שב לרומניה, לעבודת מחקר אתנומוזיקולוגית במוזיקת עם רומנית, אבל אחרי שנה חזר לבית ספרו בבודפשט, הפעם כמורה להרמוניה, קונטרפונקט וניתוח מוזיקה. אולם, הקשרים בין הונגריה למערב נקטעו על ידי הממשלה הקומוניסטית של אותם ימים, וליגטי נאלץ להקשיב בחשאי לשידורי רדיו כדי להישאר מעודכן בהתפתחויות מוזיקליות. בדצמבר 1956, חודשיים אחרי שההתקוממות ההונגרית דוכאה על ידי הצבא הסובייטי, נמלט לווינה ובהמשך קיבל אזרחות אוסטרית.

באוסטריה ניתנה לו ההזדמנות לפגוש כמה דמויות מפתח באוונגארד, שממנו היה מנותק בהונגריה. בין אלה היו המלחינים קרלהיינץ שטוקהאוזן וגוטפריד מיכאל קניג. שניהם עבדו אז על מוזיקה אלקטרונית פורצת דרך. ליגטי עבד באותו אולפן בקלן כמותם, ושאב השראה מן הצלילים שהצליח ליצור שם. עם זאת, הוא מיעט להפיק מוזיקה אלקטרונית משלו והתרכז תחת זאת ביצירות אינסטרומנטליות שלמרקמים שבהן יש לא פעם צלילים בעלי אופי אלקטרוני.

מאותו זמן ואילך, נודעו יצירותיו של ליגטי ברבים וזכו להערכה רבה יותר. אפשר להגיד, שיצירותיו הנודעות ביותר הן אלה שבין Apparitions, משנת 9–1958 ל-Lontano, משנת 1967, אם כי האופרה שכתב מאוחר יותר, Le Grand Macabre‏ (1978) גם היא מוכרת למדי. אטיודים לפסנתר שכתב בשנים מאוחרות התפרסמו הודות להקלטות של מספר פסנתרנים נודעים.

ליגטי קיבל משרת הוראה בהמבורג בשנת 1973, ופרש בשנת 1989. בין תלמידיו המלחינה והנבלנית האמריקאית אן לה-ברון והמלחין האמריקאי ג'יימס הורנר. מאז שנות ה-80 סבל מבריאות רעועה, אשר האטה את תפוקת יצירתו.

לצד עיסוקיו המוזיקליים, ליגטי נטה חיבה לגאומטריה הפרקטלית של בנואה מנדלברוט ולכתבי לואיס קרול ודגלאס הופשטטר.

בנו של ליגטי, לוקאס ליגטי, הוא מלחין ונגן כלי הקשה, שחי בניו יורק.

המוזיקה של ליגטי

ג'רג' ליגטי (עומד) עם בנו ואשתו, והמוזיקאים קונלון נאנקרוב ומייקל דוהרטי, בשנת 1982

יצירותיו המוקדמות ביותר של ליגטי הן שלוחה של שפתו המוזיקלית של בן ארצו, בלה ברטוק. את הקטעים לפסנתר, "מוזיקה ריצ'רקטה", (1951 - 1953) למשל, משווים לא פעם לקובץ הקטעים לפסנתר של ברטוק, "מיקרוקוסמוס". הקובץ של ליגטי מכיל אחד-עשר קטעים בסך הכל. הקטע הראשון משתמש בתו אחד בלבד, לה, באוקטבות שונות. רק ממש בסוף הקטע מופיע תו שני, רה. בקטע השני מופיעים שלושה תווים אחרים, וכן הלאה מקטע לקטע, עד שבקטע האחד-עשר מופיעים כל שנים-עשר הטונים של הסולם הכרומטי.

כבר בשלב מוקדם זה בקריירה שלו, נפגע ליגטי מן המשטר הקומוניסטי ששלט בהונגריה אותו זמן. הקטע העשירי של "מוזיקה ריצ'רקטה", נאסר להשמעה על ידי השלטונות משום היותו "דקדנטי". נראה שהוא זכה לתואר זה בגלל השימוש החופשי שנעשה בו במרווחי סקונדה קטנה. בהתחשב בכיוון הקיצוני פי כמה שליגטי ייעד למוזיקה שלו, אין פלא שהוא חש בצורך לעזוב את הונגריה.

בהגיעו לקלן, התחיל לכתוב מוזיקה אלקטרונית לצד קרלהיינץ שטוקהאוזן. הוא הפיק רק שלוש יצירות במדיום הזה, כולל "גליסנדי" (1957) ו"ארטיקולציה" (1958) לפני שחזר לכתיבה אינסטרומנטלית. בהמשך נראה, שהמוזיקה שלו הושפעה מהתנסויותיו האלקטרוניות, ורבים מן הצלילים שיצר דמו למרקמים אלקטרוניים. "רפאים" (Apparitions) שנכתבה בין השנים 1958 - 1959 הייתה היצירה הראשונה שהעירה את תשומת לב הביקורת אליו, אבל יצירתו הבאה, "אטמוספירות" היא המוכרת יותר כיום לאחר שהופיעה, יחד עם מובאות מ"לוקס אטרנה" ו"רקויאם", בפסקול הסרט "2001: אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק. למעשה, השימוש במוזיקה נעשה ללא רשותו של ליגטי.ליגטי תבע את קובריק על השימוש הלא-חוקי, והם הגיעו לפשרה.

"אטמוספירות" (1961) נכתבה לתזמורת גדולה. היא נתפשת יצירת מפתח במכלול יצירותיו של ליגטי, כיוון שהיא מציגה חלק גדול מן הדברים שיעסיקו אותו בשנות ה-60. במוזיקה זו הוא מתנער למעשה כליל ממלודיה, הרמוניה ומקצבים, ומתרכז אך ורק בגמישות הצליל המופק, טכניקה הידוע בשם מסה צלילית. היצירה נפתחת במה שהוא בוודאי אחד ממקובצי האקורדים בגדולים ביותר שנכתבו מאז ומעולם - כל צליל בסולם הכרומטי בטווח של חמש אוקטבות מנוגן בבת אחת. דומה שהיצירה גדלה ומתפתחת מתוך האקורד הראשוני הזה, המאסיבי אך חרישי מאוד, במרקמים משתנים בהתמדה.

ליגטי טבע את המונח "מיקרופוליפוניה" לטכניקה ששימשה אותו ב"אטמוספירות", ב"רפאים" וביצירותיו האחרות באותה תקופה. וכך הסביר את המיקרופוליפוניה: "הפוליפוניה המורכבת של התפקידים הנפרדים משובצת בזרם מוזיקלי-הרמוני, שבו ההרמוניות אינן משתנות בפתאומיות, אלא מתמזגות זו אל תוך זו; צירוף מרווחים אחד, נבדל בבירור, מיטשטש בהדרגה ומתוך העירפול הזה אפשר להבחין בהיווצרות צירוף מרווחים אחר, ההולך ולובש צורה."

משנות ה-70 ואילך, חזר ליגטי במידה מסוימת לסגנון מלודי יותר, ואף החל להתרכז במקצב. יצירות כמו "רצף" (1970), "שעונים" ו"עננים" (1972-3), נכתבו לפני ששמע את המוזיקה של סטיב רייך וטרי ריילי בשנת 1972, ובכל זאת, השני בין "שלושה קטעים לשני פסנתרים" שלו, "דיוקן עצמי עם רייך וריילי (ושופן ברקע)" מנציח ומאשר את השפעתם עליו. הוא גילה עניין גם בהיבטי המקצב של מוזיקה אפריקאית, בייחוד זו של הפיגמים. באמצע שנות ה-70 כתב את האופרה הראשונה שלו, "לה גראן מאקאבר", יצירה בעלת אופי תיאטרון אבסורד, עם הרבה אזכורים של אחרית הימים. המוזיקה שלו בשנות ה-80 וה-90 המשיכה לשים דגש על מקצבים מכניים מורכבים, לרוב בסגנון שאיננו דחוס כל כך מבחינה כרומטית (הוא מבכר טרצות גדולות וקטנות מותקות ומבנים רב-סולמיים). מעניינים במיוחד האטיודים לפסנתר, הנעזרים במקורות שונים ונבדלים כל כך כמו תזמורת גאמלן, מקצבים אפריקאיים, ברטוק ועוד. הוא כתב גם את "פואמה סימפונית ל-100 מטרונומים". בין יצירותיו הנודעות, המגלות השפעות אלה שלישיית הקרן, הקונצ'רטו לפסנתר, הקונצ'רטו לכינור ומדריגלי נונסנס למקהלה ללא ליווי. הוא כתב כמה יצירות וירטואוזיות לצ'מבלו, ביניהן 'קונטינואום', והפסאקליות 'רוק הונגרי' ו'פסאקליה' (הכתובה לצ'מבלו בטמפרמנט מזוטוני).

אחת מיצירותיו האחרונות של ליגטי היא קונצרט המבורג לקרן יער ותזמורת קאמרית משנת 1989 - 1999, עובדה ונערכה בשנת 2003.

פרסים

• פרס גרומאייר על קומפוזיציה מוזיקלית (אטיודים לפסנתר) (1986)
• פרס ארנסט פון סימנס (1993)
• פרס רולף שוק לאמנויות המוזיקה (1995)
• פרס קיוטו (2001)
• פרס וולף באמנות (1996)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'רג' ליגטי בוויקישיתוף

• ג'רג' ליגטי, באתר Spotify
• ג'רג' ליגטי, באתר Komponisten der Gegenwart
• ג'רג' ליגטי, באתר Allmusic (באנגלית)
• ג'רג' ליגטי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• ג'רג' ליגטי, באתר Discogs (באנגלית)
• ג'רג' ליגטי, באתר Songkick (באנגלית)

• ג'רג' ליגטי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• נעם בן-זאב, המלחין ג'רג' ליגטי יורד מהענן המוזיקלי, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2013