אלכסנדר ברקמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלכסנדר ברקמן בגיל 22

אלכסנדר בֶּרְקְמןאנגלית: Alexander Berkman; ‏21 בנובמבר 1870 - 28 ביוני 1936) היה סופר ואנרכיסט רוסי-אמריקאי, מהדמויות המובילות של האנרכיזם בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הוא היה המאהב וחבר קרוב של אמה גולדמן, אנרכיסטית יהודיה איתה שיתף פעולה לעתים קרובות וארגן איתה קמפיינים למען זכויות אזרח ונגד מלחמת העולם הראשונה. ב-1892 הוא ניסה להתנקש בתעשיין, הנרי קליי פריק, בנקמה על מעורבותו בשביתת הומסטד. כתוצאה מכך, ברקמן ריצה 14 שנות מאסר. במהלך מלחמת העולם הראשונה, הוא גורש מארצות הברית יחד עם גולדמן ומהגרים אנרכיסטים אחרים, כתוצאה מ"חוק הרחקת האנרכיסטים". הוא המשיך לכתוב ולנאום מחוץ לארצות הברית, ונפטר בצרפת בשנת 1936.

שנים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברקמן נולד בשם אובסיי אוסיפוביץ' ברקמן בווילנה, ליטא, בנו של איש עסקים יהודי עשיר. הוא גדל בסנקט פטרבורג, רוסיה, בה שונה שמו לאלכסנדר, שהיה שם נפוץ יותר ברוסיה. מאוחר יותר, הוא נודע בקרב חבריו בשם סשה (קיצור רוסי לאלכסנדר). שני הוריו מתו כשהיה צעיר, ובגיל 17 הוא היגר לארצות הברית.

זמן קצר לאחר שהגיע לארצות הברית, ברקמן נהיה מעורב בפעילות פוליטית והחל להתעניין באנרכיזם באמצעות מעורבותו בקמפיין לשחרור הפעילים שהורשעו במהומות היימרקט ב-1886. ברקמן היה מסדר אותיות במגזין של יוהאן מוסט, "החירות", והושפע מההתססה הפוליטית של מוסט לפעילות מהפכנית, ולרעיון של "תעמולה באמצעות פעולה". ברקמן פגש את אמה גולדמן, מהגרת רוסית שעבדה אז בתעשיית הטקסטיל בניו יורק, וניהל איתה רומן. גם יוהאן מוסט חיזר אחרי גולדמן, אך גולדמן עזבה אותו במהרה למען ברקמן. ברקמן וגולדמן נהיו מעורבים במהרה בתנועה האנרכיסטית. הם נשארו חברים קרובים ושותפים לשארית חייהם.

נסיון ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור של ניסיון ההתנקשות

למרות שברקמן התרחק בהדרכה מיוהאן מוסט, הוא המשיך להאמין ברעיון של פעולה אלימה ככלי שיהווה השראה לשינוי מהפכני. ב-1892, בגיל 22, ברקמן, משוכנע שפעולה אלימה היא הכרחית על מנת לעורר את התנועה האנרכיסטית, ניסה להתנקש בחייו של הנרי קליי פריק, תעשיין עשיר שהיה מעורב במחלוקת מרה עם עובדי מתכת בהומסטד, פנסילבניה. איגוד העובדים המאוחד של עובדי הפלדה והמתכת קרא לחבריו לשבות במפעל הפלדה בהומסטד, בבעלות פריק ואנדרו קרנגי. השובתים התבצרו במפעל ונעלו את הבעלים בחוץ. פריק החליט את ההחלטה השנויה במחלוקת, לשכור 300 שוברי שביתה מחברת השמירה פינקרטון, שהגיעו חמושים במטה לגרש את השובתים ולקחת בחזרה את השליטה על המפעל. כאשר הגיעו, השובתים חיכו להם וקרב עקוב מדם התרחש במקום. 10 אנשים נהרגו ו-60 נפצעו לפני שמושל הכריז של משטר צבאי.

ברקמן, עם הידע של אהובתו, אמה גולדמן, והעזרה של חבריו, תכנן לרצוח את פריק בניסיון התנקשות, כנקמה על ניסיונו לשבור את השביתה. לאחר שנכנס למשרדו של פריק, ירה ברקמן 2 יריות, ופספס את הירייה השלישית כאשר עוזרו של פריק תפס את ידו. פריק וברקמן החלו להאבק על הרצפה, וברקמן הוציא כלי מתכת חד, ודקר את פריק 4 פעמים ברגלו.

למרות שנפצע קשה, פריק שרד את ההתקפה. ברקמן הורשע בניסיון לרצח ונשפט ל-22 שנה בכלא, מהן הוא ריצה 14 שנה, מהן שנים רבות בבידוד. למרות שאמה גולדמן הייתה מודעת למזימת ההתנקשות, וככל הנראה עזרה בשלבי התכנון, קושרי הקשר האחרים סירבו לספק ראיות נגדה, והיא לא נשפטה עקב חוסר ראיות. החלטתו של ברקמן להתנקש בפריק בוקרה על ידי לא אחר מאשר מורהו, יוהאן מוסט, שרמז שמטרת פעולתו של ברקמן הייתה לעורר סימפטיה כלפי פריק עצמו. גולדמן זעמה על ההאשמה הזו, והכתה בו בשוט בזמן הרצאה שנתן, בה הוא סירב להתנצל על האשמותיו. ברקמן שוחרר מהכלא במאי 1906.

לאחר שחרורו, ברקמן, שהיה במצב נפשי קשה, הצטרף לגולדמן כאחד מהדמויות האנרכיסטיות המובילות בתנועה האנרכיסטית בארצות הברית. בשלב מאוחר יותר הוא כתב ספר על שנותיו בכלא בשם "זכרונות הכלא של אנרכיסט", שלטענתו עזר לו להחלים מהחוויה בכלא.

בשנים 1908 - 1915, עזר ברקמן לגולדמן עם המגזין שלה, "אמא אדמה", וייסד את מרכז פרר בשנת 1910, על שמו של האנרכיסט הספרדי, פרנסיסקו פרר, שהיה מקום מפגש מרכזי לאנרכיסטים. ברקמן כעס על ג'ון ד. רוקפלר ועל המחלוקת שלו עם עובדי המכרות שכלל שביתות אלימות במכרות קולורדו. ברקמן ואנרכיסטים אחרים הובילו מספר פעולות מחאה לאורך מאי ויוני נגד רוקפלר, שהגיעו עד לביתו בטאריטאון, והסתיימו באלימות, מעצרים ומאסרים של מספר אנרכיסטים. התגובה הקשה של המשטרה על המחאות בטאריטאון הובילו למזימה להטמין פצצה בביתו של רוקפלר.

הפצצת רוקפלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש יולי 1914, שלושה מחבריו של ברקמן החלו לאסוף דינמיט שהם רכשו ברוסיה, ואכסנו אותו בדירה של חברה נוספת, לואיז ברגר. מספר פגישות נערכו במרכז פרר, בה הם תכננו תוכנית בה שלושת החברים יטמינו פצצה בביתו של רוקפלר בטאריטאון. מדיווחים מאוחרים יותר, שלושתם נפגשו עם ברקמן במרכז פרר לפחות פעמיים במטרה לדון במזימה. על פי מקורות מסוימים, ברקמן ניהל את התוכנית, והיה היחידי מבין החמישה שהיה לו ניסיון בפעולה שכזו. עקב תקופת המבחן שלו על ניסיון ההתנקשות בהומסטד, בחר ברקמן להישאר מאחורי הקלעים, ולא לקחת חלק פעיל בהטמנת הפצצה. מאוחר יותר הכחיש ברקמן כל קשר או ידע על התוכנית.

בשעה 9 בבוקר, ב-4 ביולי, ברגר עזבה את דירתה והלכה למשרדי "אמא אדמה". רבע שעה מאוחר יותר, פיצוץ נשמע בדירתה, וזעזע את האזור כולו, שהיה קרוב מאוד למרכז פרר. עוברי אורח חזו במטר של חצץ ופסולת שנפלו לרחוב. שלוש הקומות העליונות של הבניין נהרסו מהפיצוץ, בעוד שרידים נפלו על גגות הבתים ברחובות הסמוכים. חתיכות גדולות של רהיטים נזרקו למרחק של מאות מטרים עקב עוצמת הפיצוץ. הפצצה שיועדה לרוקפלר, התפוצצה בדירת ברגר, והרגה את שלושת החברים האחרים ואישה נוספת ששכרה דירה בבניין, ושככל הנראה לא היה לה קשר למזימה. 20 אנשים נוספים נפצעו, ו-7 מהם אושפזו בבית חולים. ברקמן הגיע להלווייתויהם של חבריו, ואז נעלם מעין הציבור, על אף שהמשיך לעבוד ב"אמא אדמה".

בשנים 1916 - 1917, פרסם ברקמן מגזין אנרכיסטי משלו בסן פרנסיסקו בשם "הפיצוץ", ולאחר מכן הצטרף שוב לגולדמן ב"אמא אדמה". בזמן זה, ברקמן גם הרצה ולימד, עזר לארגן תנועות עובדים, התסיס כנגד המעמד העליון, נאבק למען זכויות אזרח, והמשיך להיפגש עם אנרכיסטים ופעילים רדילקים אחרים.

התנגדות למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברקמן לפני גירושו מארצות הברית

החל משנת 1914 ברקמן וגולדמן התנגדו למלחמת העולם הראשונה, וכאשר ארצות הברית נכנסה למלחמה ב-1917 הם נאבקו נגד הגיוס. עקב מאבק זה, נשפט ברקמן לשנתיים בכלא בשל הפרת "חוק הריגול".

לאחר פשיטות פלמר, ברקמן וגולדמן גורשו מארצות הברית לברית המועצות יחד עם פעילים רדיקליים נוספים, עקב קשריהם עם אנרכיסטים אחרים והצהרותיהם נגד המלחמה, ובמסגרת "חוק הרחקת האנרכיסטים".

הנרי קליי פריק נפטר ב-2 בדצמבר 1919, בגיל 70. באותו ערב, גולדמן וברקמן התארחו במסיבת פרידה בשיקגו, לפני גירושם מהמדינה. בארוחה שנערכה לכבוד התנועה האנרכיסטית, עיתונאי ניגש לברקמן, סיפר לו על מותו של פריק ושאל אותו מה יש לו להגיד על עליו. ברקמן התייחס לגירושו הקרב מארצות הברית וענה: "הוא גורש על ידי אלוהים... אני שמח שהוא עזב את המדינה לפני".

ברקמן וגולדמן תמכו בבולשביקים כאשר עלו לשלטון במהפכת אוקטובר. אך במהלך השנתיים בהם שהו ברוסיה, הם בהדרגה החלו להתנגד למשטר הקומוניסטי, עקב אופיו הדכאני. דיכוי מרד קרונשטט היה הקש האחרון, שבעקבותיו ברקמן וגולדמן עזבו לגרמניה.

שנים אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שלאחר מכן, ברקמן וגולדמן הובילו את ההתנגדות האנרכיסטית למפלגה הקומוניסטית, אותה הם ראו כבגידה במהפכה. למרות שהצליחו להשפיע על התנועות האנרכיסטיות שלא להשתתף באינטרנציונל השלישי שנשלט על ידי הבולשביקים, השפעתם על יתר השמאל בעולם הייתה חלקית. הם ניסו לפרסם מאמרים רבים בעיתונות השמאלנית, אך מרבית העיתונים הסוציאליסטים סירבו לפרסם כל דבר שעלול לפגוע באמון בממשלה הרוסית. כתוצאה מכך, פרסם ברקמן ב-1925 את "המיתוס הבולשביקי" – דיווח על זמנו ברוסיה וההתפכחות ההדרגתית שלו מהבולשביקים. הספר מוערך הן בשל ערכו הספרותי והן בשל ערכו התיעודי.

ברקמן בילה את שנותיו האחרונות בצרפת, ועבד כעורך ומתרגם. הוא לא התקבל יפה על ידי הממשלה הצרפתית, שהייתה מודעת לעברו ושלחה לו צווי גירוש לעתים קרובות. עבודתו העיקרית בתקופה זו הייתה הספר "עכשיו ואחר כך: הא"ב של אנרכיזם קומוניסטי, שפורסם ב-1929. הספר הפך לאחד הספרים המוכרים ביותר המהווים מבוא לאנרכיזם.

ברקמן סבל מבריאות לקויה, ובפברואר ובמרץ 1936, עבר שני ניתוחים בבלוטת הערמונית. הוא התאושש מהניתוח בניס, ונאלץ להיות ממומן על ידי חברים, ותלוי בחברתו שטיפלה בו, אמי אקסטיין. עקב כך החליט להתאבד. בשעות המוקדמות של 28 ביוני 1936, כאשר לא יכל כבר לסבול את הכאבים של מחלתו, ברקמן ירה בעצמו באקדח, אך היריה לא הרגה אותו. הכדור נעצר בעמוד השדרה שלו, ושיתק אותו. אמה גולדמן מהרה לניס, על מנת להיות לצדו. הוא שקע בתרדמת באותו אחר הצהריים, ונפטר באותו הלילה. ברקמן נפטר שבועות לפני תחילת מלחמת האזרחים בספרד, שהייתה הדוגמה המוצלחת ביותר בתקופה המודרנית למהפכה אנרכו-סינדיקליסטית. ביולי 1937, כתבה גולדמן שאם ברקמן היה רואה את התגשמות העקרונות שלו בספרד, הדבר היה מחיה אותו ומספק לו תקווה חדשה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים מאת אלכסנדר ברקמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Prison Memoirs of an Anarchist. New York: Mother Earth Publishing Association, 1912.
  • The Bolshevik Myth (Diary 1920-1922). New York: Boni and Liveright, 1925.
  • Now and After: The ABC of Communist Anarchism. New York: Vanguard Press, 1929.

אוספים ערוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Life of an Anarchist: The Alexander Berkman Reader. New York: Four Walls Eight Windows, 1992.
  • The Blast: Complete Collection of the Incendiary San Francisco Bi-Monthly Anarchist Newspaper. Oakland: AK Press, 2005.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]