אזוב מצוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgאזוב מצוי
Zaatar.JPG
מצב שימור

מצב שימור: סכנת הכחדה (EN)

נכחד נכחד בטבע סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה פגיע קרוב לסיכון ללא חששמצב שימור: בסכנת הכחדה
מיון מדעי
ממלכה: צמחים
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: צינוראים
משפחה: שפתניים
סוג: אזובית
מין: אזוב מצוי
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Origanum syriacum

אֵזוֹב מָצוּי (שם מדעי: Origanum syriacum) הוא בן שיח רב שנתי ממשפחת השפתניים. השם "זעתר" בעברית ובערבית מתייחס לעתים קרובות לצמח זה מאחר שזהו המרכיב העיקרי בתבלין הזעתר.

שמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר זוהה השם אזוב עם הסוג הלטיני Majorana והמין נקרא Majorana syriaca. הבוטניקאי איטסווארט (Jan H. Ietswaart), כלל את המין בסיסטמטיקה חדשה שערך בשנת 1980 בסוג אזובית (Origanum).

תיאור הצמח[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזוב צומח לגובה של 30 עד 50 סנטימטרים. ענפיו זקופים, עליו נגדיים (שני עלים בכל מפרק), פשוטים, מעוגלים בצורתם בצבע אפור-ירקרק ומכוסים שערות. שפת העלה תמימה. האזוב פורח בחודשים אפריל עד ספטמבר ופרחיו דו-מיניים, זעירים ולבנים. התפרחת צפופה ודמוית שיבולת. לכל חלקי הצמח ריח אופייני שמקורו בשמן האתרי שבהם.

תפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזוב נפוץ במזרח הים התיכון (רוב אזורי ישראל, סוריה ולבנון), בחורש, בבתה ובמחשופי סלעים. האזוב צומח בקרקעות מנוקזות היטב בשמש מלאה עד חצי-צל. הוא עמיד בגיר וביובש ורגיש לעודף מים.

למרות העובדה שהאזוב נפוץ מאוד בישראל, בעקבות קטיף בכמויות מסחריות של הצמח בבר, עמד המשך קיומו בסכנה, לכן הוא הוכרז כצמח מוגן[1]. הצמח תורבת, ומגודל בארץ כגידול חקלאי. את העלים ניתן לאסוף במשך כל השנה.

האזוב ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור נזכר במקרא עשר פעמים כצמח מעוצה קטן הגדל על 'קיר' (מל"א ה יג). האזוב שימש בטקסים שונים, כמו טהרת המצורע (ויקרא יד ד), מרכיב בהכנת אפר פרה אדומה (במדבר יט ו) וכסמל החיטוי והטהרה: "תחטאני באזוב ואטהר, תכבסני במשלג ואלבין" (תהילים נ"א ט').

המקרא מורה לעשות שימוש באגודת אזוב לטהרת אנשים - בהזאה על טמא מת (במדבר י"ט י"ח), בשרפת פרה אדומה (במדבר י"ט ו), בטהרת מצורע (ויקרא י"ד ד) ובפסח מצרים (שמות י"ב כב).

התרגום הלטיני לצמח זה, Ysop, מתייחס בטעות לצמח בן האזוב (Hyssopus officinalis) שגם הוא ממשפחת השפתניים. אך צמח זה אינו נפוץ בארץ.

האזוב נזכר רבות בספרות חז"ל, והתיאורים התנאיים אינם מותירים ספק שסתם אזוב, ללא שם לוואי, הוא הצמח Origanum syriacum, המכונה בימינו בארץ ישראל בשם "צעתר" ללא שם תואר נוסף. לעומת זאת, אמוראי בבל היו חלוקים לגבי זהותו.

פרשני ימי הביניים שכתבו את חיבוריהם בערבית, כמו רס"ג והרמב"ם, זיהו את האזוב עם ה'צעתר' על פי מסורת שהייתה בידם, כפי שציין אבן עזרא בפירושו ל (ויקרא יד ד): 'ואין צורך לחפש על האזוב כי הוא ידוע בקבלה'. בימי הביניים נקרא הצמח בערבית גם 'זופא'. הרופא היהודי אסחאק אבן עמראן מציין שהוא גדל בהרי ירושלים, הוא בעל גבעולים ועלים הדומים לאזוב תרבותי, יש לו ריח טוב וטעם מר והוא נאסף בימי האביב. בנוסף לכך, יש למין זה תימוכין במסורת התרגום של השומרונים, שנוהגים להזות בענפיו את הדם בטקס קרבן הפסח גם בימינו. צמח זה גדל גם במצרים, ולכן סביר שהשתמשו בו בטבילת דם קרבן הפסח (שמות יב כב)‏[2].

הרמב"ם מפרט את שימושי האזוב בפירושו לסוגית פרה אדומה: "הוא עשב נכבד במיני מטעמים, והוא עשב ידוע לרופאים, ואוכלים אותו בעלי-בתים ומתבלים בו הקדרות ומרקחים אותו בדבש" (פרה אדומה פ"ג, ה"ב).

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזוב משמש כתבלין בעיקר כמרכיב היסוד בתבלין הזעתר.

השמן האתרי[3] באזוב מכיל בעיקר תימול וקרבקרול, חומרים נוגדי כאבים ובעלי תכונות אנטיספטיות חזקות ומכאן גם השימוש הנרחב בו כצמח מרפא. על פי הרפואה עממית שמן האזוב (השריית העלים בשמן זית) בעיסוי מקל על כאבי ראש ומכייח, מריחתו על דלקות מסייע בריפוין ושתייתו מקלה על כאבי בטן, בחילות, תולעים בבטן ושיעול. מעלים ירוקים או יבשים ניתן להרתיח תה שניתן לשתותו או לגרגר אותו. התה יעיל בעיקר להקלה על שיעול, צרידות, הרגעת כאבי שיניים ומיחושים בבטן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכה לבנה, לקסיקון החי והצומח של ארץ ישראל, כרך א', (עורך: עזריה אלון), תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשנ"ד - 1994

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]