שליחי הג'אז
שליחי הג'אז (באנגלית: The Jazz Messengers) הוא הרכב הג'אז שהוביל המתופף ארט בלייקי, והיה חלק במהפכת הבי בופ, וחלק משמעותי ממהפכת ההארד בופ. זהו אחד ההרכבים החשובים ביותר בתולדות הג'אז המודרני: ההרכב ייסד את סגנון ההארד בופ, יצר עשרות סטנדרטים מודרניים והפיק למעלה ממאה ועשרים אלבומים לאורך למעלה משלושים שנות פעילות רציפה. כמו כן, ההרכב נודע ביכולתו לזהות כישרונות: כמעט כל המוזיקאים שנבחרו בידי בלייקי בצעירותם הפכו ברבות הימים לחשובים ומשפיעים. למעשה, רבים מהנגנים החשובים של הג'אז המודרני החלו את דרכם בהרכב זה. עם המוזיקאים שהתחילו את דרכם עם שליחי הג'אז נמנים ויין שורטר, לי מורגן, הרבי הנקוק, בובי טימונס, בני גולסון, קית' ג'ארט ורבים אחרים. מלבד העובדה שבלייקי העסיק מוזיקאים צעירים ולא מוכרים בהרכב, הוא אף איפשר להם לתפקד כמנהלים המוזיקליים, ובכך סייע בידם להתפתח.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההרכב המקורי ומקור השם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בלייקי השתמש בכינוי שליחי הג'אז כשמה של תזמורת שהוביל עוד בשנות ה-40 של המאה ה-20, שנקראה "שבעה עשר השליחים". ההרכב התפרק מבלי להקליט שום דבר משמעותי, אך בלייקי המשיך להשתמש בגרסאות שונות של השם גם אחר כך. ההרכב המקורי, שממנו התפתחו שליחי הג'אז המוכרים, נוהל במשותף על ידי הוראס סילבר ובלייקי. אחת ההקלטות החשובות של ההרכב, שהוקלטה תחת שמו של בלייקי, הייתה "A Night at Birdland" ("לילה בבירדלנד"), ובה מנגנים בלייקי, סילבר, החצוצרן קליפורד בראון, הסקסופוניסט לו דונלדסון ונגן הקונטרבס קרלי ראסל. הפעם הראשונה שבה נקרא ההרכב בשם שליחי הג'אז הייתה ב-1954, כאשר ההרכב עוד היה בניהול משותף, אך המוביל הראשי באותו אלבום היה סילבר, וניגנו בו האנק מובלי, קני דורהאם ודאג ווטקינס. ההרכב הקליט אלבומים ספורים בלבד[1] בניהולו של סילבר,[2] מאחר שהוא עזב את ההרכב בתום השנה הראשונה יחד עם דונלד בירד (שהצטרף להרכב במשך השנה), מובלי ווטקינס. מעתה והלאה היה בלייקי למנהלו היחיד של ההרכב, וכל אלבומי ההרכב יצאו תחת השם "ארט בלייקי ושליחי הג'אז".
עם מונק
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחת ההקלטות הראשונות של שליחי הג'אז מאז עברו לניהולו הבלעדי של בלייקי, הייתה עם הפסנתרן ת'לוניוס מונק. הקלטה זו הניבה את האלבום "Art Blakey's Jazz Messengers With Thelonious Monk", שנחשב לאחת מיצירות המופת הראשונות של ההארד בופ.[3] האלבום שהוקלט במרץ 1957 מנה שש רצועות, מתוכן חמש הן קטעים שכתב מונק, ואחת היא קטע שכתב סקסופוניסט הטנור ג'וני גריפין. בהקלטות ניגנו בלייקי, מונק וגריפין, וכן ביל הארדמן (חצוצרה) וספנקי דהברסט (קונטרבס).
אחד האלמנטים הבולטים באלבום היה הדיאלוגים בין בלייקי ומונק, כאשר כמעט כל מעבר הציג את יכולת השניים לשלב פשטות ומורכבות. הדו-שיח ביניהם הגיע לשיא דווקא בזמן הסולו של מונק ב-"In walked Budd". כבר באלבום זה, כמו גם בקודמיו, אך בצורה ברורה יותר, הפך הקצב לחלק מהותי מן האמירה המוזיקלית, והועלה למדרג חשיבות הזהה להרמוניה ולמלודיה, ולעיתים אף עלה עליהן. ה"שיפור במעמדו של הקצב" החל עם מוזיקאים אחרים עוד בטרם הקלטת אלבום זה, כאשר דוגמה בולטת היא המתופף מקס רואץ', אך בנגינתם של שליחי הג'אז לאורך השנים ניתן דגש חזק על הצד הקצבי בשירים, וכאן הוא החל להופיע בצורה נהירה יותר.
'Moanin
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
"'Moanin", אחד האלבומים המפורסמים של שליחי הג'אז, נוצר על ידי הרכב המוזיקאים בלייקי, לי מורגן (חצוצרה), בני גולסון (סקסופון טנור), בובי טימונס (פסנתר) וג'יימי מריט (קונטרבס). בניגוד להרכבים שקדמו לו, המוזיקאים שניגנו באלבום זה היו מהגרעין הקשה של שליחי הג'אז, לדוגמת לי מורגן, שהיה אחד החצוצרנים המזוהים ביותר עם שליחי הג'אז – בין היתר מפני שנשאר בלהקה במשך למעלה משנתיים, והקליט כעשרים אלבומים. האלבום הוקלט באולפנים של חברת ההקלטות בלו נוט באוקטובר 1958.
המנהל האמנותי של האלבום היה גולסון, אך "'Moanin", קטע הנושא של האלבום אשר גם פותח[4] אותו, נכתב דווקא בידי טימונס. הקטע הפך לאחד מסימני ההיכר של ההרכב, בעיקר משום שהוא הדגים רבים מעקרונות ההארד בופ – סגנון מוזיקלי ששליחי הג'אז נחשבים למפתחיו העיקריים. דוגמה לכך היא השימוש בכלי הנשיפה כמרכיב הרמוני, ולא רק ככלי סולו, בעיקר בקטע הנושא של השיר. קטע זה מצוי ברוב אלבומי האוסף של ההרכב, במספר אלבומי הופעות ואף באלבומי אולפן נוספים. שאר הקטעים המקוריים נכתבו בידי גולסון, מוזיקאי שלא נשאר זמן רב בקרב הלהקה. בתוך הקטעים שכתב גולסון ישנם חלקים שנכתבו בידי שאר חברי הלהקה, וכן קטעים כמו "The Drum Thunder (Miniature) Suite" ("הסוויטה של רעם התוף"), המורכב בעיקר מסולו תופים של בלייקי.
באלבום מופיעים קטעים נוספים מפרי עטו של גולסון, שהפכו לקלאסיקות של שליחי הג'אז לדוגמת הקטע "Blues March" המזוהה ביותר עם שליחי הג'אז, שבו מציג בלייקי טכניקות חדשות של שאפל. שיר נוסף הוא "Along Came Betty" – אחד השירים המוכרים של ההרכב, שהדיאלוג שבין החצוצרה של מורגן והסקסופון של גולסון בו נחשב לאחת מאבני הדרך בהארד בופ.
הרכב זה, שהורכב כולו מאמנים מפילדלפיה, הוא אחד ההרכבים החשובים של שליחי הג'אז. גולסון עזר לבלייקי במציאת הנגנים, ועל כן זכה להיות המנהל האמנותי. למעשה, שליחי הג'אז הקליטו בדיוק בהרכב זה שני אלבומים נוספים באירופה, ורוב הנגנים באלבום זה נשארו גם בהמשך בהרכב והקליטו אלבומים נוספים. רבים מהמוזיקאים שהופיעו בו פרצו עם ההרכב לעולם הג'אז, אך היו מוכרים עוד קודם לכן במידה זו או אחרת. באלבום זה מפסיק מורגן להיות נער פלא, ומצליח להבליח מתוך הצל הכבד של דיזי גילספי, כשם שגם טימונס מצליח להפוך לפסנתרן המנגן בסגנון ייחודי, שאינו מוסתר על ידי הצל הכבד של באד פאוול, הן כפסנתרן, אך בעיקר כמלחין. באלבום הזה מפגין בני גולסון לראשונה את גדולתו כמלחין ג'אז, ושתיים מן היצירות המפורסמות ביותר שלו הופיעו לראשונה באלבום.[5] עבור הבסיסט ג'יימי מריט, זהו האלבום הראשון כנגן מלווה בחברת ההקלטות בלו נוט. אלבום הזה והשבחים שנכתבו עליו בהערות האלבום המקוריות, היו נקודת התחלה מעולה עבור הקריירה שלו.[6] גם עבור בלייקי היה זה אלבום חשוב: ראשית כול כמוביל, שכן האלבום הזה זכה להצלחה רבה, גדולה בהרבה מקודמיו; וכמו כן, כמתופף. האלבום מציג כמה טכניקות חדשות שהמציא בלייקי (כפי שהוזכר קודם לכן), וכן את תחילת העניין שלו בפוליריתמיקה.
(1960) A Night In Tunisia
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף שנת 1959 כלל הגרעין הקשה של ההרכב את בלייקי (תופים), טימונס (פסנתר) ומריט (קונטרבס). בשנה זו הופיעו חברי ההרכב פעמים רבות, ואף הוציאו שני אלבומי הופעה, שהראשון שבהם כלל הרכב של תשעה נגנים, כולל שלושה נגני כלי הקשה (מלבד בלייקי), פסנתרן נוסף וסקסופון. לאחר מכן חזרו שליחי הג'אז למתכונת של הרכב קטן, והופיעו עם הסקסופוניסט שעזב את הלהקה כמה שנים קודם לכן, האנק מובלי. האלבום "At the Jazz Corner Of The World"[7] מציג את סיומה של תקופה עבור שליחי הג'אז, ונחשב לאלבום מופת בעיני מבקרי ג'אז.
בסוף אותה שנה הצטרף לשליחי הג'אז סקסופוניסט הטנור ויין שורטר. שורטר הוא הסקסופוניסט המזוהה ביותר עם שליחי הג'אז, מאחר שהלחין עשרות מיצירותיהם, היה המנהל המוזיקלי במספר רב של אלבומים, ואף היה אחד מהמוזיקאים שניגנו בהרכב לאורך הזמן הרב ביותר. הצליל הכהה בנגינתו של שורטר, יחד עם לחניו, הם מאבני היסוד של הלהקה ושל ההארד בופ ככלל. בשנה זו ניגן שורטר בשני אלבומי הופעה של ההרכב מסטוקהולם. אלבום האולפן הראשון בו השתתף, "The Big Beat", שיצא במרץ 1960, לא זכה לאהדה רבה, אך לעומתו האלבום השני "A Night in Tunisia" שיצא באותה השנה[8] נמנה עם האלבומים החשובים ביותר של שליחי הג'אז, ההארד בופ, והג'אז המודרני בכלל. האלבום קרוי על שם הקטע הראשון שמופיע בו, סטנדרט שנכתב בידי דיזי גילספי עוד בשנות הארבעים, אך הגרסה הזו לשיר הזה היא מהמפורסמות ביותר. היא מתאפיינת ביסודות הפוליריתמיים שהוסיף לה בלייקי.[9] קטעי הסולו של שורטר ושל טימונס הרשימו רבים, והכניסו לשיר עוצמה רבה.[10] האלבום גם מציג את בלייקי כמי שמעודד מוזיקאים צעירים ונותן להם מקום להתפתח. כל שאר הקטעים באלבום נכתבו ואורגנו בידי המוזיקאים הצעירים בהרכב (שורטר, מורגן וטימונס). כמו כן, הם מקבלים זמן במה ארוך בשביל קטעי הסולו שלהם. למרות כל זאת, כמו בכל המוזיקה של שליחי הג'אז, עדיין ניתן להרגיש את ההנהגה של בלייקי, שתואר כ"שולט בהרכב מבלי להשתלט עליו".
תקופת החפיפה של מורגן ושורטר, מסוף 1959 ועד אמצע 1961, הייתה אחת התקופות הפופולריות ביותר של שליחי הג'אז. בהמשך תקופה זו הם הופיעו רבות, הן בארצות הברית והן באירופה, וכן הוציאו מספר לא מועט של אלבומי אולפן. אף על פי שהפסנתרנים התחלפו לפעמים, נותר הגרעין הקשה כפי שהיה, מלבד הצטרפותו של שורטר. המוזיקה מתקופה זו של ההרכב מתאפיינת בחום רב, בפוליריתמיקה ובכל המרכיבים המייסדים של ההארד בופ. ניתן למצוא למעלה מעשרה אלבומים של ההרכב מהתקופה ההיא, חלקם מאולפנים, חלקם מהופעות. חלק מהאלבומים ראו אור עוד אז, חלקם ראו אור רק לאחר מותו של בלייקי, אך כולם מציגים את המוזיקאים הללו בכבוד.
המחצית הראשונה של שנות השישים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
שנת 1961 הייתה שנה משמעותית בהיסטוריה של ההרכב. בשנה זו עזבו מורגן וטימונס, ואת מקומם תפסו סידר ולטון (פסנתר) ופרדי האברד (חצוצרה). מלבד זאת, הצטרף נגן הטרומבון, קרטיס פולר. צירופו של פולר שינה את פני ההרכב עד מאוד – לא רק בשל יכולתו האינדיבידואלית היוצאת מן הכלל, אלא גם מאחר שהצטרפותו הפכה את שליחי הג'אז בפעם הראשונה מחמישייה לשישייה.[11]
אירוע נוסף שהתרחש מוקדם בשנה זו היה נסיעתו המשמעותית והמוצלחת של ההרכב ליפן. אלבומיהם של שליחי הג'אז הושמעו ברמקולים של שדה התעופה כבר מן הרגע הראשון, והמוני מעריצים המתינו להם בהתרגשות. בלייקי מספר עד כמה הם רצו שיישא נאום, אבל הוא לא יכול – שכן הוא פשוט בכה. השפעת המוזיקה שלהם בקרב הג'אז היפני הייתה ברורה: עשרות מוזיקאים ניגנו בסגנון שלהם או יצירות שלהם. הם קיבלו הופעת טלוויזיה חיה באורך של שעה – תופעה חסרת תקדים עבור ההארד בופ בארצות הברית. לאחת מהופעותיהם בטוקיו הגיעו 17 שגרירים, ובעקבות כך סיפר בלייקי כי קבלת הפנים היפנית, הקהל האוהד, וההצלחה של סיור ההופעות ביפן, גרמו לחזרה לארצות הברית להיראות כמו ריקנות עצובה שלאחר המתח. "ניגנו בהרבה מדינות," הוא אמר, "אך מעולם לא בכתה כל הלהקה כשעזבנו."[12] סיור ההופעות ביפן מסמל את ההצלחה הבינלאומית האדירה של ההרכב באותה התקופה.
בשנים אלו כבר היה ברור שההרכב של בלייקי הפך לשושלת משל עצמה – מותיר אחריו רשימה של נגנים ואלבומים מוצלחים, ומוציא מתוכו נגנים ואלבומים חדשים. העובדה ששורטר נהיה עתה לאחד מן הוותיקים בהרכב חוללה גם היא שינוי – כעת היה לו יותר מקום להתבטא בצורה חופשית יותר. לראיה, קרוב למחצית מן הקטעים שנוגנו בידי שליחי הג'אז באותה תקופה נכתבו על ידו. נגינתו של ולטון הייתה כבדה יותר מזו של טימונס לפניו, הוא השתמש בהרמוניות מורכבות יותר, והקטעים שהלחין היו יותר "בופיים" והושפעו פחות מסגנונות המוזיקת נשמה ודומיהם. כל המרכיבים הללו הצטרפו לביטחון העצמי ההולך וגובר של בלייקי – שהרשה לעצמו להתנסות בקצבים מורכבים יותר – ויצרו את אחד ההרכבים הכי מעניינים של שליחי הג'אז.[13][14]
הדעות חלוקות בשאלה איזה מהאלבומים בתקופה זו הוא המשמעותי ביותר, שכן היו רבים וחשובים. אחד מהאלבומים הראשונים מתקופה זו, Jazz Messengers, הוקלט ביוני 1961, והציג לראשונה את ההרכב עם שלושה כלי נשיפה, מה שאפשר משחק רב יותר עם ריבוי קולות. כמו כן, לתפקיד המלודי, שיש למחלקת הקרנות באופן מסורתי, הצטרף גם תפקיד הרמוני שמשקלו הלך וגבר. הפסנתרן החדש, ולטון, הציג את יכולותיו כמלחין עם הרמוניות מורכבות ועם תזמור מעניין באלבום Mosaic. כל הקטעים באלבום זה – שהוקלט במהלך יום אחד – הם לחנים מקוריים של חברי ההרכב, לרבות שני לחנים של האברד, לחן אחד של שורטר ואחד של פולר. הקטע הראשון, שנכתב כאמור בידי ולטון, אינו קטע אופייני לשליחי הג'אז, שכן הוא מושפע ממוזיקה מזרחית. לעומת זאת, הקטעים של האברד ושורטר הם הארד בופ, אשר מתאים מאוד לשליחי הג'אז. הם כתובים בסגנון דומה לזה שבאלבומים הבאים.[15] בעיני רבים, הקטע של שורטר, Children of the Night ("ילדי הלילה"), הוא הלחן הטוב ביותר שלו עד אז, והסולו שלו הוא מקטעי הסולו המפורסמים ביותר של שורטר עם שליחי הג'אז.[16] אחד הדברים המעניינים ביצירה הזו הוא שינויי הקצב בזמן קטעי סולו שונים.
בתקופה זו, עד סוף 1962, הוציאו שליחי הג'אז אלבומי הופעות רבים – ראיה לכך שהופיעו הרבה ומשכו קהל רב. בין אלבומי ההופעות של התקופה ההיא ישנו סט של שני אלבומים הנקרא Three Blind Mice, ואשר נחשב מאוד בעיני חובבי השליחים.[17]
לקראת סוף שנת 1962 התחלף הבסיסט מריט ברג'י וורקמן, בסיסט נוסף המזוהה מאוד עם שליחי הג'אז. באותה שנה הם הקליטו את האלבום Caravan, שזכה אף הוא לתגובות טובות, ויש הרואים בו את מיטב יצירתם של שליחי הג'אז בהרכב הזה.[18] האלבום קרוי על שם שיר הנושא שלו, שהוא השיר הראשון – סטנדרט מאת דיוק אלינגטון, ומופיעים בו עוד שני סטנדרטים ושלושה קטעים מקוריים. קטעי הסטנדרט באלבום עברו עיבודים, כך שהתאימו הרבה יותר לסגנון ההארד בופ; למשל, שיר הנושא מתחיל בסולו תופים ארוך ופוליריתמי, וממשיך בצורה דומה – בלייקי מככב בשיר, בקטעי סולו ארוכים וליווי מורכב מאוד. התפקיד של מחלקת הקרנות שונה מאוד מביצירה המקורית: הוא כולל יצירת הרמוניות, וכן עבודה בכמה קולות. חרף כל האמור לעיל, מבקרים אחדים סבורים עדיין כי המשקל הלא אופייני של סטנדרטים באלבום מוריד מאיכותו.[19]
בפברואר 1964 הקליטו שליחי הג'אז את האלבום Free For All, החותם למעשה תקופה זו בחיי ההרכב. האלבום, הנחשב לאחת מנקודות השיא בקריירה של בלייקי,[20] מורכב מלחנים מקוריים – ארבעה סך הכל, שניים מהם של שורטר – המציגים את מיטב היצירה שלו. זהו אחד האלבומים האהודים ביותר של שליחי הג'אז בכלל, ומתקופה זו בפרט.[21] מאפיין חשוב נוסף של האלבום הוא הנגינה העוצמתית במיוחד של המוביל, ארט בלייקי, שבה הוא ממשיך ומפתח את התפיסות הקצביות המורכבות שלו לרמות חדשות.[22]
במקביל לכל זה, הקליט ארט בלייקי מספר אלבומים, שאין ברור לחלוטין אם יש להחשיבם כאלבומים של שליחי הג'אז או כהקלטות שלו. הגבולי שבהם הוא אלבום שהקליט בלייקי ביום אחד עם סאני סטיט (סקסופון טנור), מק'קוי טיינר (פסנתר) וארט דייוויס (בס). הסיבה שהקלטה זו, בניגוד למשל לאלבום The African Beat, נחשבת לאחת מהיצירות של שליחי הג'אז, למרות הנגנים שאינם משתייכים להרכב, היא שהאלבום שיצא נקרא A Jazz Message.
תקופת היובש
[עריכת קוד מקור | עריכה]המחצית השנייה של שנות השישים הייתה פורייה פחות מבחינת ההרכב; בתקופה זו הקליטו שליחי הג'אז מעט מאוד, ואלבומיהם לא השיגו תהודה רחבה. תקופת היובש של שליחי הג'אז מקבילה מבחינת הזמנים לתקופת היובש של הג'אז בכלל; מאמצע שנות השישים קהל הג'אז החל להצטמצם ונפח השוק קטן.
בתחילת שנות השבעים היו לשליחי הג'אז כמה אלבומים, אך גם בתקופה זו הם לא הצליחו לשחזר את ההצלחה הענקית שהייתה להם עשר שנים קודם לכן. תקופת היובש של שליחי הג'אז מתחילה בשנת 1964 ומסתיימת לקראת סוף שנות השבעים. הספק ההקלטות של שליחי הג'אז בתקופה הזו היה בערך אלבום בשנה – נמוך בהרבה מההספק הרגיל שלהם (לשם השוואה, בשנת 1961 הפיק ההרכב שלושה עשר אלבומים). כמה מן ההרכבים היו בעלי פוטנציאל ואף הצליחו ליצור יצירות ראויות לציון, אך אף אחת מהן לא המריאה לגבהים של התקופות הקודמות. אחד החצוצרנים הראויים לציון שניגנו בהרכב הוא וודי שו, שהקליט כמה אלבומי שליחי הג'אז, כולל Child's Dance – אלבום משנת 1973, שבניגוד למסורת של שליחי הג'אז מנגן בו ביג בנד – וכן Mission Eternal, אלבום שיצא באותו החודש ומזכיר מעט יותר את האלבומים של שליחי הג'אז משנות החמישים והשישים. הפסנתרן המנגן בסט הוא ולטון, והאלבום כולל בין השאר את הסטנדרט של שליחי הג'אז, Along Came Betty ("ואז הגיעה בטי"). זהו אחד האלבומים המוצלחים ביותר בתקופה הזו של שליחי הג'אז[23] והחצוצרן שו מוצג בו בגאון.[24] שו הוא אחת ההוכחות שגם בתקופת היובש של ההרכב כהרכב, הוסיף בלייקי להיות צייד כישרונות. הוכחה נוספת לכך היא הצטרפותו של הפסנתרן קית' ג'ארט בשנת 1965.
הסוף
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות השמונים חזרו השליחים להספק גבוה יותר. תקופת היובש של הג'אז חלפה, ואף על פי שהג'אז לא חזר לשיא של שנות החמישים והשישים, השתפר מצבו מהותית. בסוף שנות השבעים הצטרף להרכב נגן הסקסופון-אלט, בובי ווטסון הצעיר. ווטסון, יחד עם פולר ובלייקי, הצליחו "להרים" קצת את המוזיקה של שליחי הג'אז, שנדמה שנפלה מעט לרוטינה. אך הגאולה האמיתית של ההרכב הגיעה עם החצוצרן וינטון מרסליס. סגנונו הייחודי והצעיר, יחד עם התלהבותו מכלי הקשה, פתחו עידן חדש עבור שליחי הג'אז; נדמה כאילו הגעתו של מרסליס בראשית שנות השמונים נתנה להרכב כוחות חדשים, שכן כל שירי הסולו מאותה תקופה נהיו חדים יותר, וההצלחה של ההרכב, הן כלכלית והן מבחינת המבקרים, השתפרה מהותית.
אלבום ההופעה החיה משוודיה, שנקרא Art Blakey In Sweden, מציג שישייה הכוללת בחזית את בלייקי, מרסליס וווטסון, כשבין בלייקי לשניים האחרים מבדילים יותר מארבעים שנה. כל המוזיקאים שניגנו בהרכב הזה הפכו למוזיקאים מפורסמים ומובילי הרכבים. האלבום שאחריו, Straight Ahead, אשר מנגנים בו אותם הנגנים, הוא אחד מאלבומי ההרכב הטובים ביותר מאותה תקופה.[25] נדמה שבלייקי חזר לעצמו באלבום הזה, ומכאן והלאה שליחי הג'אז שבו להיות נגני הארד בופ מצליחים, כפי שהיו קודם לכן.
האלבום האחרון של מרסליס, שבו אחיו ברנפורד מחליף את ווטסון גם כן היה הצלחה, וחתם את ההרכב הזה של שליחי הג'אז.
במחצית השנייה של שנות השמונים המשיכו שליחי הג'אז להקליט בקצב, ובהרכבים מוצלחים מאוד. מעמדו של בלייקי בעולם הג'אז הפך למבוסס ביותר, ומוזיקאים צעירים מעולים המשיכו להופיע בהרכביו. האלבום New York Scene ואלה שבאו אחריו, שמציגים את טרנס בלנשרד (חצוצרה) ודונלד האריסון (סקסופון טנור), הם הוכחה חיה לכך שארט בלייקי נותר צייד הכישרונות המוביל בג'אז.[26] גם החצוצרן פיליפ הארפר, מההרכב העוקב, ראוי לציון. הארפר הושפע רבות מרסליס, וניגן בהרכב האחד לפני אחרון של בלייקי שזכה להצלחה מרשימה. שני האלבומים מאותה התקופה, Not Yet ו-I Get A Kick Out Of Bu',[27] לא יצרו אמנם מוזיקה חדשנית מאוד,[28] אך הם נחשבים עדיין להארד בופ איכותי למדי.[29]
בשנת 1990 הקליט ההרכב שני אלבומים נוספים כדחיפה אחרונה. בלייקי עצמו כבר היה עייף בתקופה זו, שהייתה חודשים ספורים לפני מותו, ואף על פי שהמוזיקאים הצעירים נשמעים מבטיחים, לא הצליח ההרכב ליצור מוזיקה כמיטב ההרכבים של שליחי הג'אז. חרף זאת, זכה האלבום הלפני האחרון, Chippin' In, לביקורות לא רעות.
אף על פי שההרכב האחרון של שליחי הג'אז לא היה ברמה הגבוהה כזו שיכול היה להגיע אליה, עדיין מדובר בהארד בופ שנחשב איכותי, המציג את סוף הקריירה של אחד ממתופפי הג'אז, מובילי ההרכבים, מגלי הכישרונות ונגני ההארד בופ הגדולים בהיסטוריה, כאשר הוא מוקף כרגיל ב"הבטחות צעירות".
לאחר מותו של בלייקי ב-16 באוקטובר 1990 המשיכו להפיק אלבומי אוסף והקלטות ישנות של שליחי הג'אז. כמו כן, רוב האלבומים של שליחי הג'אז יצאו בהוצאות מחודשות, הכוללות רצועות בונוס עם קטעים שלא התפרסמו.
סגנון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סגנונם של שליחי הג'אז, על אף שהשתנה במהלך הזמן ועם חילופי הנגנים, חנה תמיד תחת הגדרת ההארד בופ. נגינתם הייתה אנרגטית מאוד, שמה דגש חזק על קצב, ואופיינה בקטעי סולו ארוכים. אף על פי ששליחי הג'אז ניגנו גם לא מעט בלדות, רוב הקטעים שלהם מהירים, והתופים תופסים מקום עוצמתי בתוך הצליל הכללי. הפוליריתמיקה היא מרכיב מהותי, כך גם ריבוי הקולות וההרמוניות שנוצרים על ידי כלי הנשיפה. המוזיקה שיצרו השליחים הושפעה מאוד ממוזיקת נשמה, מגוספל, מפאנק וממוזיקה אפריקנית. בלייקי אפשר לכל הנגנים להתבטא, ועל כן לבד מן העובדה שמופיעים קטעי סולו רבים, ניתן גם לנגנים המלווים חופש פעולה רחב.
קצב
[עריכת קוד מקור | עריכה]המאפיין הבולט ביותר במוזיקה של שליחי הג'אז הוא הקצב המורכב. שליחי הג'אז החלו לפעול בתקופה שבהּ עבר תפקידו של הקצב מספירת רבעים סתמית לכדי חלק שלם מהיצירה הכוללת, ולשליחי הג'אז בהחלט הייתה יד בדבר; החל מכך שהמוביל של ההרכב, ששימש גם כאב רוחני לכולם, היה המתופף של הלהקה. הפוליריתמיקה, בעיקר במשחקים בין שלוש או שש פעימות לשתיים או ארבע, נשמעת באופן ברור ונהיר. למעשה, בסרט העוסק בארט בלייקי, "אבא זמן", מסופר שלימד את המוזיקאים לספור בשש שמיניות לפני שאפשר להם לנגן בארבעה רבעים.
שליחי הג'אז עסקו בשינויי טיימינג רבים (אם כי לא רבים כמו חלק מהמוזיקאים של התקופה לדוגמה, החמישייה של מקס רואץ' וקליפורד בראון). מה שאפיין אותם יותר היה ההבדל בתחושת הטיימינג: גם כאשר המפעם נותר דומה, הקצב מתגבר או יורד בתחושתו.
דגש נוסף בנגינתם הוא השבירות. ההרכב תמיד היה מתוזמן היטב, כך שאפשר היה לשבור את הקצב ולעשות הפסקה יחד. לעיתים עוצר כל ההרכב מלבד כלי אחד (ולעיתים אף כל ההרכב) למשך מספר פעימות; כך למשל בשיר 'Moanin, מנגן הפסנתר משפט, וכל הכלים עונים לו יחד ונעצרים בעצירה פתאומית, וחוזר חלילה. דבר דומה מתרחש גם ב-Mosaic, אלא ששם ממשיכה החצוצרה לנגן.
הרמוניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השליחים עסקו במבנים הרמוניים רבים. מחד, רבים מהקטעים שלהם מנוגנים על רצף בסיסי של בלוז; ומאידך, כמעט תמיד הם עוסקים בסולמות בי בופ ובסולמות מורכבים אחרים. בנוסף, ישנם קטעים שבהם רצף האקורדים ייחודי ומעניין. המלחינים שעסקו בהרמוניות מעניינות היו רבים, ונמנים עמם וין שורטר וסידר ולטון.
המאפיין הברור ביותר של ההרמוניות של שליחי הג'אז הוא דווקא אופן הביצוע שלהן. בניגוד לצורה הקלאסית, שבה יוצרים הכלים ההרמוניים את ההרמוניות, שליחי הג'אז השתמשו במחלקת הקרנות כדי ליצור הרמוניות. מאפיין זה הפך ברבות השנים למאפיין של ההארד בופ בכלל, אך במקור היה מאפיין ייחודי של שליחי הג'אז. ההרכב השתמש גם בכלים ההרמוניים ליצירת הרמוניות, בייחוד בזמן קטעי סולו.
לחנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוב הקטעים שניגנו שליחי הג'אז היו לחנים מקוריים. בלייקי דרש מהנגנים שניגנו לצדו לכתוב ולהלחין; הוא עצמו לא היה מלחין, אך עזר להם לעבד את יצירותיהם. ברבים מאלבומיהם מופיע סטנדרט או שניים, אך הם לעולם לא ניגנו סטנדרט בפשטות – אלא תמיד עיבדו אותו והוסיפו לו מרכיבי הארד בופ ברורים.
עם המלחינים הגדולים של השליחים נמנים בני גולסון, בובי טימונס, וין שורטר ופרדי האברד, אך אחוז ניכר מאוד מהנגנים הלחינו מספר קטעים לפחות.
ארט בלייקי כמוביל ההרכב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שהתופים אינם כלי אופייני להובלת הרכב, ועל אף שבלייקי לא כתב את הקטעים של שליחי הג'אז, אין עוררין כי הוא היה המוביל הבלתי ניתן לערעור של שליחי הג'אז: הוא היה צייד הכישרונות וכן המורה והאב הרוחני של כולם, כפי שעולה מהסרט "אבא זמן" שצולם עליו. בלייקי עזר לנגנים שלו ולימד אותם הכול, כמו: עריכת קטעיהם דרך שמירה על קצבים מורכבים ועוד.
בנוסף, הסביר להם בלייקי איך אמורים לנגן ג'אז; הוא דרש שישתמשו בדמיון שלהם, ושינגנו כל פעם משהו שונה, כך שאם בעוד כחודשיים ישמעו את מה שניגנו, לא יוכלו לזהות את עצמם. הוא דרש גם שאם הם מבצעים טעות, אז ש"יטעו בקול רם" כדי שלא יחזרו על הטעות בפעם הבאה.[30]
נקל לשמוע שבלייקי מוביל את ההרכב גם כנגן. התופים לוקחים חלק מהותי למדי ביצירות ופעמים רבות אף פותחים אותן; שירי הסולו שלו – על אף שאינם רבים מאוד – היו כה ארוכים, עד כדי כך שישנם שירים שכללו בתוכם כמעט סולו תופים בלבד. התופים גם יוצרים את המעברים בין המשפטים השונים, כלומר, כאשר ההרכב עובר מקטע אחד לאחר, יש לרוב מעבר תופים קצר אשר שומר את ההרכב יחד. גם כאשר אחד המוזיקאים האחרים מנגן את הסולו שלו, בלייקי לרוב לא נשאר בליווי פשוט בסגנון של מתופפים דוגמת קני קלארק, אלא מנגן בצורה מאוד עוצמתית ופוליריתמית. בסרט עליו מספרים חלק מהנגנים כי הוא נותן תחושה שאם לא ינגנו סולו מספיק מעניין הוא "ישתלט" על היצירה, ובכך כל הזמן דחף אותם לפרוץ את גבולותיהם. הוראס סילבר אמר על בלייקי שהוא ניצב מאחורי הנגנים שלו, וגרם להם למצות את כל הפוטנציאל שלהם.
בלייקי גם היה מעלה ומוריד את העוצמתיות של הקטע לפי מה שראה לנכון. לשם כך היה משתמש במצילות הכהות שלו או בתופי הטום טום, שהיו ממריצים את שאר הנגנים לנגן בצורה עוצמתית יותר. אם מקשיבים היטב לאלבומיהם של שליחי הג'אז, ניתן לשמוע כי פעמים רבות שולט בלייקי בהרכב בעזרת בז או רול ארוך על הסנר (דהיינו: מקפיץ את המקל על התוף ברצף מהיר של מכות שכמעט נשמע כמו צליל אחיד). את הבז הזה תיאר החצוצרן דיזי גילספי בסרט "אבא זמן" אודות ארט בלייקי כגומייה שנמתחת ונמתחת עד שלבסוף היא נקרעת בבת אחת, וכל העולם יודע ששם נופלת הפעימה (The beat).
מלבד הובלתו בתוך ההרכב היה בלייקי גם המוביל כלפי חוץ; באופן כלשהו היה אחד מ"השליחים של הג'אז". הוא אהב מאוד לדבר בזמן ההופעות, ולהציג את הנגנים ואת הגותו בנושאים שונים, כגון מצב הג'אז בארצות הברית או בעולם. הוא היה מנסה להעביר את המסר שלו לא רק במוזיקה, אלא גם באישיות ובפעולות שלו. למעשה, נאמר עליו שלא היה רק הדובר של שליחי הג'אז, אלא גם של הג'אז המודרני בכללותו.[31] הוא מתעקש שעל העם האמריקני להעריך את הג'אז יותר, כיוון שזוהי המוזיקה שלו. הוא דרש שאנשי המכירות הגדולים של ארצות הברית יעבדו דווקא על מכירות הג'אז.[32] באחת ההופעות טען בלייקי כי הג'אז שווה לארצות הברית יותר מכל הכסף שהממשלה יכולה לבזבז, וממש התחנן בפניהם לתמוך בג'אז.[33] בהופעה אחרת היה הקהל רועש למדי, וכדי להשקיט אותם הסביר להם בלייקי כי שליחי הג'אז, והוא ביניהם, רציניים מאוד בניסיונם להעביר את המסר שלהם לקהל; הם לומדים, כותבים, ומתאמנים, אולם כדי שהמסר יעבור – הקהל מוכרח להאזין. בלייקי סיים את הפנייה לקהל באומרו: "אם אתם לא רוצים להקשיב, אולי מי שלידכם רוצה".
נאומיו בזמן ההופעות נודעו מאוד, והיו אחת מן הסיבות שהופעה של שליחי הג'אז נחשבה לחוויה חשובה עבור כל חובב הארד בופ, בי בופ או ג'אז בכלל.
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בלייקי דאג להחליף את המוזיקאים בהרכב, כשהעיקרון שהנחה אותו הוא מציאת כמה שיותר מוזיקאים צעירים ומוכשרים. בעת אחת מההופעות אמר כי "אני הולך להישאר עם הצעירים. כשאלה יזדקנו מדי אני אמצא צעירים יותר. זה מפעיל את הראש." במהלך השנים עברו בהרכב עשרות מוזיקאים, בהם ג'וני גריפין, בני גולסון, בובי טימונס, וין שורטר, לי מורגן, קית' ג'ארט ורבים אחרים. לעיתים כינו את ההרכב "האוניברסיטה של בלייקי", משום שהוא חינך דרכו מוזיקאים רבים וטובים. באופן כללי, נחשב ההרכב למייסד סגנון ההארד בופ; הוא הותיר אחריו יותר ממאה אלבומים, והמוזיקאים שחונכו בו נהיו מובילים חשובים בעצמם.
פני ההארד בופ, והג'אז בכלל, היו נראים אחרת לחלוטין ללא שליחי הג'אז. מוזיקאים רבים לא היו מתגלים כלל. מרסליס טען פעם כי "אילו לא הייתי מנגן עם ארט בלייקי, לא הייתי מנגן ג'אז". כמו כן ההשפעה של שליחי הג'אז על עולם ההארד בופ הייתה עצומה, אי אפשר לבטל את תרומתם של נגנים כמו מקס רואץ' להארד בופ. אך רוב המסה של היצירה בתחילת הדרך של סגנון ההארד בופ נעשתה על ידי השליחים. ההרכב המציא גם רבים ממאפייני הסגנון, כגון הרמוניות הנעשות בעזרת כלי נשיפה ועוד.
נאומיו של בלייקי והציטוטים שלו מוסיפים להשפיע על מוזיקאים עד לימינו אנו. ישנם מספר אתרי אינטרנט המאגדים דברים שאמר או שאמרו עליו. עיתוני ג'אז רבים התייחסו לשליחי הג'אז כאחד ההרכבים החשובים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של הג'אז.[34]
דיסקוגרפיה חלקית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- A Night At Birdland 1954
- At The Cafe Bohemia 1955
- The Jazz Messengers 1956
- Moanin' 1958
- Art Blakey's Jazz Messengers With Thelonious Monk 1958
- At The Jazz Corner Of The World 1959
- A Night In Tunisia 1960
- Roots and Herbs 1960
- The Witch Doctor1960
- Mosaic 1961
- Cararvan 1962
- Ugetsu 1963
- Free For All 1964
- Child's Dance 1973
- Mission Eternal 1973
- In My Prime 1977
- In This Korner1978
- Art Blakey In Sweden 1981
- Straight Ahead1981
- New York Scene 1984
- Art Collection 1978–1985
- Not Yet1988
- I Get A Kick Out Of Bu 1988
- Chippin' In 1990
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- The Penguin Guide To Jazz On CD 6th edition, Richard Cook and Brian Morton
- הערות האלבומים השונים של השליחים
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שליחי הג'אז, באתר AllMusic (באנגלית)
שליחי הג'אז, באתר MusicBrainz (באנגלית)
שליחי הג'אז, באתר Discogs (באנגלית)
שליחי הג'אז, באתר Songkick (באנגלית)- אתר הבית של בלייקי
- בית הספר להארד בופ של ארט בלייקי
- ארט בלייקי באתר הבית של ההארד בופ
.svg){kind=logo}
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ רבים מהאלבומים הוקלטו בהופעות, כאשר המועדון Birdland היה מהמועדונים בהם נרכש לשליחי הג'אז כבוד רב, מועדון זה תמך בהתפתחות הלהקה בכלל ובלייקי בפרט.
- ^ כאשר חלקם, גם בתקופה ההיא, היו בניהולו של בלייקי.
- ^ The Penguin Guide To Jazz On CD "This set of five Monk tunes and one by Griffin is a masterpiece"
- ^ למעשה קטע מופיע ברצועה השנייה, לאחר רצועה קצרה (כמחצית הדקה) וארספואטית בשם "מתחממים" (Warm-Up and Dialogue between Lee [Morgan] and Rudy [van Gelder]) בה נשמעים הנגנים בהכנותיהם לנגינה.
- ^ על פי הערות האלבום המחודש משנת 1999, שנכתבו על ידי בוב בלומינטל
- ^ ראו את ההערות המקוריות מאת לאונרד פד'ר.
- ^ שם האלבום מתייחס לכתובת הניאון בכניסה למועדון הג'אז "בלובירד", בו הרבתה הלהקה להופיע ואף הוציאה מספר שנים קודם לכן אלבום בן שלושה כרכים מאותו מועדון.
- ^ לשליחים היו סך הכל שלושה אלבומים, שנשאו שם זה: אחד ב-1957, אחד ב-1960 ואחד ב-1979. האלבום המדובר הוא השני.
- ^ בעיקר נגינה של שש כנגד ארבע.
- ^ גרנדר פות'ר כתב: "'A Night in Tunisia' as recorded here remains the spectacular fiery poly-rhythmic stimulant that it is when performed live in night clubs and concert stages. The mood is set as Shorter leaps in to render a brilliant rapid-fire solo. Morgan's airy solo sparkles to the foreground. Note his climactic building and multinoted technique. Bobby Timmons feeds back drive and fire from the keyboard along with the Blakey sizzling cymbals and sputtering drums. Merritt here, as throughout the album, is the capable anchor man."
- ^ אם כי היו ניסיונות עם הרכבים גדולים יותר, מעולם לא הייתה תקופה, שבה השליחים לא היו חמישייה עד 1961
- ^ הערות האלבום Mosaic.
- ^ The Penguin Guide to Jazz on CD: "In some ways this was the most advenutuos of all messengers line-ups."
- ^ Ira Gitler: "[...] the current Blakey band' a group with more room for musical dwpth and with no lessening ot the outpuring of spirit that has been at the center of all Messenger units." איירה גיטלר בהערות אלבום ל"קרוון".
- ^ ביקורת האלבום, באתר AllMusic
- ^ לאונרד פד'ר בהערות האלבום: Children of the Night, by Wayne Shorter, provides what may be his best reperentation to date, as a composer as well as on of his most srikingly assertive solos."
- ^ The Penguin Guide To Jazz On CD 6th edition: "More exciting are the two Three Blind Mice sets, mostly made at an engagement at the Renaissance in thrill to hear Shorter and Hubbard tear int the likes of 'It's only a paper moon' as well as the originals in the book."
- ^ ביקורת האלבום, באתר AllMusic
- ^ The Penguin Guide to Jazz on CD: "[...]it consists almost entirely of standrads; though capably done, it's not what this edition of the band was about."
- ^ אל קפמל: "Free for All is a high point in drummer Art Blakey's enormous catalog."
- ^ ביקורת האלבום, באתר AllMusic
- ^ The Penguin Guide to Jazz on CD: "Free For All reasserts Blakey's poliyrhythmic firepower as never before."
- ^ The Penguin Guide to Jazz on CD 6th Edition: "Mission Eternal mops up the res of the material and is a much better bet."
- ^ The Penguin Guide to Jazz on CD 6th Edition: "Shaw again takes the honours, his solos full of snap but with a thoughtful almost musing quality at times which militates against the volatility of the typical Messengers approach."
- ^ ביקורת האלבום, באתר AllMusic
- ^ ביקורת האלבום, באתר AllMusic
- ^ פרפרזה על הסטנדרט הידוע "I Get A Kick Out Of You, כאשר הכינוי של בלייקי הוא בו.
- ^ The Penguin Guide To Jazz On CD 6th Edition: "Soul Note Records seem made by rote, and there's an overall feeling of transition and that Blakey himself was too late in his career to move foreword."
- ^ Scott Yanow:The music may not have contained too many surprises or been startlingly new, but the results are quite pleasing."
- ^ מתוך האתר [Indestructible Art Blakey School of Hard Bop] – בית הספר להארד בופ של ארט בלייקי.
- ^ למשל בהערות המקוריות של האלבום Moanin'
- ^ בכתבה בעיתון דאון ביט צוטט בלייקי באומרו "Why don't these hight-powered salesmen go to work on jazz? Let's sell jazz a bit. It's more American than a lot of other things."
- ^ Art Blakey: Jazz is worth more to this country in foreign aid than all thee billions of dollars the government can spend. It's American through and through. I beg you, support jazz. I'm not proud, I'm Begging you on my knees to support your own music."
- ^ לדוגמה, העיתון היפני "Swing Journal." שהקדיש כמה וכמה מהגיליונות שלו להרכב.
