אודה נובונאגה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זהו שם יפני; שם המשפחה הוא אודה.
אודה נובונאגה

織田信長
(23 ביוני 1534 – 21 ביוני 1582)

Odanobunaga.jpg
אודה נובונאגה בפורטרט מהמאה ה-16
מקום קבורה אוסקה, יפן
ידוע בשל התחיל את איחוד יפן

אוֹדה נוֹבּוּנאגה (Oda Nobunaga  織田 信長‏; 23 ביוני 153421 ביוני 1582) היה היוזם של איחוד יפן תחת שלטון השוגון בסוף המאה ה-16, שלטון שהסתיים עם רסטורציית מייג'י ב-1868. נובונאגה היה דאימיו בתקופת סנגוקו בהיסטוריה של יפן. חזונו בדבר איחוד יפן נמשך והושלם על ידי יורשיו טויוטומי הידיושי וטוקוגאווה איאיאסו. הוא היה בנו של אודה נוֹבּוּהידֶה, סגן מושל צבאי בעל אדמות במחוז אווארי (כיום מחוז אאיצ'י). חייו של נובונאגה היו רצופים בכיבושים צבאיים שהביאוהו בסופו של דבר לכיבוש אדמותיהם של שליש מהדאימיו של יפן לפני מותו ב-1582. ממשיך דרכו, טיוטומי הידיושי - תומך נלהב של נובונאגה - הפך למעשה לאדם הראשון שכבש את כל יפן, והראשון שאיחד את המדינה כולה תחת שליט אחד מאז מלחמת אונין.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודה נובונאגה נולד ב-1534, בנו השני של אודה נובוהידה, ובילדותו ניתן לו השם קיפּוֹשי (吉法師). במהלך תקופת ילדותו והתבגרותו נודע נובונאגה בהתנהגותו המוזרה וקיבל את השם "הטיפש מאווארי" (尾張の大うつけ). עם הגעת הנשק החם ליפן, החל נובונאגה לגלות עניין בנושא, ואף נודע בשל חיבתו לרובים. הוא אף נודע בהתעלמותו מדרגתו בכך שהיה מבלה עם נערים אחרים מאזורו, אפילו שהיו נחותים ממנו בסולם החברתי.

איחוד מחוז אווארי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודה נובונאגה בציור של נזיר ישועי

בשנת 1551 נפטר אודה נובוהידה באופן מפתיע, ובמהלך הלווייתו השליך נובונאגה קטורת על מזבח המקדש. התנהגות זו הביאה לניכור מצד משפחתו, שראתה בו אדם בינוני ולא מרוסן, ולעליית קרנו של אחיו, נובויוקי, שהציג גינונים ראויים. מורו ונושא כליו הנאמן של נובונאגה, הירָטֶה מָסַהידֶה, התבייש בהתנהגותו של תלמידו וביצע ספוקו. למקרה זה הייתה השפעה רבה על נובונאגה, ובעקבותיו החל להתרכז בעניינים צבאיים ומאוחר יותר בנה מקדש לזכרו של הירטה.‏[1]

על אף שנובונאגה היה יורשו החוקי של נובוהידה נחלק שבט אודה למספר מחנות סביב שאלת זהות היורש. מעבר לכך, כל שבט אודה היה למעשה תחת שלטונו של המושל הצבאי של אווארי, שִיבָּה יוֹשימוּנֶה. אחיו של נובוהידה, נובוטומו, ניצל את פגיעותו של שיבה וקרא תיגר על זכותו של נובונאגה להנהגת השבט. כשנודע ששיבה תמך בסתר בנובונאגה, הוציא אותו נובוטומו להורג.

על מנת להגדיל את כוחו, שכנע נובונאגה את דודו האחר, נובומיצו, להצטרף אליו ויחד הם הרגו את נובומוטו בטירת קיוסו, שמאוחר יותר הפכה לביתו של נובונאגה למשך מעל לעשור. לאחר מכן, בזכות קשריו עם שיבה יושיקאנה, בנו של יושימונה והמושל הצבאי החדש של אוווארי, כרת נובונאגה ברית עם שבט אימגאווה ממחוז סורוגה (כיום מחוז שיזואוקה) ועם שבט קירה ממחוז מיקאווה (כיום מזרח מחוז אאיצ'י), ובכך הסיר את האיום שהיווה שבט אימגאווה על אווארי.

לפני שהפך לראש משפחת אודה נאלץ נובונאגה להתמודד עם בגידות בתוך משפחתו. ב-1556 תמך אחיו הבכור של נובונאגה, נובוהירו, בבנו של הדאימיו של מחוז מינו, סאיטו יושיטאצו, שהיה עוין לנובונאגה. בתגובה, שלח נובונאגה צבא למינו על מנת לדכא את העוינות, אך המשלחת הצבאית נכשלה ויושיטאצו השתלט על המחוז. מספר חודשים לאחר מכן קשר אחיו נובויוקי קשר עם שיבאטה קצואיאה ועם היאשי הידסאדה למרוד בנובונאגה. האחרון הביס את שלושת הקושרים בשדה הקרב, אך חנן אותם לבקשת אימו. שנה לאחר מכן ניסה נובויוקי למרוד פעם נוספת, אך שיבאטה הזהיר את נובונאגה, וזה הוציא להורג את אחיו. ב-1559 סילק נובונאגה את כל מתחריו מבית והצליח לאחד את משפחת אודה תחתיו.

קרב אוקהאזמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1560 יצא אימגאווה יושימוטו, ראש שבט אימגאווה, לקיוטו בראש צבא בן 25,000 חיילים בכוונה לכבוש אותה. בדרכו לבירה היה על הצבא לעבור דרך אווארי, ולמרות הנחיתות המספרית הקריטית ממנה סבל צבאו, נחוש היה נובונאגה למנוע את מעבר הצבא בנחלתו, זאת על אף מחאות יועציו הצבאיים.

מרגליו של נובונאגה דיווחו לו שאימגאווה וצבאו חונים במקום שנקרא דֶנגָאקוֹ-הָאזַמָה, בסמוך לכפר אוקֶהאמזה, אזור אותו הכירו היטב. נובונאגה ידע שהצבא חונה בעמק צר - מיקום אידאלי להתקפת פתע בידי כוח קטן יותר. הוא פנה לכיוון צבא אימגאווה, ובחסות סופת גשמים הצליח להתקרב לצבא האויב, וכשפסק הגשם נתן את הפקודה לתקוף.

ההתקפה זרעה בלבול ובהלה במחנה אימגאווה, ויושימוטו חשב תחילה שמדובר בקטטה בין אנשיו. כשהבחין בחיילי נובונאגה קרבים אליו הבין שהוא תחת התקפה, אך לא הספיק להגיב בזמן וראשו נערף. כשנפוצה הידיעה על מותו של יושימוטו התפזר צבא אימגאווה ונמלט. נובונאגה זכה בניצחון שהקנה לו שם ברחבי יפן והסיר את האיום המתמיד מצד שבט אימגאווה. בנוסף, אחד מהשבטים הוסאלים של שבט אימגאווה, שבט מצודאירה, ניצל את התבוסה של אדונו הפאודלי והכריז על נחלתו - מיקאווה - נחלה עצמאית. להכרזה זו עתידה להיות השפעה בשנים הבאות, שכן טוקוגאווה איאיאסו בא משבט זה.

פסלו של נובונאגה בטירת קיוסו

טנקה פובו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאיטו יושיטאצו, הדאימיו של מינו, נפטר ממחלה ב-1561 ובנו טצואוקי ירש אותו, אך במהרה הוכיח עצמו מנהיג חלש, בניגוד לאביו ולסבו. נובונאגה ניצל מצב זה ולאחר ששכנע רבים מהסמוראים של מינו לעבור לשורותיו כבש את מינו ב-1567. לאחר שהשתלט על טירתו של טצואוקי שינה שמה ואת שם העיירה שהקיפה אותה לגיפו, והתיישב בה. מקור השם גיפו הוא בשם הטירה שהקים ג'וֹאוּ ווּוָאנְג, מייסד שושלת ג'ואו ומאחד סין במאה ה-11 לפנה"ס, והיה בכך רמז לשאיפותיו של נובונאגה. בנוסף, הוא החל להשתמש בחותם עם הכיתוב טֶנְקָה פוּבּוּ (天下布武), שפירושו "הממלכה תחת החרב." ההתנגדות היחידה לכיבוש זה הגיעה מצדו של אזאי נגמאסה, הדאימיו של אומי, שראה במינו חלק מנחלתו. נובונאגה מיהר לפייס את נגמאסה ואף השיא לו את אחותו אואיצ'י. גם ברית עתידה הייתה להביא לנובונאגה תועלת רבה בסלילת דרכו לקיוטו.

ב-1565 נרצח השוגון אישקאגה יושיטרו, ובמקומו העלו הקושרים לכס את אישקאגה יושיהידה בן השנתיים, כשליט בובה. אחיו של יושיטרו, אישקאגה יושיקאי, חיפש נקמה והגיע לגיפו ב-1568 במטרה לבקש מנובונאגה לעלות על קיוטו ולסלק את הקושרים ואת שוגון הבובה. נובונאגה הסכים לסייע לו ויצא עם צבאו לקיוטו, שם הביס במהירות את שבט מיושי ששלט בבירה באותה עת, והמליך את יושיקאי כשוגון החדש. אף על פי שסירב לתפקיד סגן השוגון, החזיק נובונאגה בהשפעה רבה בבירה, ותוך זמן קצר הפך השוגון החדש לבובה בידיו. יושיקאי, מצדו, לא היה מרוצה מהמצב, ולאחר זמן החל להתקשר עם דאימיו שונים במטרה להקים ברית כנגד נובונאגה.

שבט אסקורה בלט במיוחד בהתנגדותו לעלייתו של שבט אודה, שכן האחרון היה באופן מסורתי כפוף לשבט אסקורה. כשנודע לנובונאגה על התסיסה הוא מיהר לשלוח כוחות צבא לאסקורה, אך גיסו נגמאסה הפר את הברית שלו עם נובונאגה על מנת לכבד את הברית ארוכת-השנים בין אזאי לאסקורה. לבסוף התייצבו כוחות אזאי-אסקורה מול כוחותיו של נובונאגה, שבינתיים חבר לטוקוגאווה איאיאסו, אך נחלו תבוסה בקרב אנגאווה. לאחר מכן התפנה נובונאגה לטפל בפלגים האחרים של ברית אנטי-נובונאגה, בהם היו גם נזירים בודהיסטים חמושים, ובמהלך קרבות אלה קנה נובונאגה לעצמו שם של לוחם אכזר.

ב-1573 התפנה נובונאגה לטפל בשוגון אשיקאגה, שהכריז עליו אויב המדינה. כוחותיו נכנסו לקיוטו והביסו בקלות את כוחותיו של השוגון. נובונאגה הגלה את יושיקאי ולמעשה הביא את שוגונות אשיקאגה לקיצה. עוד באותה שנה חיסל נובונאגה את שבט אזאי, דבר שהוביל את נגמאסה לשלוח את אשתו בחזרה לאחיה ולבצע ספוקו. עד 1574 האויב היחיד של שבט אודה היה שבט טקדה, בהנהגתו של טקדה קצויורי. סדרה של קרבות ומצור ממושך התנהלו לאורך מספר שנים עד להשמדתו הסופית של שבט טקדה ב-1582, אז עמד אודה נובונאגה בשיא כוחו.

קברו של נובונאגה בהר קויה

תקרית בהונו-ג'י[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חיסול טקדה, היריב הבא של נובונאגה היה שבט מורי, ועל כן הוא שלח כוחות צבא על מנת להכניעו. טויוטומי הידיושי, שהיה גנרל בצבאו של נובונאגה, הטיל מצור על טירת טקמאצו שהייתה בשליטת שבט מורי. מכיוון שלטירה הייתה חשיבות רבה להישרדות השבט, נשלחו לטירה כוחות רבים. הידיושי ביקש סיוע מנובונאגה, ששיגר אליו כוחות צבא בפיקודו של אקצ'י מיצוהידה. באותה עת שהה נובונאגה במקדש הונו-ג'י בקיוטו, ומכיוון שהיה בלב נחלותיו לא ראה צורך בפמליה גדולה ובמשמר כבד.

בערב ה-20 ביוני 1582 אירח נובונאגה מספר חברים לטקס תה במקדש הונו-ג'י. במהלך הלילה הגיע צבאו של מיצוהידה למקדש, לאחר שסטה ממסלולו המתוכנן, וכיתר אותו. בשעות הבוקר המוקדמות נתן מיצוהידה את הפקודה לתקוף, וחייליו הכריעו במהירות את משמר הראש החלש שהגן על נובונאגה. החיילים העלו את המקדש באש, וכשראה נובונאגה שהוא לכוד על ידי הלהבות ביצע ספוקו.

הסיבות לבגידתו של מיצוהידה אינן ודאיות, אך אחד עשר ימים לאחר ההפיכה, הוא נהרג בקרב ימזאקי, במסגרתו הובס צבאו והושמד על ידי כוחותיו של הידיושי, שהפך ליורשו של נובונאגה.

נובונאגה, הידיושי ואיאיאסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טויוטומי הידיושי, שאיחד את יפן ב-1590, וטוקוגאווה איאיאסו שיסד את שוגונות טוקוגאווה ב-1603, היו בעלי ברית נאמנים של נובונאגה. לאחר מותו, המשיכו השניים האחרים בתנופת האיחוד בה החל נובונאגה, ומשפט בן התקופה גרס "אודה טוחן את עוגת האורז הלאומית, הידיושי לש אותה, ובסוף טוקוגאווה מתיישב ואוכל אותה."‏[2]

הידיושי בא ממשפחת איכרים והפך לאחד מהגנרלים המובילים של נובונאגה. כשהחליף אותו והפך לדאימיו העליון ב-1586, קבע הידיושי שמעמד הסמוראים הוא קבוע ועובר בירושה, ואסר על המעמדות האחרים לשאת נשק. בכך הוא מנע ניעות חברתית, כזו שסייעה לו להגיע למעמדו. הגבלות האחווה נותרו על כנן עד לנפילת שוגונות טוקוגאווה. הידיושי חיזק את תביעתו לירושת נובונאגה בכך שהביס את אקצ'י מיצוהידה, זמן קצר לאחר שהאחרון בגד בנובונאגה וגרם למותו.

איאיאסו בילה את ילדותו כבן ערובה של שבט אודה, ולכן בילה זמן רב עם נובונאגה. אף על פי שלאחר שהפך איאיאסו לראש השבט שלו פרצו מספר עימותים בינו לבין שבט אודה, אך בסופו של דבר קשר עצמו איאיאסו עם נובונאגה והשניים הפכו להיות בעלי ברית קרובים.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המון של אודה

ככל שהשתלט נובונאגה על חלקים גדולים יותר ביפן וצבר הון רב, הוא החל לתמוך באמנות, בה השתמש על מנת להציג את עושרו ואת יוקרתו. הוא אף בנה גנים נרחבים וטירות גדולות ממדים שנחשבו לאמנות אדריכלית. האמן קָנוֹ אֶייטוֹקוּ שעיצב את טירת אזוצ'י השוכנת לחופו של אגם ביווה לפי הוראתו של נובונאגה, כיסה אותה בזהב וקישט אותה בפסלים מבחוץ, ובפנים תכנן דלתות הזזה מעוטרות, פרגודים מאוירים וציורי קיר ותקרה. באותה תקופה פיתח סן-נו-ריקיו את טקס התה היפני, אותו הפיץ נובונאגה והפך אותו לדרך מקובלת לדון בנושאי פוליטיקה ועסקים. גם שורשי תיאטרון הקבוקי טמונים בתקופה זו, והמשיכו להתפתח בתקופת אדו.

בנוסף, נובונאגה הביע עניין בתרבות האירופאית, שהייתה חדשה ביפן באותה עת. בנוסף על כלי נשק, הוא אסף גם חפצי אמנות אירופאים, ואף גילה עניין בנצרות ובמסדר הישועי שפעל ביפן. אף על פי שלא פעל לטובת הנוצרים, הרשה נובונאגה את פועלם. ממשיכי דרכו הידיושי ואיאיאסו נקטו בגישה שונה והקשו על התנהלות הנוצרים עד שהאחרון גירש את כולם מיפן.

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של אודה נובונאגה מופיעה תכופות בספרות, באנימה, במנגה, במשחקי וידאו ובקולנוע. לרוב הוא מוצג כדמות אכזרית ומרושעת, אף על פי שישנם תיאורים מנוגדים, למשל בסרטו של אקירה קורוסאווה, קגמושה, הציג הבמאי את נובונאגה כדמות נמרצת ובעלת כבוד לאויביה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Berry, Mary E. Hideyoshi. Harvard Univ Asia Center, 1989. ISBN 9780674390263.
  • Oishi, S. and C. Nakane. Tokugawa Japan: The Social and Economic Antecedents of Modern Japan. University of Tokyo Press, 1991. ISBN 9780860084907.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שיגזאנה, עמ' 31-30.
  2. ^ Oisho and Nakane, עמ' 14.