הכחשת שינוי האקלים – הבדלי גרסאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
החלפות (מספר, חלק, יכולות), ויקינתונים
Yshaveh (שיחה | תרומות)
219 עריכות
←‏מינוח: הוספת מקור
שורה 2: שורה 2:
'''הכחשת שינוי האקלים''' או '''הכחשת ההתחממות הגלובלית''', היא חלק מהפולמוס הציבורי בקשר ל[[ההתחממות הגלובלית|התחממות הגלובלית]] ול[[שינוי אקלים|שינוי האקלים]]. מדובר ב[[הכחשה]], התעלמות או הבעת ספקות, העומדים בניגוד ל[[הדעה המדעית על שינוי האקלים|עמדת המדע סביב שינוי האקלים]] {{אנ|Scientific opinion on climate change}}, בנושאים כמו המידה שבה בני האדם מעורבים ביצירת שינוי האקלים, ההשפעות שלו על הטבע ועל האנושות, או הפוטנציאל ל[[הסתגלות לשינוי האקלים]] {{אנ|Climate change mitigation}}.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://ncse.com/library-resource/pillars-climate-change-denial|הכותב=המרכז הלאומי לחינוך מדעי של ארה"ב|כותרת=יסודות הכחשת שינוי האקלים|אתר=|תאריך=|שפה=אנגלית|תאריך_וידוא=17 באפריל 2019}}</ref><ref name=":0">{{קישור כללי|כתובת=https://ncse.com/library-resource/why-is-it-called-denial|הכותב=המרכז הלאומי לחינוך מדעי של ארה"ב|כותרת=מדוע זה נקרא הכחשה?|אתר=|תאריך=|שפה=אנגלית|תאריך_וידוא=17 באפריל 2019}}</ref><ref>{{צ-ספר|מחבר=ג'יימס לורנס פוואל|שם=The Inquisition of Climate Science|שנת הוצאה=2012|מו"ל=אוניברסיטת קולומביה|עמ=170-173|קישור=https://books.google.co.il/books?id=5SU7utP8PIMC&pg=PA172&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false|ISBN=978-0-231-15719-3|שפה=אנגלית}}</ref> ישנם מכחישים שתומכים במונח, בעוד שאחרים מעדיפים את המונח "ספקנות".<ref name=":0" /> מספר מדענים ציינו ש"ספקנות" הוא תיאור לא מדויק לאלו שמכחישים התחממות גלובלית אנתרופוגנית (שמקורה באדם).<ref>{{צ-מאמר|מחבר=קארין אדווארדסון ביורנברג ועמיתים|שם=Climate and environmental science denial: A review of the scientific literature published in 1990-2015|כתב עת=Journal of Cleaner Production|כרך=167|עמ=229-241|שנת הוצאה=2017|doi=10.1016/j.jclepro.2017.08.066}}</ref><ref name=":2">{{צ-ספר|מחבר=היידן וושינגטון וג'ון קוק|שם=Climate Change Denial: Heads in the Sand {{אנ|Climate Change Denial: Heads in the Sand}}|מקום הוצאה=|שנת הוצאה=2011|עמ=2|קישור=}}</ref><ref>{{צ-מאמר|מחבר=ספרון ג'. אונייל ומקס בויקוף|שם=Climate denier, skeptic, or contrarian?|כתב עת=Proceedings of the National Academy of Sciences|כרך=107(39): E151|doi=10.1073/pnas.1010507107|קישור=https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC294786}}</ref> למעשה, שני המונחים יוצרים מרחב של דעות שיש להם באופן כללי את אותם המאפיינים: דחייה, במידה רבה או מועטה, של הקונצזוס המדעי סביב שינוי האקלים.<ref name=":1">{{צ-מאמר|מחבר=ריילי א. דונלאפ|שם=Climate Change Skepticism and Denial: An Introduction|כתב עת=American Behavioral Scientist|כרך=57|עמ=691-698|שנת הוצאה=2013|doi=10.1177/0002764213477097|קישור=https://www.researchgate.net/publication/274306932_Climate_Change_Skepticism_and_Denial_An_Introduction}}</ref><ref>{{קישור כללי|כתובת=https://arstechnica.com/staff/2014/12/skeptics-deniers-and-contrarians-the-climate-science-label-game/|הכותב=John Timmer|כותרת=Skeptics, deniers, and contrarians: The climate science label game|אתר=Ars Technica|תאריך=12/16/2014|שפה=אנגלית}}</ref> הכחשת שינוי האקלים יכולה להיות גם מרומזת, כאשר אנשים יחידים או קבוצות חברתיות מקבלות את העובדות המדעיות אבל מתקשים להשלים איתן או לתרגם את הידע לפעילות.<ref name=":0" /> מספר פרסומים ב[[מדעי החברה]] הגדירו את העמדות האלה כצורות של הכחשה פסיכולוגית או [[פסאודו-מדע]].<ref>{{צ-מאמר|מחבר=סוון אוב הנסן|שם=Science denial as a form of pseudoscience|כתב עת=Studies in History and Philosophy of Science|כרך=63|עמ=39-47|שנת הוצאה=2017|doi=10.1016/j.shpsa.2017.05.002}}</ref>
'''הכחשת שינוי האקלים''' או '''הכחשת ההתחממות הגלובלית''', היא חלק מהפולמוס הציבורי בקשר ל[[ההתחממות הגלובלית|התחממות הגלובלית]] ול[[שינוי אקלים|שינוי האקלים]]. מדובר ב[[הכחשה]], התעלמות או הבעת ספקות, העומדים בניגוד ל[[הדעה המדעית על שינוי האקלים|עמדת המדע סביב שינוי האקלים]] {{אנ|Scientific opinion on climate change}}, בנושאים כמו המידה שבה בני האדם מעורבים ביצירת שינוי האקלים, ההשפעות שלו על הטבע ועל האנושות, או הפוטנציאל ל[[הסתגלות לשינוי האקלים]] {{אנ|Climate change mitigation}}.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://ncse.com/library-resource/pillars-climate-change-denial|הכותב=המרכז הלאומי לחינוך מדעי של ארה"ב|כותרת=יסודות הכחשת שינוי האקלים|אתר=|תאריך=|שפה=אנגלית|תאריך_וידוא=17 באפריל 2019}}</ref><ref name=":0">{{קישור כללי|כתובת=https://ncse.com/library-resource/why-is-it-called-denial|הכותב=המרכז הלאומי לחינוך מדעי של ארה"ב|כותרת=מדוע זה נקרא הכחשה?|אתר=|תאריך=|שפה=אנגלית|תאריך_וידוא=17 באפריל 2019}}</ref><ref>{{צ-ספר|מחבר=ג'יימס לורנס פוואל|שם=The Inquisition of Climate Science|שנת הוצאה=2012|מו"ל=אוניברסיטת קולומביה|עמ=170-173|קישור=https://books.google.co.il/books?id=5SU7utP8PIMC&pg=PA172&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false|ISBN=978-0-231-15719-3|שפה=אנגלית}}</ref> ישנם מכחישים שתומכים במונח, בעוד שאחרים מעדיפים את המונח "ספקנות".<ref name=":0" /> מספר מדענים ציינו ש"ספקנות" הוא תיאור לא מדויק לאלו שמכחישים התחממות גלובלית אנתרופוגנית (שמקורה באדם).<ref>{{צ-מאמר|מחבר=קארין אדווארדסון ביורנברג ועמיתים|שם=Climate and environmental science denial: A review of the scientific literature published in 1990-2015|כתב עת=Journal of Cleaner Production|כרך=167|עמ=229-241|שנת הוצאה=2017|doi=10.1016/j.jclepro.2017.08.066}}</ref><ref name=":2">{{צ-ספר|מחבר=היידן וושינגטון וג'ון קוק|שם=Climate Change Denial: Heads in the Sand {{אנ|Climate Change Denial: Heads in the Sand}}|מקום הוצאה=|שנת הוצאה=2011|עמ=2|קישור=}}</ref><ref>{{צ-מאמר|מחבר=ספרון ג'. אונייל ומקס בויקוף|שם=Climate denier, skeptic, or contrarian?|כתב עת=Proceedings of the National Academy of Sciences|כרך=107(39): E151|doi=10.1073/pnas.1010507107|קישור=https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC294786}}</ref> למעשה, שני המונחים יוצרים מרחב של דעות שיש להם באופן כללי את אותם המאפיינים: דחייה, במידה רבה או מועטה, של הקונצזוס המדעי סביב שינוי האקלים.<ref name=":1">{{צ-מאמר|מחבר=ריילי א. דונלאפ|שם=Climate Change Skepticism and Denial: An Introduction|כתב עת=American Behavioral Scientist|כרך=57|עמ=691-698|שנת הוצאה=2013|doi=10.1177/0002764213477097|קישור=https://www.researchgate.net/publication/274306932_Climate_Change_Skepticism_and_Denial_An_Introduction}}</ref><ref>{{קישור כללי|כתובת=https://arstechnica.com/staff/2014/12/skeptics-deniers-and-contrarians-the-climate-science-label-game/|הכותב=John Timmer|כותרת=Skeptics, deniers, and contrarians: The climate science label game|אתר=Ars Technica|תאריך=12/16/2014|שפה=אנגלית}}</ref> הכחשת שינוי האקלים יכולה להיות גם מרומזת, כאשר אנשים יחידים או קבוצות חברתיות מקבלות את העובדות המדעיות אבל מתקשים להשלים איתן או לתרגם את הידע לפעילות.<ref name=":0" /> מספר פרסומים ב[[מדעי החברה]] הגדירו את העמדות האלה כצורות של הכחשה פסיכולוגית או [[פסאודו-מדע]].<ref>{{צ-מאמר|מחבר=סוון אוב הנסן|שם=Science denial as a form of pseudoscience|כתב עת=Studies in History and Philosophy of Science|כרך=63|עמ=39-47|שנת הוצאה=2017|doi=10.1016/j.shpsa.2017.05.002}}</ref>


הקמפיין לערעורו של אמון הציבור במדע האקלים תואר פעם כ"מכונת הכחשה" שמטרתה לייצר חוסר-ודאות ציבורי על שינוי האקלים, שאורגנה על ידי בעלי אינטרסים תעשייתיים, פוליטיים ואידאולוגיים, וקיבלה תמיכה מהמדיה ה[[שמרנות|שמרנית]] ומבלוגרים ספקניים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=גאייאתרי ויידיאנאתאן|שם=What Have Climate Scientists Learned from 20-Year Fight with Deniers?|כתב עת=סיינטיפיק אמריקן|שנת הוצאה=2014|קישור=https://www.scientificamerican.com/article/what-have-climate-scientists-learned-from-20-year-fight-with-deniers/}}</ref><ref name=":1" /><ref>{{צ-מאמר|מחבר=Sharon Begley|שם=The Truth About Denial|כתב עת=הניוזוויק|שנת הוצאה=2007|קישור=https://web.archive.org/web/20071021024942/http://www.newsweek.com/id/32482}}</ref> בשיח הציבורי, הביטוי "ספקנות אקלים" משמש לעיתים קרובות במקום הביטוי "הכחשת אקלים".<ref>{{צ-מאמר|מחבר=בריג'יט נרליך|שם='Climategate': Paradoxical metaphors and political paralysis. Environmental Values|כתב עת=Environmental Values|כרך=19|עמ=419, 437|שנת הוצאה=2010|doi=10.3197/096327110x531543|קישור=https://www.academia.edu/2521175/Nerlich_B._2010_._Climategate_Paradoxical_metaphors_and_political_paralysis._Environmental_Values._Environmental_Values_19_4_419-442}}</ref> המונחים שנויים במחלוקת: אלו שמאתגרים את מדע האקלים מכנים את עצמם לרוב "ספקנים", אבל רובם לא עונים על הסטנדרטים ל[[ספקנות מדעית]] ודוחים בהתמדה את תקפותה של הטענה לפיה בני האדם גורמים להתחממות הגלובלית, ללא קשר לעדויות המדעיות בנושא.<ref name=":1" />
הקמפיין לערעורו של אמון הציבור במדע האקלים תואר פעם כ"מכונת הכחשה" שמטרתה לייצר חוסר-ודאות ציבורי על שינוי האקלים, שאורגנה על ידי בעלי אינטרסים תעשייתיים, פוליטיים ואידאולוגיים, וקיבלה תמיכה מהמדיה ה[[שמרנות|שמרנית]] ומבלוגרים ספקניים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=גאייאתרי ויידיאנאתאן|שם=What Have Climate Scientists Learned from 20-Year Fight with Deniers?|כתב עת=סיינטיפיק אמריקן|שנת הוצאה=2014|קישור=https://www.scientificamerican.com/article/what-have-climate-scientists-learned-from-20-year-fight-with-deniers/}}</ref><ref name=":1" /><ref name=":4">{{צ-מאמר|מחבר=שרון בגלי|שם=The Truth About Denial|כתב עת=הניוזוויק|שנת הוצאה=2007|קישור=https://web.archive.org/web/20071021024942/http://www.newsweek.com/id/32482}}</ref> בשיח הציבורי, הביטוי "ספקנות אקלים" משמש לעיתים קרובות במקום הביטוי "הכחשת אקלים".<ref name=":5">{{צ-מאמר|מחבר=בריג'יט נרליך|שם='Climategate': Paradoxical metaphors and political paralysis. Environmental Values|כתב עת=Environmental Values|כרך=19|עמ=419, 437|שנת הוצאה=2010|doi=10.3197/096327110x531543|קישור=https://www.academia.edu/2521175/Nerlich_B._2010_._Climategate_Paradoxical_metaphors_and_political_paralysis._Environmental_Values._Environmental_Values_19_4_419-442}}</ref> המונחים שנויים במחלוקת: אלו שמאתגרים את מדע האקלים מכנים את עצמם לרוב "ספקנים", אבל רובם לא עונים על הסטנדרטים ל[[ספקנות מדעית]] ודוחים בהתמדה את תקפותה של הטענה לפיה בני האדם גורמים להתחממות הגלובלית, ללא קשר לעדויות המדעיות בנושא.<ref name=":1" />


על אף ש[[הדעה המדעית על שינוי האקלים]] היא שסביר מאוד (ודאות של 95-100%) שהפעילות האנושית היא הגורם העיקרי לשינוי האקלים,<ref>{{צ-ספר|מחבר=נעמי אורסקס|שם=Climate Change: What It Means for Us, Our Children, and Our Grandchildren|מקום הוצאה=|שנת הוצאה=2007|פרק=The Scientific Consensus on Climate Change: How Do We Know We're Not Wrong?|עמ=65-66|עריכה=ג'וזף דימנטו ופמלה דופמן|מו"ל=MIT}}</ref><ref>{{צ-ספר|מחבר=[[הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים]]|שם=Climate Change 2014: Synthesis Report. Summary for Policy Makers (PDF)|מקום הוצאה=|שנת הוצאה=2014|קישור=https://www.ipcc.ch/site/assets/uploads/2018/02/AR5_SYR_FINAL_SPM.pdf}}</ref> הכחשת שינוי אקלים השפיעה על קביעת המדיניות בקשר להתחממות הגלובלית ועיכבה מאמצים ל[[הפחתת שינוי האקלים|מניעה]] של שינוי האקלים או [[הסתגלות לשינוי האקלים|הסתגלות אליו]].<ref name=":1" /><ref name=":3">{{צ-מאמר|מחבר=פיטר ז'ק, ריילי דונלאפ ומרק פרימן|שם=The organisation of denial: Conservative think tanks and environmental scepticism|כתב עת=Environmental Politics|כרך=17|עמ=349-385|שנת הוצאה=2008|doi=10.1080/09644010802055576}}</ref><ref>{{צ-מאמר|מחבר=ג'יימס פיינטר, טרזה אש|שם=Cross-national comparison of the presence of climate scepticism in the print media in six countries, 2007–10|כתב עת=Environmental Research Letters|כרך=7|doi=10.1088/1748-9326/7/4/044005|קישור=https://iopscience.iop.org/article/10.1088/1748-9326/7/4/044005/meta}}</ref> אלו שמקדמים הכחשה משתמשים לעיתים קרובות בתכסיסים רטוריים כדי ליצור את הרושם שיש מחלוקת מדעית בנושא, בשעה שאין כזו.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://scienceblogs.com/denialism/about|הכותב=מרק הופנאגל|כותרת=Hello Scienceblog (דף ברוכים הבאים לבלוג שעוסק בהכחשת מדע)|אתר=https://scienceblogs.com/denialism/about|תאריך=30 באפריל, 2007}}</ref><ref>{{צ-מאמר|מחבר=P. Diethelm, M. McKee|שם=Denialism: what is it and how should scientists respond?|כתב עת=The European Journal of Public Health|כרך=19|עמ=2–4|שנת הוצאה=2008-10-16|doi=10.1093/eurpub/ckn139|קישור=https://academic.oup.com/eurpub/article-lookup/doi/10.1093/eurpub/ckn139}}</ref>
על אף ש[[הדעה המדעית על שינוי האקלים]] היא שסביר מאוד (ודאות של 95-100%) שהפעילות האנושית היא הגורם העיקרי לשינוי האקלים,<ref>{{צ-ספר|מחבר=נעמי אורסקס|שם=Climate Change: What It Means for Us, Our Children, and Our Grandchildren|מקום הוצאה=|שנת הוצאה=2007|פרק=The Scientific Consensus on Climate Change: How Do We Know We're Not Wrong?|עמ=65-66|עריכה=ג'וזף דימנטו ופמלה דופמן|מו"ל=MIT}}</ref><ref>{{צ-ספר|מחבר=[[הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים]]|שם=Climate Change 2014: Synthesis Report. Summary for Policy Makers (PDF)|מקום הוצאה=|שנת הוצאה=2014|קישור=https://www.ipcc.ch/site/assets/uploads/2018/02/AR5_SYR_FINAL_SPM.pdf}}</ref> הכחשת שינוי אקלים השפיעה על קביעת המדיניות בקשר להתחממות הגלובלית ועיכבה מאמצים ל[[הפחתת שינוי האקלים|מניעה]] של שינוי האקלים או [[הסתגלות לשינוי האקלים|הסתגלות אליו]].<ref name=":1" /><ref name=":3">{{צ-מאמר|מחבר=פיטר ז'ק, ריילי דונלאפ ומרק פרימן|שם=The organisation of denial: Conservative think tanks and environmental scepticism|כתב עת=Environmental Politics|כרך=17|עמ=349-385|שנת הוצאה=2008|doi=10.1080/09644010802055576}}</ref><ref name=":6">{{צ-מאמר|מחבר=ג'יימס פיינטר, טרזה אש|שם=Cross-national comparison of the presence of climate scepticism in the print media in six countries, 2007–10|כתב עת=Environmental Research Letters|כרך=7|doi=10.1088/1748-9326/7/4/044005|קישור=https://iopscience.iop.org/article/10.1088/1748-9326/7/4/044005/meta}}</ref> אלו שמקדמים הכחשה משתמשים לעיתים קרובות בתכסיסים רטוריים כדי ליצור את הרושם שיש מחלוקת מדעית בנושא, בשעה שאין כזו.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://scienceblogs.com/denialism/about|הכותב=מרק הופנאגל|כותרת=Hello Scienceblog (דף ברוכים הבאים לבלוג שעוסק בהכחשת מדע)|אתר=https://scienceblogs.com/denialism/about|תאריך=30 באפריל, 2007}}</ref><ref>{{צ-מאמר|מחבר=P. Diethelm, M. McKee|שם=Denialism: what is it and how should scientists respond?|כתב עת=The European Journal of Public Health|כרך=19|עמ=2–4|שנת הוצאה=2008-10-16|doi=10.1093/eurpub/ckn139|קישור=https://academic.oup.com/eurpub/article-lookup/doi/10.1093/eurpub/ckn139}}</ref>


מבין מדינות העולם, תעשיית הכחשת האקלים העוצמתית ביותר נמצאת בארצות הברית.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.theguardian.com/environment/planet-oz/2015/mar/05/doubt-over-climate-science-is-a-product-with-an-industry-behind-it|הכותב=גרהם רידפירן|כותרת=Doubt over climate science is a product with an industry behind it|אתר=הגרדיאן|תאריך=5 במרץ 2015|שפה=אנגלית|תאריך_וידוא=22 באפריל 2019}}</ref><ref name=":2" /> למשל, יושב הראש של וועדת הסנאט של ארצות הברית לענייני סביבה ועבודות ציבור בשנים 2015–2017 היה [[שדלנות|לוביסט]] הדלק [[ג'ים אינהוף]] (וזאת לאחר ששירת במשרה זו בשנים 2003–2007). אינהוף קרא לשינוי האקלים "המתיחה הגדולה ביותר שבוצעה אי פעם נגד העם האמריקאי", וטען, בפברואר 2015, שחשף את המתיחה לכאורה בכך שהביא כדור שלג לחדר הסנאט וזרק אותו על הרצפה.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.washingtonpost.com/national/health-science/how-james-inhofe-is-upending-the-nations-energy-and-environmental-policies/2017/03/14/2bebdbfa-081c-11e7-a15f-a58d4a988474_story.html?utm_term=.5c7323d9f723|הכותב=ז'ולייט איילפרין ובריידי דניס|כותרת=How James Inhofe is upending the nation’s energy and environmental policies|אתר=הוושינגטון פוסט|תאריך=14 במרץ, 2017}}</ref> ב-2017 החליף אותו [[ג'ון באראסו]], שאמר, באופן דומה: "האקלים משתנה באופן תמידי. התפקיד שמשחקת הפעילות האנושית איננו ידוע".<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://thehill.com/policy/energy-environment/208431-gop-leader-climate-change-science-not-known|הכותב=בוב קוזק|כותרת=Republican leader: Climate change science ‘not known’|אתר=The Hill|תאריך=6 במאי 2014|שפה=אנגלית}}</ref> קמפיינים מאורגנים לערעור אמונו של הציבור בשינוי האקלים קשור למדיניות כלכלית שמרנית ומגובה על ידי בעלי אינטרסים שמנוגדים לרגולציה של פליטות הפחמן הדו-חמצני.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.thenation.com/article/capitalism-vs-climate/|הכותב=[[נעמי קליין]]|כותרת=Capitalism vs. the Climate|אתר=The Nation|תאריך=9 בנובמבר 2011}}</ref> הכחשת שינוי האקלים קושרה ללובי של דלקי המאובנים {{אנ|Fossil fuels lobby}}, ל[[משפחת קוק|אחים קוק]] {{אנ|political activities of the Koch brothers}}, לתומכי תעשייה ול[[צוות חשיבה|צוותי חשיבה]] [[שמרנות|שמרניים]], בדרך כלל מארצות הברית.<ref name=":3" /><ref name=":1" /><ref>{{צ-ספר|מחבר=דייויד מייקלס|שם=oubt is Their Product: How Industry's Assault on Science Threatens Your Health {{אנ|Doubt is Their Product}}|מקום הוצאה=|שנת הוצאה=2008|ISBN=0199719764|מו"ל=אוניברסיטת אוקספורד}}</ref><ref>{{צ-ספר|שם=Climate cover-up : the crusade to deny global warming|קישור=https://www.worldcat.org/oclc/688505738|מו"ל=Greystone Books|שנת הוצאה=2009|מקום הוצאה=Vancouver|oclc=688505738|מחבר=ג'יימס הוגן וריצ'רד ליטלמור|ISBN=978-1-55365-485-8}}</ref> מקורם של יותר מ-90% מהמאמרים הספקניים על שינוי האקלים הוא בצוותי חשיבה ימניים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=Jordi Xifra|שם=Climate Change Deniers and Advocacy: A Situational Theory of Publics Approach|כתב עת=American Behavioral Scientist|כרך=60|עמ=276–287|שנת הוצאה=2016-3|doi=10.1177/0002764215613403|קישור=http://journals.sagepub.com/doi/10.1177/0002764215613403}}</ref> ההכנסה הכוללת השנתית של אותם ארגונים המנוגדים לשינוי האקלים הוא בערך 900 מיליון דולרים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=רוברט ברול|שם=Institutionalizing delay: foundation funding and the creation of U.S. climate change counter-movement organizations|כתב עת=Climatic Change|כרך=122|עמ=681–694|שנת הוצאה=2014-2|doi=10.1007/s10584-013-1018-7|קישור=http://link.springer.com/10.1007/s10584-013-1018-7}}</ref> בין השנים 2002 ל-2010, כמעט 120 מיליון דולר נתרמו דרך הקרנות Donors Trust ו-Donors Capital Fund ליותר מ-100 ארגונים שמבקשים לערער את התפיסה הציבורית של הידע המדעי על שינוי האקלים.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.theguardian.com/environment/2013/feb/14/funding-climate-change-denial-thinktanks-network|הכותב=סוזן גולדנברג|כותרת=Secret funding helped build vast network of climate denial thinktanks|אתר=הגרדיאן|תאריך=14 בפברואר 2013|שפה=אנגלית|תאריך_וידוא=22 באפריל 2019}}</ref> ב-2013, "המרכז למדיה ודמוקרטיה" דיווח שארגון גג של 64 צוותי חשיבה בארצות הברית, הState Policy Network, פעל כלובי לטובת תאגידים גדולים ותורמים שמרנים כדי להתנגד לרגולציה שנועדה להתמודד עם שינוי האקלים.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.theguardian.com/world/2013/nov/14/facebook-microsoft-rightwing-lobby-network-spn|הכותב=אד פילקינגטון|כותרת=Facebook and Microsoft help fund rightwing lobby network, report finds|אתר=הגרדיאן|תאריך=14 בנובמבר 2013|שפה=אנגלית|תאריך_וידוא=22 באפריל 2019}}</ref>
מבין מדינות העולם, תעשיית הכחשת האקלים העוצמתית ביותר נמצאת בארצות הברית.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.theguardian.com/environment/planet-oz/2015/mar/05/doubt-over-climate-science-is-a-product-with-an-industry-behind-it|הכותב=גרהם רידפירן|כותרת=Doubt over climate science is a product with an industry behind it|אתר=הגרדיאן|תאריך=5 במרץ 2015|שפה=אנגלית|תאריך_וידוא=22 באפריל 2019}}</ref><ref name=":2" /> למשל, יושב הראש של וועדת הסנאט של ארצות הברית לענייני סביבה ועבודות ציבור בשנים 2015–2017 היה [[שדלנות|לוביסט]] הדלק [[ג'ים אינהוף]] (וזאת לאחר ששירת במשרה זו בשנים 2003–2007). אינהוף קרא לשינוי האקלים "המתיחה הגדולה ביותר שבוצעה אי פעם נגד העם האמריקאי", וטען, בפברואר 2015, שחשף את המתיחה לכאורה בכך שהביא כדור שלג לחדר הסנאט וזרק אותו על הרצפה.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.washingtonpost.com/national/health-science/how-james-inhofe-is-upending-the-nations-energy-and-environmental-policies/2017/03/14/2bebdbfa-081c-11e7-a15f-a58d4a988474_story.html?utm_term=.5c7323d9f723|הכותב=ז'ולייט איילפרין ובריידי דניס|כותרת=How James Inhofe is upending the nation’s energy and environmental policies|אתר=הוושינגטון פוסט|תאריך=14 במרץ, 2017}}</ref> ב-2017 החליף אותו [[ג'ון באראסו]], שאמר, באופן דומה: "האקלים משתנה באופן תמידי. התפקיד שמשחקת הפעילות האנושית איננו ידוע".<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://thehill.com/policy/energy-environment/208431-gop-leader-climate-change-science-not-known|הכותב=בוב קוזק|כותרת=Republican leader: Climate change science ‘not known’|אתר=The Hill|תאריך=6 במאי 2014|שפה=אנגלית}}</ref> קמפיינים מאורגנים לערעור אמונו של הציבור בשינוי האקלים קשור למדיניות כלכלית שמרנית ומגובה על ידי בעלי אינטרסים שמנוגדים לרגולציה של פליטות הפחמן הדו-חמצני.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.thenation.com/article/capitalism-vs-climate/|הכותב=[[נעמי קליין]]|כותרת=Capitalism vs. the Climate|אתר=The Nation|תאריך=9 בנובמבר 2011}}</ref> הכחשת שינוי האקלים קושרה ללובי של דלקי המאובנים {{אנ|Fossil fuels lobby}}, ל[[משפחת קוק|אחים קוק]] {{אנ|political activities of the Koch brothers}}, לתומכי תעשייה ול[[צוות חשיבה|צוותי חשיבה]] [[שמרנות|שמרניים]], בדרך כלל מארצות הברית.<ref name=":3" /><ref name=":1" /><ref>{{צ-ספר|מחבר=דייויד מייקלס|שם=oubt is Their Product: How Industry's Assault on Science Threatens Your Health {{אנ|Doubt is Their Product}}|מקום הוצאה=|שנת הוצאה=2008|ISBN=0199719764|מו"ל=אוניברסיטת אוקספורד}}</ref><ref>{{צ-ספר|שם=Climate cover-up : the crusade to deny global warming|קישור=https://www.worldcat.org/oclc/688505738|מו"ל=Greystone Books|שנת הוצאה=2009|מקום הוצאה=Vancouver|oclc=688505738|מחבר=ג'יימס הוגן וריצ'רד ליטלמור|ISBN=978-1-55365-485-8}}</ref> מקורם של יותר מ-90% מהמאמרים הספקניים על שינוי האקלים הוא בצוותי חשיבה ימניים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=Jordi Xifra|שם=Climate Change Deniers and Advocacy: A Situational Theory of Publics Approach|כתב עת=American Behavioral Scientist|כרך=60|עמ=276–287|שנת הוצאה=2016-3|doi=10.1177/0002764215613403|קישור=http://journals.sagepub.com/doi/10.1177/0002764215613403}}</ref> ההכנסה הכוללת השנתית של אותם ארגונים המנוגדים לשינוי האקלים הוא בערך 900 מיליון דולרים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=רוברט ברול|שם=Institutionalizing delay: foundation funding and the creation of U.S. climate change counter-movement organizations|כתב עת=Climatic Change|כרך=122|עמ=681–694|שנת הוצאה=2014-2|doi=10.1007/s10584-013-1018-7|קישור=http://link.springer.com/10.1007/s10584-013-1018-7}}</ref> בין השנים 2002 ל-2010, כמעט 120 מיליון דולר נתרמו דרך הקרנות Donors Trust ו-Donors Capital Fund ליותר מ-100 ארגונים שמבקשים לערער את התפיסה הציבורית של הידע המדעי על שינוי האקלים.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.theguardian.com/environment/2013/feb/14/funding-climate-change-denial-thinktanks-network|הכותב=סוזן גולדנברג|כותרת=Secret funding helped build vast network of climate denial thinktanks|אתר=הגרדיאן|תאריך=14 בפברואר 2013|שפה=אנגלית|תאריך_וידוא=22 באפריל 2019}}</ref> ב-2013, "המרכז למדיה ודמוקרטיה" דיווח שארגון גג של 64 צוותי חשיבה בארצות הברית, הState Policy Network, פעל כלובי לטובת תאגידים גדולים ותורמים שמרנים כדי להתנגד לרגולציה שנועדה להתמודד עם שינוי האקלים.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.theguardian.com/world/2013/nov/14/facebook-microsoft-rightwing-lobby-network-spn|הכותב=אד פילקינגטון|כותרת=Facebook and Microsoft help fund rightwing lobby network, report finds|אתר=הגרדיאן|תאריך=14 בנובמבר 2013|שפה=אנגלית|תאריך_וידוא=22 באפריל 2019}}</ref>
שורה 11: שורה 11:
==מינוח ==
==מינוח ==


"ספקנות בקשר לשינוי האקלים" ו"הכחשת שינוי האקלים" פירושם הכחשה, התעלמות או ספקנות בלתי מוצדקת בחלק או בכל הקונצנזוס המדעי סביב הקצב וההיקף של ההתחממות הגלובלית, המשמעות שלה, או הקשר שלה לפעילות האנושית. אף על פי שישנו הבדל מובחן בין ספקנות, שפירושה פקפוק באמיתותה של טענה, לבין הכחשה מוחלטת של אמיתותה, בשיח הציבורי שימשו תדיר ביטויים כמו "ספקנות אקלים" במשמעות "הכחשת אקלים".
"ספקנות בקשר לשינוי האקלים" ו"הכחשת שינוי האקלים" פירושם הכחשה, התעלמות או ספקנות בלתי מוצדקת בחלק או בכל הקונצנזוס המדעי סביב הקצב וההיקף של ההתחממות הגלובלית, המשמעות שלה, או הקשר שלה לפעילות האנושית.<ref name=":6" /><ref name=":0" /> אף על פי שישנו הבדל מובחן בין ספקנות, שפירושה פקפוק באמיתותה של טענה, לבין הכחשה מוחלטת של אמיתותה, בשיח הציבורי שימשו תדיר ביטויים כמו "ספקנות אקלים" במשמעות "הכחשת אקלים".<ref name=":5" /><ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.scientificamerican.com/article/7-answers-to-climate-contrarian-nonsense/|הכותב=ג'ון רני|כותרת=7 Answers to Climate Contrarian Nonsense|אתר=[[סיינטיפיק אמריקן]]|תאריך=30 בנובמבר 2009|שפה=אנגלית|תאריך_וידוא=23 באפריל 2019}}</ref>


מונחים אילו הופיעו לראשונה בשנות התשעים. על אף שכל המדענים תומכים ב[[ספקנות מדעית]] כחלק מתהליך ה[[מחקר|מחקר המדעי]], באמצע נובמבר, 1995, בוצע שימוש ספציפי במילה "סקפטי" לתיאור המיעוט שפרסם דעות שהיו מנוגדות לקונצנזוס המדעי בנושא שינוי האקלים. קבוצה קטנה זו של מדענים הציגה את דעותיהם לציבור בהצהרות ציבוריות ובמדיה, במקום לקהילה המדעית. השימוש במונח המשיך. במאמר מ-1995, כתב רוס גלבספן {{אנ|ross glebspan}}, סופר ופעיל סביבה, שגורמים בתעשייה מעסיקים "אגודה קטנה של ספקנים" כדי לבלבל את דעת הציבור ב"קמפיין של הכחשה בלתי פוסק ומתוקצב היטב". בספרו מ-1997 היה הראשון להתמקד בנושא זה באופן ספציפי, שם דן ב"הכחשה המתרחבת של ההתחממות הגלובלית", ב"קמפיין תמידי של הכחשה והדחקה" שכולל "מימון סמוי של 'ספקני גזי החממה' האלו", כאשר "ספקני האקלים" מבלבלים את הציבור ומשפיעים על קובעי ההחלטות. בנובמבר 2006 רשת CBC שידרה סרט דוקומנטרי על קמפיין ההכחשה שנשא את השם "מכונת ההכחשה". ב-2007, העיתונאית שרון בגלי דיווחה על "מכונת ההכחשה", ביטוי שלאחר מכן התחילו להשתמש בו אנשי אקדמיה.
מונחים אילו הופיעו לראשונה בשנות התשעים. על אף שכל המדענים תומכים ב[[ספקנות מדעית]] כחלק מתהליך ה[[מחקר|מחקר המדעי]], באמצע נובמבר, 1995, בוצע שימוש ספציפי במילה "סקפטי" לתיאור המיעוט שפרסם דעות שהיו מנוגדות לקונצנזוס המדעי בנושא שינוי האקלים. קבוצה קטנה זו של מדענים הציגה את דעותיהם לציבור בהצהרות ציבוריות ובמדיה, במקום לקהילה המדעית.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=ג'ורג' בראון|שם=Environmental science under siege: Fringe science and the 104th Congress, U. S. House of Representatives|כתב עת=Report, Democratic Caucus of the Committee on Science|שנת הוצאה=1996|קישור=https://web.archive.org/web/20070926222320/http://democrats.science.house.gov/Media/File/Reports/environment_science_report_23oct96.pdf}}</ref><ref name=":7">{{צ-ספר|מחבר=רוס גלבספן|שם=The heat is on : the climate crisis, the cover-up, the prescription|מקום הוצאה=|שנת הוצאה=1998|ISBN=978-0-7382-0025-5}}</ref> השימוש במונח המשיך.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=ליסה אנטילה|שם=Climate of scepticism: US newspaper coverage of the science of climate change|כתב עת=Global Environmental Change|כרך=15|עמ=338–352|שנת הוצאה=2005-12|doi=10.1016/j.gloenvcha.2005.08.003|קישור=https://linkinghub.elsevier.com/retrieve/pii/S095937800500052X}}</ref> במאמר מ-1995, כתב רוס גלבספן {{אנ|ross glebspan}}, סופר ופעיל סביבה, שגורמים בתעשייה מעסיקים "אגודה קטנה של ספקנים" כדי לבלבל את דעת הציבור ב"קמפיין של הכחשה בלתי פוסק ומתוקצב היטב".<ref>{{צ-מאמר|מחבר=רוס גלבספן|שם=The Heat is On: The warming of the world's climate sparks a blaze of denial|כתב עת=Harper's Magazine|שנת הוצאה=1995|קישור=https://web.archive.org/web/20160307042257/http://www.sorryaboutthat.net/gelbspan.html}}</ref> בספרו מ-1997 היה הראשון להתמקד בנושא זה באופן ספציפי,<ref name=":6" /> שם דן ב"הכחשה המתרחבת של ההתחממות הגלובלית", ב"קמפיין תמידי של הכחשה והדחקה" שכולל "מימון סמוי של 'ספקני גזי החממה' האלו", כאשר "ספקני האקלים" מבלבלים את הציבור ומשפיעים על קובעי ההחלטות.<ref name=":7" />


בנובמבר 2006 רשת CBC שידרה סרט דוקומנטרי על קמפיין ההכחשה שנשא את השם "מכונת ההכחשה".<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://web.archive.org/web/20070312023300/http://www.cbc.ca/fifth/denialmachine/|הכותב=CBC News: The Fifth Estate|כותרת=The Denial Machine|אתר=|תאריך=2007}}</ref><ref name=":8">{{צ-מאמר|מחבר=L. Orlóci|שם=Vegetation displacement issues and transition statistics in climate warming cycle|כתב עת=Community Ecology|כרך=9|עמ=83–98|שנת הוצאה=2008-6|doi=10.1556/ComEc.9.2008.1.10|קישור=http://www.akademiai.com/doi/abs/10.1556/ComEc.9.2008.1.10}}</ref> ב-2007, העיתונאית שרון בגלי דיווחה על "מכונת ההכחשה",<ref name=":4" /> ביטוי שלאחר מכן התחילו להשתמש בו אנשי אקדמיה.<ref name=":1" /><ref name=":8" />
⚫
מלבד "הכחשה מפורשת", קבוצות בחברה מפגינות "הכחשה מרומזת" כשהן מקבלות את הקונצנזוס המדעי, אבל לא מצליחות להשלים עם ההשלכות שלו או לנקוט בפעולה כדי להקטין את הבעיה. "הכחשה מרומזת" הודגמה במחקרה של קארי נורגארד {{אנ|kari norgaard}}. נורגארד חקרה כפר בנורווגיה שהושפע משינוי האקלים, והראתה שאף על פי כן, תושביו הפנו את תשומת ליבם לנושאים אחרים.

⚫
מלבד "הכחשה מפורשת", קבוצות בחברה מפגינות "הכחשה מרומזת" כשהן מקבלות את הקונצנזוס המדעי, אבל לא מצליחות להשלים עם ההשלכות שלו או לנקוט בפעולה כדי להקטין את הבעיה.<ref name=":0" /> "הכחשה מרומזת" הודגמה במחקרה של קארי נורגארד {{אנ|kari norgaard}}. נורגארד חקרה כפר בנורווגיה שהושפע משינוי האקלים, והראתה שאף על פי כן, תושביו הפנו את תשומת ליבם לנושאים אחרים.<ref>{{צ-ספר|שם=Living in denial : climate change, emotions, and everyday life|קישור=https://www.worldcat.org/oclc/727944942|מו"ל=MIT Press|שנת הוצאה=2011|מקום הוצאה=Cambridge, Mass.|oclc=727944942|מחבר=קארי מארי נורגאארד}}</ref>


המינוח נתון בוויכוח: רוב אלו שדוחים באופן פעיל את הקונצנזוס המדעי סביב שינוי האקלים מעדיפים את המונחים "ספקנים" ו"ספקנות אקלים", ורק מעטים מהם מעדיפים שיתארו אותם בתור מכחישים. על כל פנים, השימוש במונח "ספקנות" איננו נכון, משום שהוא משמש בעיקר לתיאור [[ספקנות מדעית]], שהוא חלק פנימי ומהותי לתהליך החקירה המדעית. המונח "[[לעומתיות]]" {{אנ|Contrarian}} (קונטרריות - דחיה או התנגדות לדעה המקובלת) יותר ממוקד, אבל השימוש בו פחות נפוץ. בספרות המדעית ובעיתונות, השימוש במונחים "הכחשת אקלים" ו-"מכחישי אקלים" התבסס היטב כאופן לתאר את מכחישי האקלים, וזאת בלא כוונה לזלזל בהם. [[המרכז הלאומי לחינוך מדעי]], וההיסטוריון ספנסר ר. וירט {{אנ|Spencer R. Weart}} מכירים בכך ששני המונחים בעייתיים, ובכל אופן החליטו להשתמש במונח "מכחישי אקלים".
המינוח נתון בוויכוח: רוב אלו שדוחים באופן פעיל את הקונצנזוס המדעי סביב שינוי האקלים מעדיפים את המונחים "ספקנים" ו"ספקנות אקלים", ורק מעטים מהם מעדיפים שיתארו אותם בתור מכחישים. על כל פנים, השימוש במונח "ספקנות" איננו נכון, משום שהוא משמש בעיקר לתיאור [[ספקנות מדעית]], שהוא חלק פנימי ומהותי לתהליך החקירה המדעית. המונח "[[לעומתיות]]" {{אנ|Contrarian}} (קונטרריות - דחיה או התנגדות לדעה המקובלת) יותר ממוקד, אבל השימוש בו פחות נפוץ. בספרות המדעית ובעיתונות, השימוש במונחים "הכחשת אקלים" ו-"מכחישי אקלים" התבסס היטב כאופן לתאר את מכחישי האקלים, וזאת בלא כוונה לזלזל בהם. [[המרכז הלאומי לחינוך מדעי]], וההיסטוריון ספנסר ר. וירט {{אנ|Spencer R. Weart}} מכירים בכך ששני המונחים בעייתיים, ובכל אופן החליטו להשתמש במונח "מכחישי אקלים".

גרסה מ־15:15, 23 באפריל 2019
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
עריכה - שיחה
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

הכחשת שינוי האקלים או הכחשת ההתחממות הגלובלית, היא חלק מהפולמוס הציבורי בקשר להתחממות הגלובלית ולשינוי האקלים. מדובר בהכחשה, התעלמות או הבעת ספקות, העומדים בניגוד לעמדת המדע סביב שינוי האקלים (אנ'), בנושאים כמו המידה שבה בני האדם מעורבים ביצירת שינוי האקלים, ההשפעות שלו על הטבע ועל האנושות, או הפוטנציאל להסתגלות לשינוי האקלים (אנ').[1][2][3] ישנם מכחישים שתומכים במונח, בעוד שאחרים מעדיפים את המונח "ספקנות".[2] מספר מדענים ציינו ש"ספקנות" הוא תיאור לא מדויק לאלו שמכחישים התחממות גלובלית אנתרופוגנית (שמקורה באדם).[4][5][6] למעשה, שני המונחים יוצרים מרחב של דעות שיש להם באופן כללי את אותם המאפיינים: דחייה, במידה רבה או מועטה, של הקונצזוס המדעי סביב שינוי האקלים.[7][8] הכחשת שינוי האקלים יכולה להיות גם מרומזת, כאשר אנשים יחידים או קבוצות חברתיות מקבלות את העובדות המדעיות אבל מתקשים להשלים איתן או לתרגם את הידע לפעילות.[2] מספר פרסומים במדעי החברה הגדירו את העמדות האלה כצורות של הכחשה פסיכולוגית או פסאודו-מדע.[9]

הקמפיין לערעורו של אמון הציבור במדע האקלים תואר פעם כ"מכונת הכחשה" שמטרתה לייצר חוסר-ודאות ציבורי על שינוי האקלים, שאורגנה על ידי בעלי אינטרסים תעשייתיים, פוליטיים ואידאולוגיים, וקיבלה תמיכה מהמדיה השמרנית ומבלוגרים ספקניים.[10][7][11] בשיח הציבורי, הביטוי "ספקנות אקלים" משמש לעיתים קרובות במקום הביטוי "הכחשת אקלים".[12] המונחים שנויים במחלוקת: אלו שמאתגרים את מדע האקלים מכנים את עצמם לרוב "ספקנים", אבל רובם לא עונים על הסטנדרטים לספקנות מדעית ודוחים בהתמדה את תקפותה של הטענה לפיה בני האדם גורמים להתחממות הגלובלית, ללא קשר לעדויות המדעיות בנושא.[7]

על אף שהדעה המדעית על שינוי האקלים היא שסביר מאוד (ודאות של 95-100%) שהפעילות האנושית היא הגורם העיקרי לשינוי האקלים,[13][14] הכחשת שינוי אקלים השפיעה על קביעת המדיניות בקשר להתחממות הגלובלית ועיכבה מאמצים למניעה של שינוי האקלים או הסתגלות אליו.[7][15][16] אלו שמקדמים הכחשה משתמשים לעיתים קרובות בתכסיסים רטוריים כדי ליצור את הרושם שיש מחלוקת מדעית בנושא, בשעה שאין כזו.[17][18]

מבין מדינות העולם, תעשיית הכחשת האקלים העוצמתית ביותר נמצאת בארצות הברית.[19][5] למשל, יושב הראש של וועדת הסנאט של ארצות הברית לענייני סביבה ועבודות ציבור בשנים 2015–2017 היה לוביסט הדלק ג'ים אינהוף (וזאת לאחר ששירת במשרה זו בשנים 2003–2007). אינהוף קרא לשינוי האקלים "המתיחה הגדולה ביותר שבוצעה אי פעם נגד העם האמריקאי", וטען, בפברואר 2015, שחשף את המתיחה לכאורה בכך שהביא כדור שלג לחדר הסנאט וזרק אותו על הרצפה.[20] ב-2017 החליף אותו ג'ון באראסו, שאמר, באופן דומה: "האקלים משתנה באופן תמידי. התפקיד שמשחקת הפעילות האנושית איננו ידוע".[21] קמפיינים מאורגנים לערעור אמונו של הציבור בשינוי האקלים קשור למדיניות כלכלית שמרנית ומגובה על ידי בעלי אינטרסים שמנוגדים לרגולציה של פליטות הפחמן הדו-חמצני.[22] הכחשת שינוי האקלים קושרה ללובי של דלקי המאובנים (אנ'), לאחים קוק (אנ'), לתומכי תעשייה ולצוותי חשיבה שמרניים, בדרך כלל מארצות הברית.[15][7][23][24] מקורם של יותר מ-90% מהמאמרים הספקניים על שינוי האקלים הוא בצוותי חשיבה ימניים.[25] ההכנסה הכוללת השנתית של אותם ארגונים המנוגדים לשינוי האקלים הוא בערך 900 מיליון דולרים.[26] בין השנים 2002 ל-2010, כמעט 120 מיליון דולר נתרמו דרך הקרנות Donors Trust ו-Donors Capital Fund ליותר מ-100 ארגונים שמבקשים לערער את התפיסה הציבורית של הידע המדעי על שינוי האקלים.[27] ב-2013, "המרכז למדיה ודמוקרטיה" דיווח שארגון גג של 64 צוותי חשיבה בארצות הברית, הState Policy Network, פעל כלובי לטובת תאגידים גדולים ותורמים שמרנים כדי להתנגד לרגולציה שנועדה להתמודד עם שינוי האקלים.[28]

מאז שנות ה-70 המאוחרות, חברות נפט פרסמו מחקרים שבאופן כללי עלו בקנה אחד עם ההשקפה הסטנדרטית על ההתחממות הגלובלית. למרות זאת, חברות הנפט ארגנו קמפיין להכחשת אקלים כדי להפיץ מידע כוזב בציבור במשך עשורים. מאורע זה הושווה להכחשת נזקי העישון, שאורגנה על ידי תעשיית הטבק.[29][30][31]

מינוח

"ספקנות בקשר לשינוי האקלים" ו"הכחשת שינוי האקלים" פירושם הכחשה, התעלמות או ספקנות בלתי מוצדקת בחלק או בכל הקונצנזוס המדעי סביב הקצב וההיקף של ההתחממות הגלובלית, המשמעות שלה, או הקשר שלה לפעילות האנושית.[16][2] אף על פי שישנו הבדל מובחן בין ספקנות, שפירושה פקפוק באמיתותה של טענה, לבין הכחשה מוחלטת של אמיתותה, בשיח הציבורי שימשו תדיר ביטויים כמו "ספקנות אקלים" במשמעות "הכחשת אקלים".[12][32]

מונחים אילו הופיעו לראשונה בשנות התשעים. על אף שכל המדענים תומכים בספקנות מדעית כחלק מתהליך המחקר המדעי, באמצע נובמבר, 1995, בוצע שימוש ספציפי במילה "סקפטי" לתיאור המיעוט שפרסם דעות שהיו מנוגדות לקונצנזוס המדעי בנושא שינוי האקלים. קבוצה קטנה זו של מדענים הציגה את דעותיהם לציבור בהצהרות ציבוריות ובמדיה, במקום לקהילה המדעית.[33][34] השימוש במונח המשיך.[35] במאמר מ-1995, כתב רוס גלבספן (אנ'), סופר ופעיל סביבה, שגורמים בתעשייה מעסיקים "אגודה קטנה של ספקנים" כדי לבלבל את דעת הציבור ב"קמפיין של הכחשה בלתי פוסק ומתוקצב היטב".[36] בספרו מ-1997 היה הראשון להתמקד בנושא זה באופן ספציפי,[16] שם דן ב"הכחשה המתרחבת של ההתחממות הגלובלית", ב"קמפיין תמידי של הכחשה והדחקה" שכולל "מימון סמוי של 'ספקני גזי החממה' האלו", כאשר "ספקני האקלים" מבלבלים את הציבור ומשפיעים על קובעי ההחלטות.[34]

בנובמבר 2006 רשת CBC שידרה סרט דוקומנטרי על קמפיין ההכחשה שנשא את השם "מכונת ההכחשה".[37][38] ב-2007, העיתונאית שרון בגלי דיווחה על "מכונת ההכחשה",[11] ביטוי שלאחר מכן התחילו להשתמש בו אנשי אקדמיה.[7][38]

מלבד "הכחשה מפורשת", קבוצות בחברה מפגינות "הכחשה מרומזת" כשהן מקבלות את הקונצנזוס המדעי, אבל לא מצליחות להשלים עם ההשלכות שלו או לנקוט בפעולה כדי להקטין את הבעיה.[2] "הכחשה מרומזת" הודגמה במחקרה של קארי נורגארד (אנ'). נורגארד חקרה כפר בנורווגיה שהושפע משינוי האקלים, והראתה שאף על פי כן, תושביו הפנו את תשומת ליבם לנושאים אחרים.[39]

המינוח נתון בוויכוח: רוב אלו שדוחים באופן פעיל את הקונצנזוס המדעי סביב שינוי האקלים מעדיפים את המונחים "ספקנים" ו"ספקנות אקלים", ורק מעטים מהם מעדיפים שיתארו אותם בתור מכחישים. על כל פנים, השימוש במונח "ספקנות" איננו נכון, משום שהוא משמש בעיקר לתיאור ספקנות מדעית, שהוא חלק פנימי ומהותי לתהליך החקירה המדעית. המונח "לעומתיות" (אנ') (קונטרריות - דחיה או התנגדות לדעה המקובלת) יותר ממוקד, אבל השימוש בו פחות נפוץ. בספרות המדעית ובעיתונות, השימוש במונחים "הכחשת אקלים" ו-"מכחישי אקלים" התבסס היטב כאופן לתאר את מכחישי האקלים, וזאת בלא כוונה לזלזל בהם. המרכז הלאומי לחינוך מדעי, וההיסטוריון ספנסר ר. וירט (אנ') מכירים בכך ששני המונחים בעייתיים, ובכל אופן החליטו להשתמש במונח "מכחישי אקלים".

ישנה ביקורת על שימוש במונחים הקשורים להכחשה. הביקורת נוגעת לצליל המוסרי של מונחים אילו, ולרמיזה פוטנציאלית לקשר בין הכחשת אקלים להכחשת השואה. היו שטענו שהקישור להכחשת השואה הוא מכוון, ואילו אנשי האקדמיה התנגדו לטענות אלו בתוקף. השימוש במונח "הכחשה" היה בשימוש עוד לפני השואה, ונעשה בו שימוש גם בתחומים אחרים כמו הכחשת איידס: והטענה שמונח זה קשור להכחשת שואה תואר על ידי ג'ון טימר מ"ארס טכניקה" (אנ') כסוג של הכחשה.

בדצמבר 2014, הוועדה לחקירה ספקנית (אנ') קראה למדיה להפסיק להשתמש במונח "ספקנות" כאשר היא מתייחסת להכחשת אקלים. במכתבם, הם הנגידו בין ספקנות מדעית - שהיא "מהותית למתודה המדעית" - עם הכחשה - שהיא "דחיה א-פריורית של רעיונות ללא שיקול דעת אובייקטיבי" - ועם ההתנהגות של המעורבים במאמצים הפוליטיים לערער את מדעי האקלים. ביוני 2015 סיפר העורך הציבורי של הניו יורק טיימס שהעיתון נוטה יותר ויותר להשתמש בתואר "מכחיש" כאשר "מישהו מאתגר מדע מבוסס היטב", אך ציין שדבריו מבוססים על בסיס חוויתו האישית וללא מדיניות קבועה, ושלא ישתמש בתואר זה כאשר "מישהו לא ממש בטוח על מה הוא מדבר או שהוא איפשהו באמצע". המנהלת בפועל של עמותת העיתונאים הסביבתיים (אנ') אמרה שבעוד שיש ספקנות הגיונית לגבי מספר נושאים ספציפיים, היא מרגישה ש"מכחיש" הוא "המונח המדויק ביותר להשתמש בו כאשר מישהו טוען שאין כזה דבר התחממות גלובלית, או מסכים שיש כזה דבר אבל מכחיש שיש לזה איזושהי סיבה שאנחנו יכולים להבין או איזו השפעה שניתן למדוד".

היסטוריה

מחקר על השפעת הפחמן הדו-חמצני על האקלים החל ב-1824, כאשר ז'אן-בטיסט ז'וזף פוריה הסיק את קיומו של "אפקט חממה" אטמוספירי. בשנת 1860, ג'ון טינדל כימת את ההשפעה של גזי חממה על בליעה של גלי אינפרא-אדום. סוונטה ארהניוס הראה ב-1896 ששריפת פחם יכולה לגרום להתחממות גלובלית, וב-1938 גאי סטיוארט קלנדר (אנ') מצא שזה כבר קורה במידה מסוימת. המחקר התקדם רבות אחרי 1940; משנת 1957, רוג'ר רבל (אנ') הזהיר את הציבור ששריפת דלקי מאובנים היא "ניסוי מדעי גרנדיוזי" על האקלים. נאס"א ו-NOAA (מנהל האוקיינוסים והאטמוספירה הלאומי של ארצות הברית) החלו לחקור, ו"דו"ח צ'ארני" (אנ') משנת 1979 הסיק שהתחממות ניכרת כבר הייתה בדרך, וש"הכוונה במדיניות 'נחכה ונראה' היא כנראה לחכות עד שיהיה מאוחר מדי."

ב-1959 מדען שעבד ב"של" הציע במאמר ב-New Scientist (אנ') שמחזור הפחמן הוא יותר מדי גדול מכדי שפעילות אנושית תוכל לשבש את האיזון של הטבע.

בתגובה למודעות הציבור העולה בקשר לאפקט החממה בשנות השבעים, תנועה שמרנית החלה לעלות, מכחישה דאגות סביבתיות שיוכלו להוביל לרגולציות ממשלתיות. עם תקופת נשיאותו של רונלד רייגן ב-1981, ההתחממות הגלובלית הפכה לסוגיה פוליטית, עם תוכניות מיידיות לחתוך תקציבים ממחקרים סביבתיים, במיוחד כאלה שקשורים לאקלים, ועצירת מימון לניטור CO2. רייגן מינה את ג'יימס ב. אדוורדס לשר האנרגיה, שאמר שאין שום בעיית התחממות גלובלית אמיתית. חבר הקונגרס אל גור למד אצל רוג'ר רבל, והיה מודע למדע המתפתח: הוא הצטרף לאחרים בארגון שימועים בקונגרס משנת 1981 ואילך, עם עדויות של מדענים כולל רבל, סטיבן שניידר (אנ') וואלאס סמית' ברואקר (אנ'). השימועים השיגו מספיק תשומת לב ציבורית כדי להקטין את הצמצומים במחקר האטמוספירה. התפתח ויכוח פוליטי-מפלגתי מקוטב. ב-1982, פרסם שרווד ב. אידסו (אנ') את ספרו "פחמן דו-חמצני: חבר או אויב?" שאומר שגידול בכמות ה-CO2 לא יחמם את כדור הארץ, אלא ידשן יבולים והוא "משהו שצריך לעודד ולא לדכא", תוך כדי שהוא מתלונן שהתאוריות שלו נדחו על ידי "הממסד המדעי". דו"ח של הסוכנות להגנת הסביבה (EPA) מ-1983 אמר שהתחממות גלובלית "היא לא בעיה תאורטית אלא איום שהשפעותיו יורגשו בתוך מספר שנים ובעל תוצאות הרסניות". ממשלת רייגן הגיבה בכך שקראה למסמך "זורע בהלה", והפולמוס קיבל סיקור תקשורתי נרחב. תשומת לב הציבור נדדה לבעיות אחרות, ואז מציאת החור באוזון בשנת 1985 הביאה תגובה בינלאומית מהירה. עבור הציבור, העניין היה קשור לשינוי אקלים והאפשרות לתגובה אפקטיבית אליו, אבל העניין התקשורתי נמוג.

עניין הציבור התחדש בינות לבצורות קיץ וגלי חום כשג'יימס הנסן (אנ') העיד בשימוע קונגרס ב-23 ביוני 1988, וקבע ברמת ביטחון גבוהה שהתחממות לטווח ארוך נמצאת בדרך יחד עם התחממות חריפה כנראה בחמישים שנה הבאות, וסביר שיחד איתה יבואו גם סערות ושיטפונות. הייתה עליה בתשומת הלב שהקדישה לכך המדיה: הקהילה המדעית הגיעה להסכמה רחבה שהאקלים מתחמם, ופעילות אנושית הייתה כנראה הסיבה העיקרית, ותהיינה תוצאות משמעותיות אם מגמת ההתחממות לא תרוסן. העובדות הנ"ל עודדו דיון על אודות חוקים חדשים הקשורים לרגולציה סביבתית, שהתנגדו אליה בתעשיית דלקי המאובנים.

משנת 1989 והלאה, מספר ארגונים ממומנים על ידי התעשייה הכוללים את קואליציית האקלים הגלובלית (GCC) (אנ') ואת מכון ג'ורג ק. מארשל (GMI) (אנ') ניסו לזרוע ספק בציבור, על ידי שימוש באסטרטגיה שכבר פותחה על ידי תעשיית הטבק. קבוצה קטנה של מדענים שהתנגדו לקונצנזוס על ההתחממות הגלובלית הפכו למעורבים פוליטיים, ועם תמיכה מגורמים פוליטיים שמרניים, החלו לפרסם ספרים וכתבות בתקשורת, יותר מאשר בכתבי עת מדעיים. קבוצת המדענים הקטנה כללה חלק מאותם האנשים שהיו חלק מהאסטרטגיה שכבר נוסתה על ידי תעשיית הטבק. ספנסר ווירט (אנ') מזהה את התקופה הזאת בתור הנקודה בה סקפטיות לגטימית לגבי היבטים בסיסיים של מדע האקלים כבר לא הייתה מוצדקת, ואלו שהפיצו חשדנות לגבי הבעיות הללו הפכו למכחישים. אחרי שהטיעונים שלהם הוכחשו בקצב הולך וגובר על ידי הקהילה המדעית ונתונים חדשים, מכחישים עברו לטיעונים פוליטיים, והחלו לבצע התקפות פרטניות על מוניטין של מדענים, ולקדם רעיונות כמו תאוריות קונספירציה על ההתחממות הגלובלית (אנ').

עם נפילת הקומוניזם ב-1989 וההישגים הבינלאומיים של התנועה לאיכות הסביבה ב"פסגת כדור הארץ" בריו ב-1992, מאמציהן של קבוצות הדיון השמרניות בארצות הברית (אנ'), שהוקמה בשנות השבעים בתור תנועת נגד אינטלקטואלית לסוציאליזם, פנו מקידום הפחד מהסוציאליזם לקידום הפחד מתנועות סביבתיות קיצוניות, שבהן הם ראו איום למטרותיהם של שימור נכסים פרטיים, סחר חופשי וקפיטליזם גלובלי. בתור תנועת נגד, הם השתמשו בספקנות סביבתית (אנ') כדי לקדם הכחשה של הימצאותן של בעיות כמו אובדן המגוון הביולוגי ושינוי אקלים.

ב-1992, דו"ח של הסוכנות להגנת הסביבה (ה-EPA) קישר בין עישון פסיבי לסרטן הריאה. תעשיית הטבק שכרה את חברת יחסי הציבור APCO Worldwide, שהציעה את האסטרטגיה לקדם קמפיין אסטרוטארפינג (אנ') (יצירת רושם של תנועת שורשים רחבה שתומכת ברעיון, אדם או מוצר מסוים) כדי ליצור פקפוק במדע על ידי קישור בין החרדה מעישון לנושאים נוספים, כמו ההתחממות הגלובלית, כדי לשנות את דעת הציבור להתנגד להתערבות ממשלתית. הקמפיין תיאר את חששות הציבור כ"פחדים בלתי מבוססים" שכביכול מבוססים על "מדע זבל" בלבד, בניגוד ל"מדע הנכון" שלהם. הקמפיין בוצע דרך חברות קש, בעיקר על ידי "המרכז לקידום המדע הנכון" (אנ') (TASSC) והאתר "מדע זבל" שלהם, שהפעיל סטיבן מילוי (אנ'). מזכר של חברת טבק העיר "ספק הוא המוצר שלנו היות שזו הדרך בטובה ביותר להתחרות ב'גוף העובדות' הקיים בתודעתו של כלל הציבור. זהו גם אמצעי ליצירת מחלוקת". במהלך שנות התשעים, קמפיין הטבק נפסק, וTASSC החלה לקבל מימון מחברות דלק כולל אקסון מוביל. האתר שלהם הפך לאתר מרכזי להפצת "כמעט כל סוג של הכחשת אקלים שמצאה את דרכה לעיתונות הפופולרית".

בשנות התשעים, מכון מרשל התחיל בקמפיין נגד הרגולציות המתרבות על נושאים סביבתיים כמו גשם חומצי, הידלדלות שכבת האוזון, עישון פסיבי וסכנות הדי-די-טי. בכל אחד מהמקרים טענתם הייתה שהמדע בנושא יותר מדי לא ברור כדי להצדיק כל התערבות ממשלתית, אסטרטגיה שהמכון שאל ממאמצים קודמים להפחית בחשיבותם של השפעות הטבק על הבריאות בשנות השמונים. קמפיין זה יימשך גם בשנים הבאות.

מאמצים אלו הצליחו להשפיע על האופן בו הציבור תופס את מדעי האקלים. בין 1988 לשנות התשעים, השיח הציבורי עבר מלדון במדע ובנתונים על שינוי האקלים לדיון בפוליטיקה ובפולמוס הציבורי סביבו.

הקמפיין המשיך לזרוע ספק גם במהלך שנות התשעים, וכלל קמפיין פרסום שמימנו תומכי תעשיית הפחם (אנ'), שהתכוון ל"מקם מחדש את ההתחממות הגלובלית כתאוריה ולא כעובדה". בנוסף, ב-1998 נכתבה הצעה על ידי מכון הנפט האמריקאי (אנ') בכוונה לשכור מדענים לשכנע פוליטקאים, את המדיה ואת הציבור שמדע האקלים לא מספיק אמין כדי להצדיק רגולציות סביבתיות. ההצעה כללה אסטרטגיה מרובת נקודות של 5,000,000 דולרים אמריקאים ל"מקסם את ההשפעה של ההשקפות המדעיות העקביות עם ההשקפות שלנו בקונגרס, במדיה ובקהלי מפתח אחרים", במטרה " לערער את ולהעלות שאלות על ה'חוכמה המדעית השוררת'".

ב-1998, רוס גלבספן הבחין שעמיתיו העיתונאים מקבלים את העובדה שישנה התחממות גלובלית שמתרחשת, אבל אומרים שהם נמצאים ב"'שלב-שתיים' של הכחשת משבר האקלים", ולא מסוגלים לקבל את הכדאיות של מתן פתרונות לבעיה. ספר שיצא לאור לאחר מכן באותה שנה בשם "הפוליטיקה של ההכחשה" תיאר "לחצים כלכליים ופסיכולוגיים" שיוצרים הכחשה של הקונצנזוס בקשר לסוגיות בהתחממות הגלובלית.

המאמצים שבוצעו על ידי קבוצות הכחשת האקלים הוכרו כקמפיין מאורגן בתחילת שנות האלפיים. הסוציולוגים ריילי דנלאפ ואהרון מקקרייט מילאו תפקיד מרכזי במהלך זה כאשר הם פרסמו בשנת 2000 מאמר שחושף את הקשר בין קבוצות חשיבה שמרניות להכחשת אקלים. מחקר מאוחר יותר המשיך את הטענה שקבוצות ספציפיות יוצרות ספקנות נגד שינוי האקלים - מחקר מ-2008 מאוניברסיטת מרכז פלורידה ניתח את מקורותיה של ספרות ה"ספקנות הסביבתית" שפורסמה בארצות הברית. הניתוח הראה ש92 אחוזים מהספרות הזו מזוהים בחלקה או בכולה עם צוותי חשיבה שמגדירים עצמם כשמרנים. מחקר מאוחר יותר מ-2015 זיהה 4,556 אנשים ברשת חופפת עם 164 ארגונים שאחראים לרובו של המאמץ לגרום להמעטה בחשיבותו של שינוי האקלים בארצות הברית.

ספרו של גלבספן, "נקודת רתיחה", תיאר בפירוט את הקמפיין של תעשיית הדלקים להכחיש את שינוי האקלים ולערער את אמונו של הציבור במדעי האקלים. בכתבת שער של השבועון ניוזוויק מאוגוסט 2007, "האמת לגבי הכחשה", שרון בגלי (אנ') דיווחה ש"מכונת ההכחשה פועלת בכל הכוח", ואמרה שהיא "קמפיין מתואם היטב וממומן היטב", על ידי מדענים לעומתיים, צוותי חשיבה שמקדמים את רעיון השוק החופשי, והתעשייה ש"יצרו ערפל משתק של ספק סביב שינוי האקלים".

בהתייחס לעבודה של הסוציולוגים רוברט אנטוניו ורוברט ברול (אנ'), כתב ויין א. וייט שהכחשת אקלים הפכה לדבר הראשון בסדר העדיפויות של אג'נדה רחבה יותר של נאו-ליברלים נגד רגולציה סביבתית. כיום, ספקנות אקלים בולטת יותר בארצות הברית, שבו המדיה מציגה השקפות של קהילת מכחישי האקלים באופן לא יחסי. בנוסף למדיה, התנועה הלעומתנית המשיכה גם דרך האינטרנט, כשהיא מקבלת תמיכה מבלוגרים, מארחי רדיו, וכותבי טורים בעיתונות.

הניו יורק טיימס ועיתונים נוספים דיווחו ב-2015 שחברות הדלק ידעו ששריפת דלק וגז יכולה לגרום לשינוי אקלים והתחממות גלובלית כבר בשנות השבעים, ואף על פי כן מימנו מכחישים במשך שנים. דנה נוצ'יטלי כתבה בגרדיאן שקבוצה שולית וקטנה של מכחישי אקלים כבר לא זכתה להתייחסות רצינית בועידת האומות המאוחדות לשינוי אקלים ב-2015, בהסכמה ש"אנחנו צרחים להפסיק להתמהמה ולהתחיל להתייחס ברצינות למניעת משבר האקלים". בכל זאת, הניו יורק טיימס כתב שיישום ההסכם הוא וולונטרי ויהיה תלוי במהיגים העתידיים של העולם - וכל מועמד רפובליקני ב-2016 פקפק במדע של שינוי האקלים או הכחיש אותו.

ארנסטו אראוז'ו, שר החוץ החדש שמונה על ידי הנשיא הנבחר של ברזיל, ז'איר בולסונארו קרא להתחממות הגלובלית מזימה של "מרקסיסטים תרבותיים", וביטל את מחלקת שינוי האקלים של הממשל.

רשתות הכחשה

בארצות הברית

סקר שביצע מגזין הניו יורק טיימס ב-2006 מצא שרק 56% מהאמריקאים מאמינים שהטמפרטורה הגלובלית הממוצעת עלתה, אם כי המדענים חושבים שהיא עלתה. בנוסף, רוב האמריקאים מאמינים שהמדענים עדיין חלוקים בדעותיהם בנושא.

בוצע מחקר שנועד לבחון האם אמריקאים לבנים (אנ') שמרנים נוטים יותר להכחיש את שינוי האקלים. חוקרים מקולג' לימן בריגס (אנ') שבאוניברסיטת מישיגן דגם השקפות שונות על ההתחממות הגלובלית ממדגם של גברים לבנים שמרנים שהיו מחולקים לשלוש קטגוריות. קטגוריה של גברים לבנים שמרנים שטוענים שהם מבינים בהתחממות הגלובלית, קטגוריה של גברים לבנים שמרנים שטוענים שהם לא מבינים בהתחממות הגלובלית, וכל השאר. מסקנת החוקרים הייתה שרוב הגברים הלבנים השמרנים שדיווחו על עצמם כמבינים מאמינים שהמדיה מפריזה בהשפעות שיש להתחממות הגלובלית ולשינוי האקלים ושהשפעות כאלה אף פעם לא קרו בפועל. 48.4% מהגברים הלבנים השמרנים שדיווחו שהם מבינים בהתחממות הגלובלית בצורה טובה מאוד אמרו שההשפעות של ההתחממות הגלובלית לא יקרו אף פעם, בהשוואה ל-19% מאילו שדיווחו על עצמם שהם לא מבינים בנושא טוב כל כך, ו7.4% של כל השאר. אף שהרבה מהאנשים מבולבלים כתוצאה משינוי האקלים, המחקר הראה שאנשים שדיווחו על עצמם כמבינים בהתחממות הגלובלית נטו יותר מכל להכחשה.

מחקר אחר מאוניברסיטת המדינה של יוטה דן בשונות הגאוגרפית של דעות בקשר לשינוי אקלים בסקלה המדינתית והאזורית בארצות הברית. צויין שם שמחקרים קודמים בנושא מצא שהתמיכה הציבורית במדיניות שינוי האקלים וההיבטים ההתנהגותיים של המודעות לשינוי האקלים מושפעים באופן משמעותי מהאמונות והגישות הפומביות של האדם ומהאופן בו הוא תופס סיכונים (אנ'). בנוסף, הם מושפעים מידע, רגש, אידאולוגיה, רקע דמוגרפי וחוויה אישית. מקום המגורים של אדם יכול לגרום להבדל משמעותי, היות שישנם אנשים שחיים באזורים שבהם תדירים יותר אירועי מזג אוויר קיצוני, והחשיפה לאירועים כאלו עלולה לגרום להם לאדישות לגבי השינוי שיש באקלים באופן כללי. הסקרים שבוצעו במהלך המחקר הראו ש63% מהאמריקאים מאמינים שההתחממות הגלובלית קורית, 47% מאמינים שהיא נגרמת כתוצאה מהפעילות האנושית, ו42% מהם מאמינים שרוב המדענים חושבים שהיא קורית. כחלק מהמחקר נבנה מודל כדי לבחון את דעת הציבור בקשר לשינוי האקלים לאורך ארצות הברית. סקרים שהתבססו על מענה טלפוני לנציגים בוצעו כדי לבחון דעות בארבע מדינות: קליפורניה, טקסס, אוהיו וקולורדו, ובנוסף, באזורים העירוניים של קולומבוס וסן פרנסיסקו.

בשעה שב-2010 המצב היה שיותר משני שלישים מחזאי מזג האוויר בטלוויזיה הכחישו שההתחממות הגלובלית היא אמיתית וברובה נגרמת כתוצאה מפעילות אנושית, במרץ 2018 שיעור חזאי הטלוויזיה שקיבלו את העובדה שהאקלים משתנה גדל לתשעים וחמישה אחוזים. המספר של כתבות ומבזקי הטלוויזיה שהוקדשו להתחממות הגלובלית גדל גם הוא, פי חמש-עשרה. חלק מהקרדיט לעליה זו יוחס לאתר החדשות Climate Central משום שהם סיפקו שיעורים למטאורולוגים וגרפים לתחנות טלוויזיה.

רשתות גלובליות

קואליציית "קלקזיט" טוענת שהיא "ארגון בינלאומי חדש שמטרתו למנוע אשרורים של אמנת ההתחממות הגלובלית של פריז, המסוכנת והיקרה". יש לה חברים ב-26 מדינות. לפי הגארדיאן: "מנהיגי קלקזיט מעורבים באופן מסיבי בארגונים שממנים אותם חברות הטבק ודלקי המאובנים".

טענות ועמדות על ההתחממות הגלובלית

מספר מכחישי אקלים[דרוש מקור] אומרים שמשום שפחמן דו-חמצני הוא רק גז שיורי (גז שנמצא בכמות מעטה מאוד באטמוספירה. פחמן דו-חמצני נמצא באטמוספירה בכמות של 400 חלקיקים למיליון, או 0.04%), ההשפעה שלו על האטמוספירה יכולה להיות קטנה בלבד. אבל מדענים יודעים יותר ממאה שנה שאפילו לכמות הקטנה הזו גורמת לחימום משמעותי, והכפלה ביחס הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה תגרור עליה גדולה בטמפרטורה. הקונצנזוס המדעי, כפי שתוקצר בדו"ח ההערכה הרביעי של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) (אנ'), הסקר הגאולוגי של ארצות הברית, ודו"חות נוספים, הוא שהפעילות האנושית היא הסיבה המובילה לשינוי האקלים. שריפת דלקי המאובנים אחראית ל30 מיליארד טונות לערך של פחמן דו-חמצני בכל שנה, שזה פי 130 מהכמות שמיוצרת על ידי הרי געש. מספר קבוצות טוענות שאדי מים הם גז חממה משמעותי יותר, שלא זכה להתייחסות בהרבה מודלים של אקלים. אך בעוד שאדי מים הם אכן גזי חממה, משך זמן החיים הקצר של אדי מים (בערך 10 ימים) בהשוואה לזה של פחמן דו-חמצני (כמה מאות שנים) מצביע על כך שפחמן דו-חמצני הוא הגורם העיקרי לטמפרטורות העולות; אדי מים פועלים כמשוב, ולא ככוח מאלץ. בנוסף, אדי מים שולבו למודלים של אקלים (אנ') מאז ראשית השימוש במודלים בסוף המאה ה-19.

קבוצות של הכחשת אקלים עשויות לטעון שההתחממות הגלובלית הפסיקה לאחרונה (אנ'), או שהטמפרטורה העולמית למעשה יורדת, וגורמת להתקררות גלובלית (אנ'). טענות אלה מבוססות על תנודות קצרות טווח, ומתעלמות מהדפוס הארוך-טווח של התחממות.

קבוצות אלו מצביעות לעיתים קרובות על השתנות טבעית, כמו כתמי שמש או קרניים קוסמיות כדי להסביר את מגמת ההתחממות. לפי קבוצות אילו, ישנה שונות טבעית שתפחת עם הזמן, ולהשפעה האנושית אין כל קשר אליהן. גורמים אילו כבר נלקחו בחשבון בפיתוח המודלים האקלימיים, והקונצנזוס המדעי גורס שהם לא יכולים להסביר את מגמת ההתחממות הנצפית.

בפגישה של בית הנבחרים של ארצות הברית למדע, חלל וטכנולוגיה במאי 2018, הנציג של אלבמה, מו ברוקס, טען שעליית מפלס הים נגרמת לא מהמסת הקרחונים אלא משחיקה של אזורי החוף ומסחופת שזורמת מנהרות לאוקיינוס.

הספרות של מכחישי האקלים מזכירה לעיתים קרובות את הטענה שעדיף שנחכה לטכנולוגיות טובות, זולות ויעילות יותר לפני שנטפל בשינוי האקלים. אולם דחיה של הטיפול בשינוי האקלים למועד מאוחר יותר תחמיר את ההשלכות שלו.

תאוריות קונספירציה

תוצאות שבעה מחקרים מהשנים 2004–2015 שמעריכים את הקונצנזוס המדעי על התחממות עולמית אנתרופוגנית.

הוצעו מספר תאוריות קונספירציה על ההתחממות הגלובלית, הטוענות שהקונצנזוס המדעי שיש בנושא הוא אשלייתי, או שקלימטולוגים פועלים בשביל האינטרסים הכלכליים שלהם בכך שהם מזהירים על שינוי אקלים שלא לצורך. למרות תכתובות דואר אלקטרוני שהודלפו באקלים-גייט, וכן במחקר עצמאי שכלל מספר ארצות בנושא, לא נמצאה כל עדות לכך שקונספירציה כזו היא נכונה, וקיים קונצנזוס חזק בקרב מדענים ממגוון רחב של רקעים פוליטיים, חברתיים, ארגוניים ולאומיים על היקפו וסיבותיו של שינוי האקלים. מספר חוקרים הסיקו שכ-97% ממדעני האקלים מסכימים לקונצנזוס הזה. בנוסף, רוב הנתונים שמשתמשים בהם במדע האקלים נגישים לציבור לצפייה ומפורשים על ידי חוקרים מתחרים וכמו כן על ידי הציבור.

ב-2012, מחקר שערך סטפן לוונדובסקי (אנ') (אז מאוניברסיטת מערב אוסטרליה), הסיק שאמונה בתאוריות קונספרציה שונות, כמו למשל זו שהFBI היה אחראי להתנקשות במרטין לותר קינג מעלה את הסיכוי של אדם לתמוך בהכחשת אקלים.

סוגים שונים של הכחשת אקלים

ב-2004 תיאר סטפן רמסטורף (אנ'), אוקיינוגרף גרמני, כיצד המדיה יוצרת את הרושם המוטעה ששינוי האקלים נמצא עדיין במחלוקת בקרב מדענים, וייחס את הרושם הזה למאמצי יח"צ של ספקני אקלים. הוא זיהה שספקני האקלים אוחזים בעמדות שונות, וכך סיווג את ספקנות האקלים לכמה סוגים. מאוחר יותר, המודל הזה יושם גם על הכחשת אקלים.

  1. מכחישי/ספקני מגמה (כאלו שמכחישים שיש התחממות גלובלית), [וגם] טוענים שאין התחממות אקלימית שקורית בכלל. שטוענים שמגמת ההתחממות הנמדדת על ידי תחנות מזג האוויר היא מלאכותית ונגרמת בגלל העיור בסביבת תחנות אלו ("אפקט אי החום העירוני")
  2. מכחישי/ספקני ייחוס (שמקבלים את מגמת ההתחממות אבל רואים סיבות טבעיות לכך), [וגם] מטילים ספק בכך שהאדם אחראי למגמות הקיימות. חלק מהם אפילו מכחישים שהעלייה בכמות הפחמן הדו-חמצני באטמוספירה היא אנתרופוגנית, [בשעה שאחרים מהם טוענים ש]תוספת של פחמן דו-חמצני לא תגרום להתחממות מורגשת [ו]שחייבים להיות הסברים אחרים - טבעיים - להתחממות.
  3. מכחישי/ספקני השפעה (שחושבים שההתחממות הגלובלית היא בלתי-מזיקה או אפילו מועילה).

בסיווג זה נעשה שימוש במדעי החברה כדי לנתח פרסומים, ולסווג הכחשת וספקנות אקלים. לפעמים מתווספת קטגוריה רביעית בשם "מכחישי קונצנזוס", שמתארת אנשים שמטילים ספק בקונצנזוס המדעי על התחממות גלובלית שמקורה באדם.

המרכז הלאומי לחינוך מדעי מתאר הכחשת אקלים כמחלוקת בנקודות שונות על הקונצנזוס המדעי, כרצף של טענות שנע בין הכחשה של ההתרחשות של שינוי האקלים, קבלה של הנ"ל אבל הכחשה שהאדם הוא הגורם לכך, קבלה של הנ"ל אבל הכחשה של הממצאים המדעיים שזה ישפיע על הטבע ועל החברה האנושית, לקבלה של כל הנ"ל אבל הכחשה שבני אדם יכולים להקל או להפחית את הבעיה. ג'יימס ל. פוואל (אנ') סיפק רשימה מורחבת יותר, וכך גם הקלימטולוגיסט מייקל א. מאן, בסולם שנקרא "שישה שלבים של הכחשה" שבו, לאורך הזמן, מכחישים מודים ומקבלים חלק מהטענות, תוך נסיגה לעמדה שעדיין דוחה את הקונצנזוס המרכזי.

  1. ריכוז הפחמן הדו-חמצני לא באמת עולה
  2. אפילו אם כן, לעליה אין שום השפעה על האקלים היות שאין שום עדות משכנעת על התחממות.
  3. אפילו אם יש התחממות, זה בגלל סיבות טבעיות.
  4. אפילו אם אי אפשר להסביר את ההתחממות בגלל סיבות טבעיות, ההשפעה האנושית היא עדיין נמוכה, וההשפעה של המשך פליטת גזי החממה תהיה מינורית.
  5. אפילו אם ההשפעות הנוכחיות והעתידיות של האנושות על אקלים כדור הארץ הן לא זניחות, השינויים יהיו טובים עבורנו בסך הכל
  6. גם אם השינויים יהיו טובים עבורנו וגם אם לא, בני האדם מיומנים בהסתגלות לשינויים; חוץ מזה, זה מאוחר מדי לעשות משהו בקשר לזה, או פתרון טכנולוגי יימצא כשבאמת נצטרך אותו

עיתונאים וכותבי טורים בעיתונות שביניהם נמנים גם ג'ורג' מונביוט (אנ') ואלן גודמאן (אנ'), תיארו את הכחשת האקלים כסוג של הכחשה פסיכולוגית.

מאפיינים שונים של הכחשת מדע (כולל הכחשת מדעי האקלים)

הכחשה בהקשר זה הוגדרה על ידי כריס ומרק הופנאגל כשימוש בכלים רטוריים "כדי לתת את הרושם של ויכוח לגיטימי בשעה שאיננו קיים, גישה שמטרתה הסופית היא לדחות טענה שקיים עליה קונצנזוס מדעי". תהליך זה משתמש באחד או יותר מהשיטות הבאות:

  1. טענות האשמה כלפי הקונצנזוס המדעי, כולל טענות קונספירציה על נתונים מזויפים או הסתרת האמת: תאוריית קונספירציה על ההתחממות הגלובלית.
  2. מומחים מזויפים: אנשים שמתיימרים להיות מומחים בנושא אבל השקפותיהם לחלוטין אינן עולות בקנה אחד עם הידע המבוסס בתחום. לעיתים גם נשמעות השמצות או דחיקה לשוליים של מומחים אמיתיים בתחום. אותה דרך יושמה בזריעת הספק בקשר להשפעת העישון על הבריאות, כאשר מספר מדענים לעומתיים התנגדו לקונצנזוס המדעי, חלק מהם הם אותם האנשים שמתנגדים לקונצנזוס סביב ההתחממות הגלובלית.
  3. סלקטיביות, כמו קטיף דובדבנים של מחקרים לא טיפוסיים או אפילו מיושנים בתחום, באותה הדרך שבה הפולמוס סביב חיסון הMMR התבסס על מאמר אחד בלבד (אנ'). דוגמאות לכך הן מספר רעיונות מוטלים בספק על תקופת החום של ימי הביניים (אנ').
  4. דרישות לא ישימות מהמחקר, שטוענות שכל חוסר וודאות בנושא מבטלות את התוקף של תחום המחקר, או הפרזה בחוסר הוודאות של הנושא תוך דחייה של מודלים מתמטיים והסתברותיים.
  5. כשלים לוגיים מסוגים שונים.

ב-2015, הסביבתן ביל מקקיבן (אנ') האשים את הנשיא אובמה (שנחשב במידה רבה כתומך בפעולה כתגובה לשינוי האקלים) ב"הכחשת אקלים קטסטרופלית", על האישור שנתן להיתרי קידוח נפט בחופי אלסקה. לפי מקקיבן, הנשיא גם "פתח שטחים ענקיים באגן נהר פאוודר לכריה נוספת של פחם". מקקיבן קרא לכך "הכחשת אקלים מסוג הסטטוס קוו", שבה הנשיא מכחיש "את משמעותו של המדע, והיא שאנחנו חייבים לשמור את הפחמן מתחת לאדמה".

פסאודו-מדע

מספר קבוצות, ביניהן המרכז הלאומי לחינוך מדעי, תיארו את שינוי האקלים כסוג של פסאודו-מדע. בשעה שספקנות אקלים דוגלת במקרים מסוימים בעשיית מחקר על שינוי האקלים, התמקדה, במקום במחקר, בהשפעה על דעת הציבור, על החקיקה ועל התקשורת, בניגוד למדע הלגיטימי.

בביקורת לספר "מלחמת הפסאודו-מדע: עמנואל ווליקובסקי והולדתו של הפרינג' המודרני" של מייקל ד. גורדין, כותב דייוויד מוריסון:

בפרק האחרון, גורדין עובר לשלב החדש בפסאודו-מדע, שמבוצע על ידי מספר מדענים נוכלים. הכחשת אקלים היא הדוגמה הראשית, שבה מספר מועט של מדענים, בעלי בריתם של מכונת יחסי ציבור יעילה, קוראים תגר באופן ציבורי על הקונצנזוס המדעי שההתחממות הגלובלית היא אמיתית ושהיא קורה בגלל צריכה אנושית של דלקי מאובנים. מדענים צפו בחוסר אמון בתופעה שככל שהראיות להתחממות הגלובלית הפכו ליותר ויותר מוצקות, המכחישים הצליחו יותר ויותר בפעילות בזירה הציבורית והפוליטית. ... פסאודו-מדע עדיין נמצא איתנו היום, והוא מהווה אתגר מסוכן למדע במידה רבה יותר מאשר בעבר.

דעת הציבור

דעת הציבור על שינוי האקלים מושפעת באופן משמעותי מהאופן בו התקשורת מכסה את שינוי האקלים (אנ'), ומהשפעות של קמפיינים של הכחשת אקלים. קמפיינים לערעור אמון הציבור במדע האקלים הקטינו את אמון הציבור בשינוי אקלים, מה שהשפיע בתורו על מאמצי החקיקה לרסן את פליטות הפחמן הדו-חמצני.

המדיה הפופולרית בארצות הברית מקדישה יותר תשומת לב לספקני אקלים מאשר לקהילה המדעית באופן כללי, ומידת ההסכמה בתוך הקהילה המדעית מעולם לא סוקרה בתקשורת באופן מדויק. במספר מקרים, אתרי וערוצי חדשות נתנו לספקני אקלים להסביר את המדע שמאחורי שינוי האקלים במקום למומחים בקלימטולוגיה. הסיקור התקשורתי בארצות הברית ובבריטניה שונה מהסיקור התקשורתי המוצג במדינות אחרות, שבהם הדיווחים יותר עולים בקנה אחד עם הספרות המדעית. מספר עיתונאים משייכים את ההבדל להפצה של הכחשת אקלים, בעיקר בארצות הברית, על ידי ארגוני עסקים שמשתמשים בשיטות שפותחו בעבר על ידי לובי הטבק של ארצות הברית (אנ'). בצרפת, בארצות הברית ובבריטניה, הדעות של ספקני האקלים מופיעים באופן תדיר הרבה יותר באתרי חדשות שמרניים מאשר בשאר ארי החדשות, ובהרבה מקרים דעות אלה מוצגות ללא עוררין.

מאמציו של אל גור וקמפיינים סביבתיים שונים התמקדו בהשפעותיה של ההתחממות הגלובלית והצליחו לעורר מודעות ודאגה לעניין, אבל למרות מאמצים אלו מספר האמריקאים שמאמינים שבני האדם הם הסיבה להתחממות הגלובלית נשאר עומד על 61% בשנת 2007, ואלו שמאמינים שהמדיה הפופולרית ממעיטה בערך הסוגיה נשאר 35%. סקר מאוחר יותר, מ-2015 מציע שבעת שהאמריקאים נהיים מודעים יותר ויותר לסכנות ולהשלכות של שינוי אקלים עבור הדורות הבאים, רובם לא מודאגים מכך. בסקר שבוצע ב-2004, נמצא שיותר מ-30% מהחדשות שהוצגו בעשור הקודם לסקר הקדיש תשומת לב שווה לגורמים האנושיים והלא-אנושיים להתחממות הגלובלית.

מחקר שהעריך את תפיסת הציבור של שינוי האקלים ואת הפעילות הציבורית לטיפול בו, על בסיס מערכות אמונה, זיהה שבע מחסומים פסיכולוגיים שמשפיעים על ההתנהגות שלולא הם היה קל יותר לדאוג להפחתה והסתגלות לשינוי האקלים, ולאיכות הסביבה. המחסומים הפסיכולוגיים שהמחבר מצא הם: קוגניציה מוגבלת (למשל, בורות, הטיית האופטימיות, ועוד), השקפות עולם אידאולוגיות, השוואה לאנשים אחרים (למשל, יישור קו עם נורמות חברתיות), עלויות ומומנטום, חוסר אמון במומחים ובסמכויות, חשש מהסיכון שבשינוי, ושינויים התנהגותיים לא מספיקים.

לאומיות

הועלתה הצעה ששינוי האקלים יכול לעמוד בסתירה להקפת עולם לאומית היות שמדובר בבעיה ש"איננה פתירה" ברמה הלאומית ודורשת שיתוף פעולה בין מדינות או בין קבילות מקומיות, ושלכן לאומיות עממית נוטה לדחות את המדע של שינוי האקלים.

בשיחת TED, העיר יובל נח הררי:

...ללאומיות אין כל פתרון לשינוי האקלים. אם אתה רוצה להיות לאומני במאה ה-21, אתה מוכרח להכחיש את הבעיה. אם אתה מקבל את המציאות של הבעיה, אז אצה חייב לקבל את העובדה ש, כן, יש עדיין יש מקום בעולם לפטריוטיות, עדיין יש מקום בעולם למחויבויות מיוחדות כלפי בני עמך, כלפי המדינה שלך. אני לא חושב שמישהו באמת חושב לבטל את זה. אבל כדי להתעמת עם שינוי האקלים, אנחנו צריכים מחויבויות נוספות והתחייבויות בשלב אחד מעבר לשלב הלאומי.

מצד שני, נטען שפעולה יעילה נגד שינוי האקלים היא יותר מרובת-מרכזים מאשר בין-לאומית, כלומר שהיא פועלת בטווח שלם של רמות, מקהילות קטנות לעולם כולו, ושהתגברות על שינוי האקלים יוכל להביא לעניין לאומי בקבוצות רב צדדיות. מכחישי אקלים עשויים להאמין ב"קריקטורה" של התערבותה של מדינה בין לאומית שכביכול מאיימת על הריבונות הלאומית, ועשויים להשליך את האחריות על סכנות טבע כמו שיטפונות על מוסדות בין-לאומיים, בטענה שההתערבות שלהם גרמה לאסון. מדיניותה של מפלגת העצמאות של בריטניה לגבי שינוי האקלים הושפעה מהמכחיש הבולט כריסטופר מונקטון (אנ'), ולאחר מכן מדובר האנרגיה שלה, רוג'ר הלמר (אנ') שטען בנאום ש"זה לא וודאי שעליה בפחמן הדו-חמצני באטמוספירה הוא אנתרופוגני".

שדלנות

מאמצי שידול נגד רגולציה סביבתית כוללים קמפיינים ליצירת ספק על המדע מאחורי שינוי האקלים ולהסתרת הקונצנזוס והנתונים המדעיים. מאמצים אלו חתרו תחת אמון הציבור במדע האקלים, והשפיעו על השידול הקשור לשינוי האקלים.

ארגוני האינטרס הפוליטיים FreedomWorks ו"אמריקאים למען שגשוג", הממומנים על ידי האחים דייוויד וצ'ארלס קוק (אנ') מ"תעשיות קוק" (אנ'), היו מהתומכים החשובים של תנועת מסיבת התה ובעידוד התנועה להתמקד בשינוי אקלים. ארגונים שמרניים נוספים כמו קרן הריטייג' (אנ'), מכון מרשל, מכון קאטו (אנ'), וה-AEI, שתמכו משמעותית במאמצי השדלנות, בחיפוש אחר עצירה או הסרה של הרגולציות הסביבתיות.

הגישה להמעטה בחשיבות שינוי האקלים הועתקה משדלני הטבק (אנ'); מול העדות המדעית שקישרה בין טבק לסרטן ריאות, כדי למנוע או להשהות רגולציה בתחום. הלוביסטים, בעזרת יצירת ספק ומניפולציות על הדיון בנושא, התאמצו לפגוע באמינות של המחקר המדעי. בנוסף, הם עבדו כדי לפגוע באמינותם של המדענים המעורבים, לחלוק על ממצאיהם וליצור ולשמר מחלוקת כביכול כדי לקדם טענות שסותרות את המחקר המדעי. "ספק הוא המוצר שלנו", התרברב מזכר מ-1969, שכיום ידוע לשמצה. "הספק יגן על תעשיית הטבק מהתדיינות ורגולציה בעשורים הקרובים". ב-2006, כתב ג'ורג' מונביוט (אנ') בגרדיאן על הדמיון שבין השיטות של קבוצות שמממנת אקסון מוביל, לאלו של ענקית הטבק פיליפ מוריס, כולל מתקפות ישירות על מדע מבוקר עמיתים, ומאמצים ליצור מחלוקת ציבורית וספק.

הנשיא הקודם של האקדמיה הלאומית למדעים (ארצות הברית), פרדריק סייץ (אנ'), שהרוויח, לפי מאמר של מרק הרטסגארד במגזין Vanity Fair (אנ'), כ-585,000 דולרים אמריקאים בשנות השבעים והשמונים כיועץ לחברת הטבק ר.ג'. ריינולדס (אנ'), המשיך לשמש כיושב הראש של קבוצות כמו פרויקט המדיניות של המדע והסביבה (אנ') ושל מכון מרשל שעשו מאמצים להמעיט בערך ההתחממות הגלובלית. סייץ טען בשנות השמונים ש"ההתחממות הגלובלית היא יותר עניין של פוליטיקה מאשר של אקלים". ססיץ חיבר את עצומת אורגון (אנ'), מסמך שפורסם במשותף על ידי מכון מרשל ומכון אורגון למדע ורפואה ומתנגד לפרוטוקול קיוטו. המסמך ו"סקירת המחקר על העדויות של ההתחממות הגלובלית" טען:

ההגבלות המוצעות על גזי החממה יזיקו לסביבה, יפריעו להתקדמות המדע והטכנולוגיה, ויזיקו לבריאות ולרווחת המין האנושי. אין עדות מדעית משכנעת שהפליטה האנושית של פחמן דו חמצני, מתאן, או גזי חממה אחרים גורמת או תגרום, בעתיד הנראה, לחימום קטסטרופי של אטמוספירת כדור הארץ ולשיבושים באקלים הכדור. ... אנחנו חיים בסביבה עשירה יותר ויותר של צמחים וחיות כתוצאה מהעליה מפחמן הדו חמצני. ילדינו יהנו מארץ עם הרבה יותר צמחים וחיות ממה שבורכנו בו כרגע. זו מתנה נפלאה ובלתי צפויה של המהפכה התעשייתית.

ג'ורג' מונביוט כתב בגרדיאן שהעצומה הזו, שאותה ביקר כמטעה וקשורה במימון תעשייתי, "צוטטה על ידי כמעט כל עיתונאי שטוען ששינוי האקלים הוא מיתוס". מאמצים של קבוצות הכחשת אקלים שיחקו תפקיד משמעותי בדחיה לבסוף של פרוטוקול קיוטו בידי ארצות הברית.

מונביוט כתב על קבוצה אחרת שמומנה על ידי לובי הטבק, "המרכז לקידום המדע הנכון" (TASSC), שכיום מריצה קמפיינים נגד אמצעים שונים להילחם בהתחממות הגלובלית. בניסיון נוסף ליצור את הרושם המוטעה של תנועה שורשית נגד "פחד בלתי מבוסס" ו"רגולציית-יתר" (Astroturfing), מונביוט טען ש-TASSC "עשתה נזק לקמפיין לעצירת שינוי האקלים יותר מאשר כל גוף אחר".

הסוציולוג הסביבתי (אנ') רוברט ברול מאוניברסיטת דרקסל ניתח את המימון של 91 ארגונים שמתנגדים להגבלות על פליטות פחמן, שאותם כינה "תנועת-הנגד לשינוי האקלים". בין השנים 2003 ל-2013, הקרנות Donors Trust ו-Donors Capital Fund (אנ') ביחד היו המממנים הגדולים ביותר, שאחראיים על בערך רבע מסך כל המימון, והAEI היה המקבל הגדול ביותר, של 16% מסך כל המימון. המחקר מצא גם שסכום הכסף שנתרם לארגונים האלו בדרכי תרומה שבהם לא ניתן לעקוב אחרי מקורות המימון עלה.

במגזר הפרטי

מספר תאגידים גדולים בתעשיית דלקי המאובנים מספקים מימון משמעותי במאמצים להטעות את הציבור על האמינות של מדע האקלים. אקסון מוביל וקרנות משפחת קוק (אנ') זוהו כמממנים משפיעים במיוחד של הכחשת שינוי האקלים.

אחרי שה-IPCC העלה את דו"ח ההערכה הרביעי שלו (אנ'), ה-AEI הציע למדענים אמריקאיים, בריטים ואחרים 10,000$ בנוסף להוצאות נסיעה אם יפרסמו מאמרים שמבקרים את הדו"ח. המכון קיבל יותר מ-1.6 מיליון דולר מאקסון מוביל, וסגן יו"ר הנאמנים של ה-AEI הוא אחד מהראשים הקודמים של אקסון, לי ריימונד (אנ'). במכתבים שנשלחו נכתב שהדו"ח של הIPCC כביכול איננו "מבוסס על עבודה אנליטית", וביקש מהמדענים מאמרים "שמגלים את הגבולות של תוצאות מודלי האקלים". יותר מ-20 עובדים בAEI עבדו כיועצים בממשלתו של ג'ורג' וו. בוש. למרות השכנוע הראשוני שלה שהכחשת האקלים תקטן עם הזמן, אמרה הסנאטורית ברברה בוקסר כשנודע לה על ההצעה של ה-AEI שהיא "הבינה שיש איזו תנועה מאחורי זה שלא מוכנה להרים ידיים".

החברה המלכותית של לונדון ביצעה סקר שמצא שאקסון מוביל נתנה 2.9 מיליון דולר לקבוצות אמריקאיות ש"הטעו את הציבור בקשר לשינוי האקלים", ש-39 מהן "סילפו את מדע שינוי האקלים בעזרת הכחשה מוחלטת של העדויות". ב-2006, החברה המלכותית הציגה את דרישתה שאקסון מוביל תפסיק לממן הכחשת אקלים. המכתב משך ביקורת, במיוחד ממכחיש האקלים טימותי בול (אנ') שטען שהחברה מתאמצת "להפוך מימון פרטי למדע לפוליטי ולצנזר מחלוקת מדעית".

אקסון מוביל הכחישה שהיא ניסתה להטעות את הציבור בקשר להתחממות הגלובלית. אחד מדובריה, גנט וולטון, אמר שהמימון המחקרי של אקסון מוביל לא אומר שהיא פועלת כדי להשפיע על המחקר, ושאקסון מוביל תומכת בנקיטת אמצעים לריסון הפליטות של גזי החממה. מחקר שבוצע באוסף הארכיון של אקסון באוניברסיטת טקסס וראיונות של עיתונאים עם עובדים לשעבר בחברה מראות שדעת המדענים של החברה ועמדתם הציבורית כלפי שינוי האקלים סותרות את דבריו.

בין השנים 1989 ו-2002, קואליציית שינוי האקלים (ה-GCC) (אנ'), קבוצה של עסקים מרכזיים בארצות הברית, השתמשה בשדלנות אגרסיבית ושיטות של יחסי ציבור כדי להתנגד להפחתת גזי החממה ולהילחם בפרוטוקול קיוטו. הקואליציה מומנה בידי תאגידים וקבוצות סחר גדולות מתעשיית הדלק, הפחם והמכוניות. ה"ניו יורק טיימס" דיווח ש"אפילו כשהקואליציה פעלה להניע את דעת הציבור [לעבר ספקנות], מומחי המדע והטכנולוגיה שלה עצמה ייעצו לה שהמדע מאחורי התפקיד של גזי החממה בהתחממות הגלובלית לא ניתן להפרכה". בשנת 2000, פורד הייתה החברה הראשונה שעזבה את הקואליציה בעקבות לחץ מפעילי סביבה, ואחריה עזבו גם דיימלר-קרייזלר, טקסקו, החברה הדרומית (אנ'), וג'נרל מוטורס. הארגון נסגר ב-2002.

מינואר 2009 ועד יוני 2010, תעשיית הדלק, הפחם והשירותים הציבוריים שילמה 500 מיליון דולר כהוצאות לובי נגד חקיקה שנועדה לספק מענה לבעיות שינוי האקלים.

הכסף שהושקע על ידי החברות השונות בשדלות ובמיתוג הקשורים לאקלים מאז הסכם פריז עד ל-2018.

בתחילת שנת 2015, צצו מספר דיווחים בתקשורת שטענו שוילי סון (אנ'), מדען פופולרי בקרב מכחישי האקלים, נכשל כשנחשפו ניגודי אינטרסים בלפחות 11 מאמרים מדעיים שפרסם מאז 2008. התקשורת דיווחה שהוא קיבל בסך הכל 1.25 מיליון דולר מאקסון מוביל, החברה הדרומית, מכון הדלק האמריקאי (אנ') וקרן שמנוהלת בידי האחים קוק. צ'ארלס אלקוק, המנהל של מרכז הרווארד-סמיתסוניאן לאסטרופיזיקה, המרכז בו פעל סון, אמר שזו הייתה טעות להרשות לממנים של עבודתו של סון לאסור על חשיפת מקורות המימון, ושאיסור כזה לא יתאפשר עוד בהסכמי המענקים הבאים.

לפי דוח של ארגון InfluenceMap, חמש חברות הדלק הגדולות (אקסון מוביל, של, צ'ברון, BP וטוטאל) השקיעו בסך הכל קרוב למיליארד דולר בשדלנות ובמיתוג הקשורים לשינוי האקלים במשך שלוש השנים מאז חתימת הסכם פריז ב-2015. החברות השתמשו בלובי כדי לעכב יצירת מדיניות שלפי הדו"ח של ה-IPCC מ-2018 היא חיונית כדי לעצור את ההתחממות מתחת למעלה וחצי.

במגזר הציבורי

המפלגה הרפובליקנית של ארצות הברית מתייחדת בין שאר המפלגות השמרניות בעולם המערבי בכך שהיא מכחישה שינוי אקלים אנתרופוגני. ב-1994, לפי מזכר שהודלף, האסטרטג הרפובלינק פרנק לונץ (אנ') ייעץ לחברי המפלגה הרפובליקנית בקשר לשינוי האקלים "להמשיך להפוך את החוסר בוודאות מדעית לסוגיה עיקרית", ו"לאתגר את המדע" בעזרת "גיוס מומחים שאוהדים את השקפתכם". (ב-2006, לונץ אמר שהוא עדיין מאמין ש"אז ב'97, '98 המדע עדיין לא היה ודאי", אבל עכשיו הוא מסכים עם הקונצנזוס המדעי). לפי הניו יורק טיימס, מ-2008 ל-2017, המפלגה הרפובליקנית עברה מ"לדון על הדרך להילחם בשינוי אקלים שנוצר כתוצאה מהפעילות האנושית להתפלמסות שלא קיים שינוי". ב-2011 "יותר מחצי מהרפובליקנים בבית ושלושה רבעים מהרפובליקאים האמריקאים" אמרו "שהאיום של ההתחממות הגלובלית, כדבר שנוצר מהפעילות האנושית וכתופעה מאיימת מאוד, הוא במקרה הטוב הגזמה ובמקרה הרע "מתיחה" מוחלטת", לפי ג'ודית וורנר מה"ניו יורק טיימס מגזין". לפי חדשות NBC ב-2014, יותר מ-55% מחברי הקונגרס הרפובליקנים היו מכחישי אקלים. לפי האתר PolitiFact (אנ'), טענתו של ג'רי בראון, ש'כמעט שאין רפובליקני' בוושינגטון שמקבל את המדע של שינוי האקלים, הוא "נכון ברובו"; PolitiFact ספר "שמונה מתוך 278, או בערך שלושה אחוזים" של חברי קונגרס רפובליקנים ש"מקבלים את הדעה המדעית השוררת שההתחממות הגלובלית היא גם אמיתית וגם נוצרה כתוצאה מפעילות אנושית".

בשנת 2005, הניו יורק טיימס דיווח כי פיליפ קוני, לוביסט לשעבר של חברות נפט וגז, ראש צוות האקלים במכון הנפט האמריקאי (אנ') וראש צוות המועצה לאיכות הסביבה של הנשיא ג'ורג' בוש, "ערך שוב ושוב דיווחי אקלים ממשלתיים באופן שהצניע את הקשר בין פליטות פחמן והתחממות כדור הארץ, על פי מסמכים פנימיים". שרון בגלי (אנ') דיווחה בניוזוויק כי קוני "ערך דוח משנת 2002 על מדע האקלים על ידי פיזור ביטויים כגון 'חוסר הבנה' ו'אי ודאות משמעותית.'" באחד הדוח"ות הוא מחק פרק שלם העוסק באקלים, ובעקבות כך שלח לו לוביסט אחר פקס שאומר "אתה עושה עבודה טובה". קוני הודיע על התפטרותו יומיים אחרי שהסיפור על התערבותו בדו"חות המדעיים התפוצץ, אבל מספר ימים אחר כך נמסר שקוני יקבל משרה באקסון מוביל.

בראיון ב-19 ביוני 2017 לרשת CNBC, מזכיר האנרגיה של ארצות הברית, ריק פרי, הודיע על קיומו של שינוי אקלים ושהאדם משפיע עליו, אבל אמר שהוא לא מסכים עם הרעיון שפחמן דו-חמצני הוא הגורם העיקרי להתחממות הגלובלית והצביע במקום זה על "מימי האוקיינוס והסביבה שאנו חיים בה". האגודה האמריקאית למטאורולוגיה (אנ') הגיבה במכתב לפרי שאומר שזה "חשוב באופן קריטי שתבין שפליטות הפחמן הדו-חמצני וגזי חממה אחרים הם הסיבה העיקרית", והצביעו על מסקנות המדענים ברחבי העולם.

הרפובליקן ג'ים בריידנסטין, הפוליטיקאי הנבחר הראשון שמכהן במשרת מנהל נאס"א, טען בעבר שהטמפרטורות העולמיות לא עולות. חודש אחרי שהסנאט אישר את תפקידו בנאס"א באפריל 2018, הוא הודה שפליטות גזי החממה של בני האדם מעלות את הטמפרטורות העולמיות.

בתי ספר

לפי מסמכים שהודלפו בפברואר 2012, מכון הרטלנד (אנ') מפתח תוכנית לימודים לבתי ספר שמתאר את שינוי האקלים כנתון במחלוקת מדעית. ב-2017 כתב גלן ברנץ' (אנ'), סגן המנהל של המרכז הלאומי לחינוך מדעי (ה-NCSE), כתב ש"מכון הרטלנד ממשיך לגרום ליצירת ספרות מכחישת אקלים אצל מורים למדעים במדינה". הוא גם תיאר איך מספר מורים למדעים מגיבים למיילים של מכון הרטלנד: למזלנו, הדיוור של הרטלנד ממשיך להתקבל בספקנות ולהידחות בבוז". ה-NCSE הכין מאגר מקורות לשיעורים בתגובה להרטלנד ולאיומים אנטי-מדעיים אחרים.

ברנץ' התייחס גם למאמר שפרסם ClimateFeedback.org שסיקר חוברת של מכון הרטלנד שכותרתה "מדוע מדענים לא מגיעים להסכמה על ההתחממות הגלובלית", שנשלחה ללא הזמנה למורים למדעים בארצות הברית. כוונתם הייתה לשלוח את החוברת ל"יותר מ-200,000 מורים שמלמדים תלמידים מגיל הגן ועד כיתה י"ב". כל טענה משמעותית דורגה בסולם דיוק על ידי מדענים מומחים בתחום. באופן כללי, הם דירגו את הדיוק של החוברת בציון "F", ו"החלק של 'ממצאים העיקריים' היה לא נכון, מטעה, מסובב על הגיון פגום, או פשוט לא נכון עובדתית".

השפעה

חוסר ודאות (אנ') מאורגן לגבי שינוי האקלים, האסטרטגיה העיקרית של הכחשת שינוי האקלים, הייתה יעילה מאוד, במיוחד בארצות הברית. היא תרמה לרמות נמוכות של דאגה ציבורית ולחוסר פעולה ממשלתי ברחבי העולם. סקר של אנגוס רייד מ-2010 מצביע על גך שספקנות בקשר להתחממות הגלובלית בארצות הברית, קנדה, ובבריטניה עולה. יכולות להיות מספר סיבות למגמה זו, כולל התמקדות בסוגיות כלכליות יותר מאשר בסוגיות סביבתיות, ותפיסה שלילית של האו"ם ושל תפקידו בדיון על שינוי האקלים.

סיבה אחרת יכולה להיות תשישות שנגרמת מחשיפת יתר לנושא: סקרים שניוניים מציעים שהציבור חושש מקיצוניות בשני הצדדים כשהוא עוסק בנושא, בשעה שסקרים אחרים הראו ש-54% מהמצביעים בארצות הברית מאמינים "שהתקשורת החדשותית מציגה את ההתחממות הגלובלית באור רע יותר ממה שזה באמת". סקר מ-2009 בקשר לסוגיה אם "מספר מדענים זייפו נתונים מחקריים כדי לתמוך בתאוריות ובאמונות של עצמם בקשר להתחממות הגלובלית" הראתה ש-59% מהאמריקאים מאמינים שזה "לפחות סביר במידה מסוימת, ו-35% מאמינים שזה "מאוד סביר".

לפי טים וירת' (אנ'), "הם עיצבו את פעילותם לאור פעילותה של תעשיית הטבק. [...] זירעו מספיק ספק, קיראו למדע 'לא ודאי' ו'במחלוקת'. היה לזה השפעה עצומה על הציבור ועל הקונגרס". הגישה הזו הופצה בעזרת התקשורת בארצות הברית, שהציגה איזון לא נכון בין מדעני אקלים לספקני אקלים. ניוזוויק דיווח שרוב אירופה ויפן מקבלים את הקונצנזוס בקשר לשינוי האקלים, אבל רק שליש מהאמריקאים חושבים שלפעילות האנושית יש תפקיד משמעותי בשינוי האקלים ב-2006; 64% מאמינים שהמדענים מתווכחים ביניהם על זה "המון". סקר של הניוזוויק מ-2007 מצא שהמספרים האלה נמצאים במגמת ירידה, אף על פי שרוב האמריקאים עדיין מאמינים שהמדענים לא היו בטוחים לגבי שינוי אקלים וגורמיו. ראש הולט כתב קטע עבור כתב העת Science שהופיע בניוזוויק:

... לאורך יותר משני עשורים המדענים פרסמו אזהרות שהעליה של גזי חממה, ובמיוחד פחמן דו חמצני, שסביר שמשנים את אקלים כדור הארץ בדרכים שיהיו יקרות ואף קטלניות. הציבור האמריקאי פיהק וקנה מכוניות גדולות יותר. טיעונים של האיגוד האמריקאי לקידום המדע, האיחוד הגאופיזי האמריקאי, האגודה האמריקאית למטאורולוגיה, הפאנל הבין ממשלתי לשינוי אקלים ועוד הדגישו את האזהרות וקראו למדיניות ממשלתית חדשה כדי להתמודד עם שינוי האקלים. פוליטקאים, שהציגו להם סטטיסטיקות 'רועשות', משכו בכתפיהם, אמרו שיש יותר מדי ספק בקרב המדענים, ולא עשו כלום.

מאמצים מתונים של איגוד הדלקים המערבי (אנ') "לבלבל את הציבור" הצליח במטרותיו. מאמצים אלו "הוחרפו בגלל הדרך בה התקשורת טיפלה בסוגיית שינוי האקלים". לפי סקר של פיו, ב-2012 57% מהציבור האמריקאי לא היה מודע או דחה באופן מוחלט טת הקונצנזוס המדעי לגבי שינוי האקלים. מספר ארגונים שמקדמים הכחשת אקלים טענו שמדענים דוחים את שינו יהאקלים באופן הולך וגובר, אבל הערה זו נסתרה בידי מחקר שהראה ש97% מהמחקרים שפורסמו תומכים בקונצנזוס המדעי, ושאחוז זה גדל כלל שהזמן עובר.

הפסיכולוג החברתי קרייג פוסטר השווה את מכחישי האקלים לאנשים שמאמינים שכדור הארץ שטוח ולתגובה של הקהילה המדעית לאחרונים. פוסטר טען ש"הפוטנציאל והאנרגיה הקינטית שהוקדשו לדחיית תנועת כדור הארץ השטוח הם בזבזניים ולא מתועלים היטב... אני לא מבין למה שמישהו ידאג לגבי הזבוב כדור-הארץ-שטוח בשעה שפנינו עומדים למול ממותת שינוי-האקלים... בשביל להאמין בהכחשת אקלים לא צריך אמונה. צריך רק הזנחה".

ב-2016 טען ארון מקרייט שאנטי-סביבתנות (אנ')—והכחשת אקלים במיוחד—התרחבה בארצות הברית עד הנקודה בה היא הפכה ל"אוהל מרכזי לזהות השמרנית והרפובליקנית העכשווית".

מצד שני, חברות דלק בינלאומיות התחילו להודות בקיומו של שינוי האקלים ובסכנותיו.

יצירתה של הכחשת אקלים משפיעה גם על הדרך בה הידע המדעי מתווך לציבור. לפי מדען האקלים מייקל מאן, "...אוניברסיטאות ואיגודים מדעיים וארגונים, מוציאים לאור וכו'.—מסתכנים בהתנגדות לעיתים קרובות מדי כשמדובר בהגנה או בתיווך מדע שנתפס בעיני בעלי אינטרס עוצמתיים כמאיים..."

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הכחשת שינוי האקלים בוויקישיתוף
  • SkepticalScience, אתר של ג'ון קוק (אנ') העוסק בשינוי אקלים ובאופן נרחב גם בהתמודדות עם הכחשת אקלים

הערות שוליים

  1. ^ המרכז הלאומי לחינוך מדעי של ארה"ב, יסודות הכחשת שינוי האקלים (באנגלית)
  2. ^ 1 2 3 4 5 המרכז הלאומי לחינוך מדעי של ארה"ב, מדוע זה נקרא הכחשה? (באנגלית)
  3. ^ ג'יימס לורנס פוואל, The Inquisition of Climate Science, אוניברסיטת קולומביה, 2012, עמ' 170-173, ISBN 978-0-231-15719-3. (באנגלית)
  4. ^ קארין אדווארדסון ביורנברג ועמיתים, Climate and environmental science denial: A review of the scientific literature published in 1990-2015, Journal of Cleaner Production 167, 2017, עמ' 229-241 doi: 10.1016/j.jclepro.2017.08.066
  5. ^ 1 2 היידן וושינגטון וג'ון קוק, Climate Change Denial: Heads in the Sand (אנ'), 2011, עמ' 2
  6. ^ ספרון ג'. אונייל ומקס בויקוף, Climate denier, skeptic, or contrarian?, Proceedings of the National Academy of Sciences 107(39): E151 doi: 10.1073/pnas.1010507107
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 ריילי א. דונלאפ, Climate Change Skepticism and Denial: An Introduction, American Behavioral Scientist 57, 2013, עמ' 691-698 doi: 10.1177/0002764213477097
  8. ^ John Timmer, Skeptics, deniers, and contrarians: The climate science label game, Ars Technica, ‏12/16/2014 (באנגלית)
  9. ^ סוון אוב הנסן, Science denial as a form of pseudoscience, Studies in History and Philosophy of Science 63, 2017, עמ' 39-47 doi: 10.1016/j.shpsa.2017.05.002
  10. ^ גאייאתרי ויידיאנאתאן, What Have Climate Scientists Learned from 20-Year Fight with Deniers?, סיינטיפיק אמריקן, 2014
  11. ^ 1 2 שרון בגלי, The Truth About Denial, הניוזוויק, 2007
  12. ^ 1 2 בריג'יט נרליך, 'Climategate': Paradoxical metaphors and political paralysis. Environmental Values, Environmental Values 19, 2010, עמ' 419, 437 doi: 10.3197/096327110x531543
  13. ^ נעמי אורסקס, ג'וזף דימנטו ופמלה דופמן (ע), The Scientific Consensus on Climate Change: How Do We Know We're Not Wrong?, Climate Change: What It Means for Us, Our Children, and Our Grandchildren, MIT, 2007, עמ' 65-66
  14. ^ הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים, Climate Change 2014: Synthesis Report. Summary for Policy Makers (PDF), 2014
  15. ^ 1 2 פיטר ז'ק, ריילי דונלאפ ומרק פרימן, The organisation of denial: Conservative think tanks and environmental scepticism, Environmental Politics 17, 2008, עמ' 349-385 doi: 10.1080/09644010802055576
  16. ^ 1 2 3 ג'יימס פיינטר, טרזה אש, Cross-national comparison of the presence of climate scepticism in the print media in six countries, 2007–10, Environmental Research Letters 7 doi: 10.1088/1748-9326/7/4/044005
  17. ^ מרק הופנאגל, Hello Scienceblog (דף ברוכים הבאים לבלוג שעוסק בהכחשת מדע), באתר https://scienceblogs.com/denialism/about, ‏30 באפריל, 2007
  18. ^ P. Diethelm, M. McKee, Denialism: what is it and how should scientists respond?, The European Journal of Public Health 19, 2008-10-16, עמ' 2–4 doi: 10.1093/eurpub/ckn139
  19. ^ גרהם רידפירן, Doubt over climate science is a product with an industry behind it, הגרדיאן, ‏5 במרץ 2015 (באנגלית)
  20. ^ ז'ולייט איילפרין ובריידי דניס, How James Inhofe is upending the nation’s energy and environmental policies, הוושינגטון פוסט, ‏14 במרץ, 2017
  21. ^ בוב קוזק, Republican leader: Climate change science ‘not known’, The Hill, ‏6 במאי 2014 (באנגלית)
  22. ^ נעמי קליין, Capitalism vs. the Climate, The Nation, ‏9 בנובמבר 2011
  23. ^ דייויד מייקלס, oubt is Their Product: How Industry's Assault on Science Threatens Your Health (אנ'), אוניברסיטת אוקספורד, 2008, מסת"ב 0199719764
  24. ^ ג'יימס הוגן וריצ'רד ליטלמור, Climate cover-up : the crusade to deny global warming, Vancouver: Greystone Books, 2009, ISBN 978-1-55365-485-8
  25. ^ Jordi Xifra, Climate Change Deniers and Advocacy: A Situational Theory of Publics Approach, American Behavioral Scientist 60, 2016-3, עמ' 276–287 doi: 10.1177/0002764215613403
  26. ^ רוברט ברול, Institutionalizing delay: foundation funding and the creation of U.S. climate change counter-movement organizations, Climatic Change 122, 2014-2, עמ' 681–694 doi: 10.1007/s10584-013-1018-7
  27. ^ סוזן גולדנברג, Secret funding helped build vast network of climate denial thinktanks, הגרדיאן, ‏14 בפברואר 2013 (באנגלית)
  28. ^ אד פילקינגטון, Facebook and Microsoft help fund rightwing lobby network, report finds, הגרדיאן, ‏14 בנובמבר 2013 (באנגלית)
  29. ^ טימותי אגן, Exxon Mobil and the G.O.P.: Fossil Fools, הניו יורק טיימס, ‏5 בנובמבר 2015 (באנגלית)
  30. ^ סוזן גולדנברג, Exxon knew of climate change in 1981, email says – but it funded deniers for 27 more years, הגרדיאן, ‏8 ביולי 2015 (באנגלית)
  31. ^ דמיאן קרינגטון וג'למר מומרס, ‘Shell knew’: oil giant's 1991 film warned of climate change danger, הגרדיאן, ‏28 בפברואר 2017 (באנגלית)
  32. ^ ג'ון רני, 7 Answers to Climate Contrarian Nonsense, סיינטיפיק אמריקן, ‏30 בנובמבר 2009 (באנגלית)
  33. ^ ג'ורג' בראון, Environmental science under siege: Fringe science and the 104th Congress, U. S. House of Representatives, Report, Democratic Caucus of the Committee on Science, 1996
  34. ^ 1 2 רוס גלבספן, The heat is on : the climate crisis, the cover-up, the prescription, 1998, ISBN 978-0-7382-0025-5
  35. ^ ליסה אנטילה, Climate of scepticism: US newspaper coverage of the science of climate change, Global Environmental Change 15, 2005-12, עמ' 338–352 doi: 10.1016/j.gloenvcha.2005.08.003
  36. ^ רוס גלבספן, The Heat is On: The warming of the world's climate sparks a blaze of denial, Harper's Magazine, 1995
  37. ^ CBC News: The Fifth Estate, The Denial Machine, ‏2007
  38. ^ 1 2 L. Orlóci, Vegetation displacement issues and transition statistics in climate warming cycle, Community Ecology 9, 2008-6, עמ' 83–98 doi: 10.1556/ComEc.9.2008.1.10
  39. ^ קארי מארי נורגאארד, Living in denial : climate change, emotions, and everyday life, Cambridge, Mass.: MIT Press, 2011
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הכחשת_שינוי_האקלים&oldid=25340963"