אמיל, או על החינוך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דף הפתיחה של המהדורה הראשונה של "אמיל"

אֵמִיל, או על החינוךצרפתית: Émile, ou De l'éducation) הוא רומן חניכה מאת ז'אן-ז'אק רוסו שיצא לאור לראשונה בשנת 1762, וכנראה הראשון מסוגה זו. לפי דבריו של רוסו בספרו "הווידויים", זהו הספר החשוב ביותר שכתב.

עם צאתו, נאסר הספר לפרסום, הוכרזה שריפת כל עותקיו ורוסו היה לאדם נרדף. עם זאת, לאחר הנסיבות שיצרה המהפכה הצרפתית הפך הספר לרב מכר ולספר בעל השפעה ניכרת הן על החינוך והן על פילוסופיה מדינית וחברתית.‏[1]

תיאור כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר דן בחינוכו הנאות של האדם החל מגיל הילדות על מנת שיהפוך לאזרח בחברה האנושית. הספר אינו רק "מדריך להורים" אלא נובלה הדנה גם בנושאים פילוסופיים ופוליטיים בקשר שבין האינדיבידואל לחברה. הספר מבוסס על רעיונותיו של רוסו בדבר החיים הבריאים והחופשיים.

השאלה המרכזית בה דן החיבור היא כיצד יוכל האדם לשמר את הגרעין הטוב שבו, הפרא האציל, במהלך חייו בחברה המושחתת ולא יאבד את חוסנו המוסרי ואת צלם האלוהים שבו. הספר נפתח במשפט מפורסם: "הכול יוצא טוב מתחת ידיו של בורא עולם, הכול מתנוון בין ידיו של האדם" החינוך הטוב מנסה לא לקלקל את מה שניתן לילד מידי האל, דרך החינוך נעצר תהליך הניוון ונפתחת דרך לאדם לשמר את טבעו האמיתי, עצמיותו האותנטית. אם כל בני האדם יתחנכו באופן שממליץ רוסו, תיווצר בסופו של דבר חברה חדשה, שתשרור בה הרמוניה בין הפרט לכלל, בין "האדם" (האותנטי) לבין "האזרח" (כחלק מהחברה). שיטות החינוך של רוסו אינן מיועדות ליישום כפי שהן אלא הן מהוות משל פילוסופי מעיקרו. דרך החינוך שהוא מציע איננה התוויה של תוכנית לימודים אלא מסע חווייתי לתיקון הנפש והעולם.

גיבורי הנובלה הם המחנך (כלומר רוסו עצמו) הילד אמיל ובשלב מאוחר יותר מופיעה גם מי שתהיה לבת זוגו, סופי. הילד מלווה במחנכו כל העת והקשר הנוצר בין בילד למחנך הוא רגשי ועמוק, דבר הבא לידי ביטוי בכתיבתו הספרותית של רוסו.

תמצית השיטה החינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוסו מגדל את אמיל בכפר, מקום שהוא מאמין שבו האנשים קרובים יותר למצב הטבעי מאשר בעיר, שבה עלול הנער ללמוד מנהגים פסולים ומשחיתים פיזית ואינטלקטואלית. מטרת החינוך, אומר רוסו, היא ללמוד לחיות ולהיות מוסרי וטוב, וזאת ניתן להשיג באמצעות הליכה בעקבות המורה המבוגר, שיכול להראות את הדרך אל חיים אלה.

רוסו חילק את ציר הזמן של מסכת חיי האדם לארבעה קטעים:

  1. מן הלידה ועד גיל 5, "שלב החיה", בו זקוק הילד לפעילות גופנית, חופשית בטיבה ומטבעה.
  2. מגיל 5 ועד 12, הוא "שלב הפרא" כלשונו של רוסו, חישובים וחשיבה מסובכת אינם אפשריים ויש לסגל סוגים שונים של משחקים וספורט להקשחת הגוף ולחידוד החושים.
  3. מגיל 12 ועד 15 הוא "השלב הפסטוראלי" בו יש להשחיז את ההגיון ולשפר את כושר השיפוט.
  4. מגיל 15 ועד 20 הוא "השלב החברתי" בו ראוי לפתח את החשיבה ולטפחה על-מנת לחברת בעזרתה את החניך לחברת בני האדם. בשלב זה מוצא אמיל את סופי, נערה צעירה שתלווה אותו.

חינוכו של אמיל אינו נייטרלי מבחינת מגדר: החינוך שהוא מציע לסופי, הנערה שלה מיועד אמיל להינשא, שונה בהרבה מזה של אמיל. סופי, המייצגת את האידאל הנשי, מחונכת להיות צייתנית לבעלה, בעוד שאמיל, המייצג את האידאל הגברי, מחונך להיות אדם עצמאי.

בנוגע לחינוך גופני כתב רוסו:

Cquote2.svg

נצייד נא תמיד את האדם בנשק כנגד תקריות בלתי צפויות. אמיל צריך לדעת לקפוץ לרוחק ולגובה, לטפס על עצים ולדלג מעל לחומות. אעשה ממנו בן-תחרות לאיל במרוצתו, יותר מאשר רקדן באופרה.

Cquote3.svg

הוא ביקש לחשוף את הנער המתבגר לסיפורי מופת ובראשם רובינזון קרוזו, שיצא לאור כ-50 שנים לפני כן, ועליו הוא כותב:

Cquote2.svg

מאז נעשו לנו הספרים הכרח, אין לדעתי, כמסכת המצוינה הזו [כלומר: רובינזון קרוזו] לחינוך טבעי. זה יהיה הספר הראשון, אשר יוטל על אמיל שלי לקרוא; כל אוצר ספריו יחזיק זמן רב את הספר הזה בלבד, אף גם יתפוש מקום חשוב עוד באחרית חינוכו. הוא יהיה המקור, וכל שיחותינו על מדע הטבע ישמשו לו רק פירוש והסבר. הוא יהיה לנו למורה דרך בחתרנו לבגרות המחשבה; וכל עוד טעמנו לא נשחת, קרוא נקרא בו בעונג.

Cquote3.svg

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם יציאתו לאור הוחרם הספר על ידי הממסד בפריז ובז'נבה ועותקיו נשרפו. עם זאת (ואולי גם בשל זאת) הוא היה ספר ראשון במעלה לקהל האינטלקטואלי. במהלך המהפכה הצרפתית נעשה ניסיון לאמץ את שיטות החינוך של רוסו ככתבן וכלשונן‏[2].

רעיונותיו של רוסו על החינוך, שעיקרם החינוך באמצעות התנסות ישירה, מעבר ללימוד באמצעות הספרים, והתייחסות לחינוך רגשות הילד מעבר לפנייה להגיונו, השפיעו על התאוריה החינוכית המודרנית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד אוחנה,היכן האש, פרומתאוס?
  2. ^ Jean Bloch traces the reception of Émile in France, particularly among the revolutionaries, in his book Rousseauism and Education in Eighteenth-century France Oxford: Voltaire Foundation (1995).