אפולו 12

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אפולו 12
טלאי משימה
סמל המשימה
נתוני משימה
מטרה מרכזית נחיתה מאוישת על הירח
חללית אפולו
שם החללית תא פיקוד/שירות: יאנקי קליפר
רכב הנחיתה: אינטרפיד
תא פיקוד CM-108
מסה: 28,838 ק"ג
תא שירות SM-108
רכב נחיתה LM-6
מסה: 15,235 ק"ג
אנשי צוות 3
אות קריאה תא פיקוד/שירות: יאנקי קליפר
רכב הנחיתה: אינטרפיד
משגר סטורן V ‏SA-507
כן שיגור ‎LC-39A, מרכז החלל קנדי, פלורידה
שיגור 14 בנובמבר 1969, 16:22:00 UTC
נחיתה על הירח 19 בנובמבר 1969, 06:54:36 UTC
אתר נחיתה ים הסערות
3°0′44.6″S 23°25′17.65″W / 3.012389°S 23.4215694°W / -3.012389; -23.4215694
משך פעילות ירחית ראשונה: 3 שעות, 56 דקות ו-3 שניות
שנייה: 3 שעות, 49 דקות ו-15 שניות
סה"כ: 7 שעות, 45 דקות ו-18 שניות
שהייה על הירח יום אחד, 7 שעות, 31 דקות ו-11.6 שניות
המראה מהירח 20 בנובמבר 1969, 14:25:47.6 UTC
הקפות סביב הירח 45
שהייה סביב הירח 88 שעות, 58 דקות ו-11.52 שניות
נחיתה 24 בנובמבר 1969, 20:58:24 UTC
דרום האוקיינוס השקט
15°47′S 165°9′W / 15.783°S 165.150°W / -15.783; -165.150 (Apollo 12 splashdown)
משך המשימה 10 ימים, 4 שעות, 36 דקות ו-24 שניות
אפוגיאה 189.8 ק"מ
פריגיאה 185 ק"מ
אפולון 257.1 ק"מ
פרילון 115.9 ק"מ
זמן הקפה 88.16 שניות
נטיית מסלול 32.54°
תמונת הצוות
משמאל לימין: קונארד, גורדון ובין
משמאל לימין: קונארד, גורדון ובין
משימות קשורות
משימה קודמת משימה הבאה
Apollo 11 insignia.png אפולו 11
Apollo 13-insignia.png אפולו 13

אפולו 12 הוא השיגור המאויש השישי בתוכנית אפולו והנחיתה השנייה של אדם על הירח. שוגרה ב־14 בנובמבר 1969, על גבי טיל סטורן 5. נחתה בים הסערות על הירח ב־19 בנובמבר, וחזרה לכדור הארץ ב־24 בנובמבר.

במהלך השיגור פגעו במשגר שני ברקים בעת שחלף באטמוספירה העליונה. פגיעות אלה שיבשו את פעולת המחשבים ואת קריאת הטלמטריה על הקרקע למשך מספר דקות. בהברקה של רגע, פקד בקר הטיסה (ג'ון ארון) על הצוות "Try SCE to aux", בהתייחסו למתג נידח בקונסולת השליטה של החללית, פעולה שתיקנה את הבעיה והצילה את המשימה מביטול.

המשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסטרונאוט פיט קונארד על יד הגשושית סרוויור 3, שאפולו 12 נחתה בסמוך לה. סרוויור 3 נחתה על הירח ב-20 באפריל 1967 במסגרת תוכנית סרוויור.

במשימה זו תורגלה נחיתה מדויקת במטרה (בניגוד לאפולו 11, שנחתה במרחק כ-3 או כ-6.5 קילומטרים ממטרתה), בעזרת מכ"ם ומערכת המחשב, עם התערבות ידנית מינימלית של הטייס פיט קונראד. תא הנחיתה אינטרפיד נחת במרחק 183 מטרים ממטרתו המיועדת.

במהלך שתי הליכות ירח, שנמשכו כמעט ארבע שעות כל אחת, אסף הצוות דוגמאות מקרקע הירח (סה״כ 34 ק״ג), וחלקים מהחללית הבלתי מאוישת סרוויור 3, שנחתה על הירח באפריל 1967. כמו כן, הושארה על הירח ערכת ניסויים. בין היתר, הכילה הערכה סיסמוגרף, שאף הקליט את הרעידות בפני הירח שיצרה המראתם של האסטרונאוטים מפני השטח בתום המשימה, עד שעה לאחר שעזבו. הם לכדו חלקיקים של רוח השמש ברדיד אלומיניום שהחזירו עמם. בנוסף, הם צילמו את פני הירח ואת עצמם במצלמת 70 מ״מ ומצלמה סטראוסקופית.

משימה זו הייתה הראשונה בה נכללה מצלמת טלוויזיה צבעונית, שצילמה את האסטרונאוטים על הירח. לרוע המזל, בין כיוון את המצלמה לעבר השתקפות של השמש מעל רכב הנחיתה, ושרף את המצלמה. עקב זאת, התקשורת איבדה עניין במשימה תוך זמן קצר יחסית.

המשימה הקודמת, אפולו 11, הייתה היסטורית. עיני כל העולם היו נשואות אליה, מיליונים צפו בה בשידור חי, והן האסטרונאוטים והן צוות הקרקע בחרו את מילותיהם בקפידה. לעומת זאת, במשימה זאת, שהייתה כבר הנחיתה השנייה על הירח, הרשו לעצמם האסטרונאוטים להשתעשע מעט יותר. פיט קונראד, שלא היה גבוה במיוחד, קרא "וופיי" כאשר קפץ מן השלב האחרון בסולם אל קרקע הירח. "בן אדם, זה אולי היה [צעד] קטן לניל, אבל [צעד] ארוך עבורי", הוסיף, בהתייחסו לאימרתו המפורסמת של ניל ארמסטרונג, כאשר הניח את רגלו על הירח.

במשימה זו השתמשו לראשונה במחולל חשמל, המבוסס על דעיכת פלוטוניום. המחולל סיפק 75 וואט, ואיפשר למכשירים המדעיים לפעול ללא הפסקה ולשדר נתונים אל כדור הארץ. בתחילה, תיבת הפלוטוניום סירבה לצאת מתא האחסון שלה, על מנת שיניחו אותה במחולל ונדרשו מכות פטיש על מנת להוציאה.

לאחר 32 שעות וחצי על פני הירח, המריאו קונראד ובין ונפגשו במסלול סביב הירח עם גורדון. לאחר יומיים, במהלכם צילמו את פני הירח, יצאו אל כדור הארץ. בשובם, אספה אותם מן הים נושאת המטוסים USS Hornet‏[1].

הצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ארלס קונראד הבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צ'ארלס קונראד הבן

מפקד המשימה. (2 ביוני 1930 - 8 ביולי 1999), אסטרונאוט בתוכנית ג'מיני, תוכנית אפולו ובסקיילאב. בוגר במדעים בהנדסה אווירונאוטית מאוניברסיטת פרינסטון, 1953. בתום לימודיו, הצטרף לצי האמריקאי כטייס. הוא למד בבית הספר לטייסי ניסוי של הצי. מאוחר יותר שירת כמדריך טיסה ומהנדס ביצועים בבית הספר. לאחר מכן שירת כמדריך טיסה על מטוסי F-4 פנטום בטייסת ההדרכה VF-121, ולאחר מכן בטייסת הפנטומים VF-96 על נושאת המטוסים USS Ranger. נבחר לאסטרונאוט בספטמבר 1962. הטיסה הראשונה שלו לחלל הייתה בג'מיני 5. כמפקד ג'מיני 11, קבע שיא גובה חדש מעל פני הקרקע. משימתו הבאה הייתה כמפקד אפולו 12. תפקידו האחרון בחלל היה מפקד סקיילאב 2, תחנת החלל האמריקאית הראשונה. בדצמבר 1973 עזב את השירות בצי ובנאס"א.

נהרג בגיל 69 בתאונת אופנוע. [1]

ריצ'רד גורדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ריצ'רד גורדון

טייס תא הפיקוד. נבחר לאסטרונאוט בקבוצה השלישית, באוקטובר 1963. בספטמבר 1966 שוגר כטייס במשימת ג'מיני 11, שחברה לחללית אג'ינה. במשימה זו ביצע הליכת חלל, השיג שיא גובה חדש של כ-1,368 קילומטר, ולראשונה בוצעה כניסה מבוקרת אוטומטית לאטמוספירה.

באפולו 12 נשאר במסלול סביב הירח בזמן שקונראד ובין נחתו על הקרקע. הוא צילם את פני הקרקע כדי למצוא אתרי נחיתה אפשריים למשימות הבאות.

התפקיד הבא שלו היה מפקד גיבוי של אפולו 15. הוא פרש מנאס"א ומהצי בשנת 1972.

אלן בין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אלן בין

טייס נחתת הירח. היה בקבוצה השלישית שנבחרה על ידי נאס"א בשנת 1963. היה טייס גיבוי של ג'מיני 10 ואפולו 9.

היה מפקד החללית במשימת סקיילאב II, בין 29 ביולי ל־25 בספטמבר 1973. במהלך 59 יום, קבע שיא מרחק טיסה של 24,400,000 מייל.

תפקידו הבא היה מפקד גיבוי של מיזם המבחן אפולו-סויוז. בשנת 1975 פרש מהצי, והמשיך בתפקידיו בנאס"א כאזרח. בשנת 1981 פרש מנאס"א.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ USS Hornet בויקיאנגלית


תוכנית אפולו של סוכנות החלל האמריקנית
אפולו 1  •  אפולו 4  •  אפולו 5  •  אפולו 6  •  אפולו 7  •  אפולו 8  •  אפולו 9  •  אפולו 10  •  אפולו 11  •  אפולו 12  •  אפולו 13  •  אפולו 14  •  אפולו 15  •  אפולו 16  •  אפולו 17  •  אפולו-סויוז Apollo program insignia.png