סתיו העמים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
באדום - מדינות הגוש המזרחי עד 1989

מהפכות 1989 או מהפכות סתיו העמים, היו סדרה של אירועים במרכז אירופה ומזרחה בסתיו של 1989. במהלך אירועים אלה מספר ממשלות קומוניסטיות בסגנון סובייטי נפלו תוך מספר חודשים.

מקור השם "סתיו העמים" הנו בכינוי שניתן לסדרת מהפכות ומלחמות דמוקרטיות שאירעו ב-1848 הידועות בשם "אביב העמים". מהפכות סתיו העמים החלו באופן שאיננו אלים בפולין. משם התפשט גל המהפכה שאיננו אלים לגרמניה המזרחית, לצ'כוסלובקיה, להונגריה ולבולגריה. ברומניה, לעומת זאת, הופל המשטר הקומוניסטי באופן אלים וניקולאה צ'אושסקו, הדיקטטור הרומני, אף הוצא להורג. מהפכות אלו שינו באופן משמעותי את מאזן הכוחות העולמי, ויחד עם התפרקות ברית המועצות, סימנו את סוף המלחמה הקרה.

הופעת "חשיבה חדשה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שמספר מדינות מהגוש המזרחי התנסו ברפורמות פוליטיות וכלכליות מתונות כבר משנות ה-70, עלייתו לשלטון המנהיג הסובייטי, מיכאיל גורבצ'וב שיזם מספר רפורמות ליברליות חשובות בברית המועצות, ב-1985, סימנה את המגמה בכל הגוש המזרחי.

הסימנים הראשונים של רפורמה גדולה הגיעו ב-1986 כאשר גורבצ'וב פתח במדיניות הגלאסנוסט (פתיחות) בברית המועצות, והדגיש את הצורך ברפורמה כלכלית, הפרסטרויקה (בנייה מחדש). באביב 1989, ערכה ברית המועצות לראשונה בחירות רבות-משתתפים. דרך החשיבה החדשה של הממשלה הסובייטית עוררה הדים גם בשאר מדינות מזרח אירופה. ברית המועצות - שלפני הרפורמה התמידה בדוקטרינת ברז'נייב לפיה יש להשתמש בכוח צבאי כדי לדכא כל התנגדות במדינות הלוויין המזרח-אירופאיות שלה - התירה ואפילו עודדה רפורמות ברחבי האזור.

ממזרח למערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המכשול הגדול ביותר של מוסקבה ליחסים טובים עם המעצמות המערביות, היה מסך הברזל שבין המזרח למערב. כל זמן שברית המועצות השתמשה בכוח כדי לאכוף את רצונה במזרח אירופה, לא יכלה היא לקבל הערכה או עזרה מערבית. גורבצ'וב זירז את עמיתיו המזרח-אירופים לחקות את הגלסנוסט והפרסטרויקה.

חלק ממדינות הגוש הסובייטי דוגמת הונגריה ופולין עודדו על ידי הליברליזציה שהתפשטה ממזרח למערב. מדינות אחרות מהגוש נשארו ספקניות והפגינו סלידה כלפי הרפורמה. משטרים אלו חששו מאיבוד כוחם המגובה בכוח צבאי ותמיכה כלכלית מברית המועצות. מנהיגים קומוניסטים נוקשים כמו אריך הונקר במזרח גרמניה, טודור ז'יבקוב בבולגריה וגוסטאב הוסק בצ'כוסלובקיה, האמינו שהרפורמות של גורבצ'וב יהיו לטווח קצר, והתעלמו מקריאותיה של הממשלה הסובייטית לשינוי.

רפורמות בפולין והונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1989, ברית המועצות חזרה בה מדוקטרינת ברז'נייב ואימצה מדיניות אי-התערבות ביחסים פנימיים במדינות ברית ורשה. פולין (והונגריה אחריה), הייתה למדינה הראשונה מבין מדינות ברית ורשה שסובייטים יישמו בה את הדוקטרינה החדשה.

מהפכה בפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהומה בציבור הפועלים בפולין במהלך 1980 הובילה את היווצרותו של איגוד מסחרי עצמאי בשם סולידריות, שהונהג על ידי לך ואלנסה. ארגון זה והעומד בראשו צברו עם הזמן כוח פוליטי רב. ב-13 בדצמבר 1981, המנהיג הקומוניסטי וויצ'ך ירוזלסקי, שחשש מהתערבות סובייטית החל לנקוט באמצעים חריפים כנגד תנועת סולידריות, הכריז משטר צבאי בפולין, השהה את פעילות התנועה, וכלא זמנית את רוב מנהיגיה.

במהלך שנות ה-80, סולידריות המשיכה לפעול כארגון מחתרתי, ונתמכה על ידי הכנסייה הקתולית וה-CIA. בשנות ה-80 המאוחרות, הפכה סולידריות חזקה מספיק כדי לסכל את ניסיונותיו של ירוזלסקי לרפורמה, ערכה שביתות כלל-ארציות ב-1988, ואילצה את הממשל לנהל עמה משא ומתן להשגת הסכמות.

באפריל 1989, קיבלה סולידריות הכרה רשמית על פי החוק, והורשתה להשתתף בבחירות לסיים ולסנאט שנערכו ב-4 ביוני 1989. היקף הניצחון של סולידריות עלה על כל התחזיות וגרם לרעידת אדמה פוליטית בפולין. מועמדי סולידריות זכו בכל המושבים שהם הורשו להתחרות עליהם בבחירות לפרלמנט, ובבחירות לסנאט זכו ב-99 מתוך 100 המושבים. באותו זמן, מועמדים חשובים רבים מטעם המפלגה הקומוניסטית כשלו מלקבל אפילו את המספר המינימלי של קולות שנדרשו כדי לזכות באותם המושבים שנשמרו עבורם. ממשלה חדשה, שאיננה קומוניסטית, ראשונה מסוגה במזרח אירופה, הושבעה בפולין בספטמבר 1989.

"חבילת הדמוקרטיה" מאומצת בהונגריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המהפכה בפולין, הייתה הונגריה הבאה בתור לקבוע את עצמאותה. אף על פי שהונגריה ביצעה מספר רפורמות כלכליות וליברליזציה פוליטית מוגבלת בשנות ה-80, רפורמות רציניות התרחשו רק אחרי החלפת יאנוש קאדאר כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית ב-1988. באותה שנה, הפרלמנט אימץ את "חבילת הדמוקרטיה", שכללה איגוד מסחרי פלורליסטי, חופש התארגנות והתאספות, חופש תקשורת, חוק בחירות חדש, תיקון מהשורש של החוקה ועוד.

באוקטובר 1989, המפלגה הקומוניסטית בהונגריה כינסה את הקונגרס האחרון שלה והקימה את עצמה מחדש בתור המפלגה הסוציאליסטית ההונגרית. בישיבה היסטורית שנמשכה מ-16 באוקטובר עד 20 באוקטובר, אימץ הפרלמנט חקיקה שהסדירה בחירות פרלמנטריות רבות-משתתפים ובחירות נשיאותיות ישירות. החקיקה שינתה את המשטר ההונגרי מרפובליקה עממית לרפובליקה דמוקרטית שהבטיחה זכויות אדם ואזרח, יצרה מבנה מוסדי שהבטיח הפרדה מלאה של הרשויות - השופטת, המבצעת והמחוקקת.

נפילת חומת ברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגנות ההמונים עם נפילת חומת ברלין, 1989
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חומת ברלין

אחרי שהממשלה הרפורמית של הונגריה פתחה את גבולותיה ואירועי הפיקניק הפאן-אירופי, מספר גדול של תושבים מגרמניה המזרחית החלו להגר לגרמניה המערבית דרך הגבול ההונגרי עם אוסטריה. בסוף ספטמבר 1989, יותר מ-30,000 תושבי מזרח גרמניה ברחו למערב. אלפי תושבים מזרח-גרמניים אף ניסו להגיע למערב על ידי ביום שביתות רעב במתקנים דיפלומטיים במערב גרמניה ובבירות מזרח אירופאיות אחרות. היציאה ההמונית יצרה דרישה לשינוי פוליטי במזרח גרמניה, והפגנות המוניות של מאות אלפי אנשים במספר ערים, בייחוד בלייפציג, המשיכו להיערך והיקפן גדל.

ב-שישה וב-שבעה באוקטובר, ביקר גורבצ'וב במזרח גרמניה כדי לציין את יום השנה ה-40 להקמת גרמניה המזרחית, והמריץ את המנהיגות במזרח גרמניה להסכים לרפורמה. עם זאת, אריך הונקר עמד בסירובו לכל רפורמה פנימית, והמשטר אף אסר את הפצתם של כתבי עת סובייטים, שראה אותם כחתרניים.

כשבפניהם תסיסה אזרחית מתמשכת, מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה, שהחזיקה במושכות השלטון, הדיחה את הונקר באוקטובר, והחליפה אותו באגון קרנץ. הרשויות בגרמניה המזרחית לא יכלו לחסום את זרם המהגרים למערב גרמניה דרך הונגריה, צ'כוסלובקיה ופולין. בסופו של דבר קרסה ההתנגדות הממשלתית תחת הלחץ הציבורי, וב-9 בנובמבר אישרו מעבר אזרחים מגרמניה המזרחית למערב ברלין ומערב גרמניה, דרך כל נקודות הגבול. מאות אלפי אנשים ניצלו את ההזדמנות החדשה. נקודות חדשות נפרצו בחומת ברלין ובשאר הגבול עם המערב. פתיחת חומת ברלין הייתה מהלך קריטי בהשלכותיו על מזרח גרמניה. בדצמבר הוחלף קרנץ, והמונופול של המפלגה הסוציאליסטית בשלטון הסתיים. מאורע זה הוביל להאצה ברפורמות במזרח גרמניה שהביאו עד לאיחוד גרמניה ב-3 באוקטובר 1990.

מהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מהפכת הקטיפה
מפגינים לא-אלימים "נלחמים עם פרחים" כנגד שוטרים חמושים בצ'כוסלובקיה

אזרחי צ'כוסלובקיה, המעודדים מהאירועים במזרח גרמניה השכנה, ומהיעדר תגובה סובייטית, התאספו ברחובות כדי לדרוש בחירות חופשיות. ב-17 בנובמבר 1989, הפגנה שלווה של סטודנטים בפראג דוכאה בחומרה על ידי המשטרה. אירוע זה עורר מספר הפגנות גדולות מה-19 בנובמבר עד לסוף דצמבר, ושביתה כללית בת שעתיים של כלל האוכלוסייה ב-27 בנובמבר. מספר המפגינים הלא אלימים שהתאסף בפראג ב-20 בנובמבר גדל תוך יום אחד מ-200,000 לכחצי מיליון.

עם נפילת משטרים קומוניסטים בשכונותיה והתרבות ההפגנות ברחובות, הכריזה המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה ב-28 בנובמבר שהיא מוותרת על מונופול השליטה בכוח פוליטי. גדרות תיל הוסרו מהגבול עם מערב גרמניה ואוסטריה בדצמבר. שלט בפראג סיכם את המהפכות האזוריות כך: "פולין - 10 שנים; הונגריה - 10 חודשים; מזרח גרמניה - 10 שבועות; צ'כוסלובקיה - 10 ימים".‏[1]

ב-10 בדצמבר מינה המנהיג הקומוניסטי גוסטב הוסק את הממשלה הלא-קומוניסטית הראשונה בצ'כוסלובקיה מאז 1948 ופרש מתפקידו. אלכסנדר דובצ'ק נבחר ליו"ר הפרלמנט הפדרלי ב-28 בדצמבר, וואצלב האוול לנשיא צ'כוסלובקיה ביום למחרת.

מהפך בדרום-מזרח אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 בנובמבר 1989, יום אחרי נפילת חומת ברלין, סולק המנהיג הבולגרי טודור ז'יבקוב על ידי הפוליטביורו. מוסקבה אישרה את השינוי במנהיגות, למרות המוניטין של ז'יבקוב כבעל ברית נאמן של הסובייטים. עם זאת, עזיבתו של ז'יבקוב לא הייתה מספקת כדי לרצות את התנועה הדמוקרטית הגדלה. המונים התאספו בסופיה ודרשו רפורמה נוספת ודמוקרטיזציה.

המפלגה הקומוניסטית ויתרה בסופו של דבר על תביעתה לכוח בפברואר 1990, וביוני של אותה שנה נערכו הבחירות החופשיות הראשונות בבולגריה מאז 1931. למרות שז'יבקוב עמד לבסוף למשפט ב-1991, הוא ניצל מעונש מוות.

המהפכה ברומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המהפכה הרומנית (1989)

בניגוד למדינות מזרח אירופה האחרות, רומניה הפילה את המשטר בעזרת אלימות וכוח. בנובמבר 1989, ניקולאה צ'אושסקו ביקר את גורבצ'וב, שביקש ממנו לפרוש. צ'אושסקו סירב. הוא התכוון לדכא את ההתקוממויות האנטי-קומוניסטיות במזרח אירופה, ושמר על חוק נוקשה. באותו חודש, צ'אושסקו, בן 72, נבחר מחדש ל-5 שנים נוספות כמנהיג המפלגה הקומוניסטית הרומנית. כשצ'אושסקו תכנן לצאת לביקור באיראן, הסקוריטטה הורתה על מעצר והגליה של כומר קלוויניסטי מקומי דובר הונגרית, בגין הטפה כנגד המשטר. הכומר נתפס. אחרי למידה על המקרה מתחנות רדיו מערביות, שנים של אי-שביעות-רצון מאופקת עלתה לפני השטח בקרב ההמון הרומני, וההפגנות התפשטו.

כשחזר מאיראן, הורה צ'אושסקו לארגן מפגן המוני מחוץ למטה המפלגה הקומוניסטית בבוקרשט. עם זאת, להפתעתו, הקהל זעק בקריאות בוז כשדיבר. בתחילה צייתו כוחות הביטחון להוראותיו של צ'אושסקו לירות במפגינים, אולם בבוקר ה-22 בדצמבר, הצבא הרומני עבר צד. טנקים החלו בנסיעה לעבר בניין הוועדה המרכזית במטרה לתפוס את צ'אושסקו ואשתו, אלנה, אבל הם הצליחו לברוח במסוק שחיכה להם על גג הבניין.

חרף התרוממות רוח שבאה בעקבות בריחת הזוג צ'אושסקו, אי-ידיעה באשר לגורלם הקיפה את הציבור. ביום חג המולד, שידרה הטלוויזיה הרומנית את משפטו המהיר של צ'אושסקו, ואז את הוצאתו להורג. "מועצת הישועה הלאומית הזמנית" כבשה את השלטון, והכריזה על קיום בחירות במאי 1990.

תוצאות המהפכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף 1989, מהפכות התפשטו מבירה אחת לאחרת, סילקו את המשטרים שנכפו במזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. אפילו המשטר הדוגל בבדלנות באלבניה עבר השלכה פוליטית. ביטול דוקטרינת ברז'נייב על ידי מיכאיל גורבצ'וב, היה הגורם המרכזי שאפשר את הצלחת המהפכות.

כשנהיה ברור שהצבא האדום לא יתערב, המשטרים המזרח אירופאים היו חשופים ופגיעים למהפכות עממיות כנגד המערכת הפוליטית של מפלגה בודדת.

סוף המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 בדצמבר 1989, הכריזו מנהיגי שתי המעצמות הגדולות על סיום המלחמה הקרה בוועידה במאלטה. ביולי 1990, המכשול האחרון לאיחוד גרמניה הוסר, כאשר הקנצלר המערב-גרמני הלמוט קוהל שכנע את גורבצ'וב להפסיק את ההתנגדות הסובייטית לאיחוד גרמניה בתמורה לסיוע כלכלי ניכר לברית המועצות.

ב-1 ביולי 1991 פורקה ברית ורשה רשמית בפגישה בפראג. בוועידה נוספת מאוחר יותר באותו חודש, הכריזו גורבצ'וב ונשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש האב, על שותפות אסטרטגית בין ארצות הברית לברית המועצות, הכרזה שסימנה באופן מוחלט את קץ המלחמה הקרה. הנשיא בוש הכריז ששיתוף-פעולה סובייטי-אמריקני בזמן מלחמת המפרץ בשנים 1990 - 1991 היה היסוד לשותפות בפתרון בעיות דו-צדדיות וכלל-עולמיות.

התפרקות ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר ברית המועצות נסוגה במהירות ממזרח אירופה, ההדף מהמהומות של 1989 החל להתפשט ברחבי ברית המועצות עצמה. תסיסה במדינות הבלטיות להגדרה-עצמית החלה בליטא, ואחריה באסטוניה ולטביה, שהכריזו על עצמאות. חוסר נאמנות ברפובליקות סובייטיות אחרות, כגון גאורגיה ואזרבייג'ן, הוגב בהבטחות ביזור. בחירות פתוחות יותר הובילו לבחירת מועמדים שהתנגדו לשלטון הקומוניסטי.

הגלאסנוסט שיחרר שלא בכוונה את הרגשות הלאומיים של כל העמים בין הגבולות של האימפריה הסובייטית הגדולה, שנשמרו מאופקים למשך הרבה זמן. תנועות לאומיות אלו חוזקו על ידי הכלכלה הסובייטית הירודה. הרפורמות של גורבצ'וב לא שיפרו את הכלכלה, והמבנה השלטוני הסובייטי הישן החל להתפרק. אחת אחרי השנייה, הרפובליקות הסובייטיות יצרו מערכות כלכליות משלהן, ותושביה הצביעו לשינוי החוקים הסובייטים לחוקים המקומיים.

בניסיון לעצור את השינויים המהירים במערכת, פתחה קבוצה של סובייטים נוקשים, שיוצגו על ידי סגן הנשיא, גנדי ינייב, בפוטש ששיאה היה הדחתו של גורבצ'וב מהשלטון באוגוסט 1991. הנשיא הרוסי החדש, בוריס ילצין, ליכד את האזרחים ואת רוב הצבא כנגד המהפכה, והמאמץ המהפכני קרס. דיכוי המהפך אמנם החזיר את גורבצ'וב לשלטון, אך סמכותו עורערה. בספטמבר של אותה שנה קיבלו המדינות הבלטיות עצמאות. ב-1 בדצמבר, מצביעים אוקראינים אישרו את עצמאותם מברית המועצות במשאל עם, וב-26 בדצמבר 1991, ברית המועצות התפרקה רשמית ובמקומה הוקמה ישות פדרלית בעלת סמכויות מעטות בשם חבר המדינות.

בכך בא סופו של המשטר הקומוניסטי הגדול והמשפיע ביותר בהיסטוריה של האנושות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]