שריפת ספרים
 |
יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. ראו פירוט בדף השיחה. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם. |
שריפת ספרים היא צעד טקסי שבו בני אדם שורפים במכוון ספרים מסוימים, כאות לסלידה גמורה מספרים אלה ומהתרבות שהם מייצגים. פעולה זו עשויה לנבוע ממניעים דתיים או פוליטיים, ונחשבת כצעד קיצוני ביותר כנגד התרבות וכנגד הקבוצה שאת ספריה שורפים.
לעתים מושמדים ספרים גם בסתר, צעד שמביא להיעלמותם, אך לא מתקיימת בו ההתרסה שבשריפה פומבית. עם התפתחות הטכנולוגיה מופנה לעתים צעד דומה כלפי אמצעים אחרים להפצת מידע, כגון תקליטים וקלטות וידאו.
מקרים מסוימים של שריפת ספרים זכורים במיוחד לרעה בתודעתם של עמים, בין אם עקב היעלמותם הגמורה של הספרים שנשרפו, ובין אם משום ששריפת הספרים מסמלת את תמציתו של השלטון העריץ שהביא לביצוע אקט השריפה.
תוכן עניינים |
[עריכה] שריפת ספרים לאורך ההיסטוריה
[עריכה] העת העתיקה
מקרים ידועים של שריפת ספרים בעת העתיקה הם שריפת הספרים ושריפת המלומדים בסין במאה השלישית לפנה"ס, וחורבנה של הספרייה של אלכסנדריה.
[עריכה] ימי הביניים
 |
ערך מורחב – שריפת התלמוד |
בימי הביניים נטען באירופה שבתלמוד מופיעים דברים בגנות הנצרות, דבר שהוביל לשריפה של כל ספרי התלמוד שנדפסו עד אז.
במשפט פריז מצא חבר השופטים את התלמוד אשם בדין ודן אותו לשריפה. ניסיונותיהם של היהודים למנוע את ביצוע גזר הדין נכשלו וכל ספרי התלמוד הוחרמו. בשנת 1242 שרפו הצרפתים בפריז את כל ספרי התלמוד במשך כשתי יממות.
שריפה נוספת של ספרי תלמוד ארעה בשנים 1553-1554 ברומא, ובעקבותיה גם בוונציה ובערים אחרות באיטליה. כמו כן נשרפו ספרים עבריים רבים פרט לספרי תלמוד.
[עריכה] העת החדשה
בסוף המאה ה-18 היתה קהילת המתנגדים בווילנה, תחת הנהגתו של הגר"א, מעוז של המתנגדים לחסידות. הגר"א קבע שמצווה לגרש את החסידים מהקהילות, ועד הקהילה הגביל את הסחר עמם ובית הדין של הקהילה הורה לשרוף את כתביהם וחייב את מנהיגיהם להתוודות בפני ארון הקודש.[1]
ב-1817 יזמו ארגוני סטודנטים גרמניים עצרת המונית בהר וארטבורג שבגרמניה לציון 300 שנה להופעתו של מרטין לותר. העצרת לוותה בתביעה לאיחוד גרמניה תוך הבעת עוינות כלפי זרים - צרפתים, רוסים, אך גם יהודים. בעצרת העלו הסטודנטים באש ספרים וחיבורים של סופרים שלא מצאו חן בעיניהם.[2]
בשנת 1918 החלו שתי העורכות של המגזין האמריקאי "The Little Review", מרגרט אנדרסון וג'יין היפ, לפרסם בהמשכים פרקים מספרו של ג'יימס ג'ויס, "יוליסס". משרד הדואר האמריקאי החרים שלושה גיליונות של המגזין והעלה אותם באש, בתואנה ש"יוליסס" כולל דברי תועבה. על כך אמר ג'ויס, ברומזו לעותקי "דבלינאים" שנשרפו בדבלין כעשור קודם לכן: "זו הפעם השנייה שנפל בחלקי העונג להישרף בעודי בחיים".[3]
אירוע בולט במאה העשרים הוא שריפת ספרים פומבית שנערכה ב-10 במאי 1933 בכיכר האופרה (Opernplatz, כיום כיכר בבל) בברלין שבגרמניה הנאצית. אנשי אס אה ועימם סטודנטים, שרפו כ-20,000 ספרים של סופרים ממוצא יהודי וכאלו שנאסרו לקריאה על ידי המשטר הנאצי. במהלך מלחמת העולם השנייה קיימו הנאצים עשרות טקסים שבהם נשרפו מאות אלפי ספרים שאותם בזזו מספריות ואוספים פרטיים רבים.
דוגמה נודעת אחרת לשריפת ספרים במאה העשרים היא המהפכה התרבותית בסין של מאו, שבמהלכה נשרף מספר רב של ספרים - בעיקר ספרי דת בודהיסטיים ואסלאמיים - כחלק ממאמץ רחב יותר להשמיד כל שריד הקשור לתרבות הסינית העתיקה.
[עריכה] התייחסות ספרותית
במחזהו האלגורי "אלמנסור" (1820) כתב היינריך היינה: "מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם". במישור העלילתי של המחזה מכוון המשפט לשריפת ספרי הקוראן בידי הנוצרים בספרד של המאה ה-16, אך הוא מתייחס לשריפת ספרים שנחשבו "אנטי גרמניים", שנערכה בוארטבורג שבגרמניה ב-1817. הדברים התגלו כנבואיים כאשר שנים ספורות לאחר שריפת הספרים בגרמניה הנאצית, החלו המשרפות במחנות ההשמדה בחיסול שיטתי של העם היהודי.
ביטוי ספרותי לחברה השורפת ספרים ניתן בספרו של ריי ברדבורי (שהפך גם לסרט קולנוע) "פרנהייט 451".
עלילתו של הסרט הישראלי "ברוריה" סובבת סביב שריפתו של ספר שהוחרם על ידי הקהילה החרדית.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- קנת ר. שאפר, "חורבן הספר במלחמת-העולם השנייה", יד לקורא, כרך א' חוברת ג'-ד'
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- ריי ברדבורי, פרנהייט 451, הפרק הראשון מהספר
- גזרות על ספרים עבריים
[עריכה] הערות שוליים
- ^ ירושלים דליטא: סיפורה של יהדות וילנה באתר יד ושם
- ^ פרופ' שלמה אבינרי, מאמר על תרגום הספר "פילוסופיה של המשפט" מאת פרידריך הגל באתר הארץ
- ^ מקור:סטן גבלר דיוויס, ג'יימס ג'ויס -דיוקן האמן, עמ' 214
