ארקלה השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארקלה השני
ერეკლე II
מלך ממלכת קאחתי
מלך ממלכת כארתלי-קאחתי
Eraclio II re di Georgia ii.jpg
אקלה השני, מלך כארתלי-קאחתי
שם מלא ארקלה השני מלך קאחתי
התחלת כהונה מלך קאחתי:              1744-1762
מלך כארתלי-קאחתי: 1762-1798
הקודם תאימורז השני
יורש גיאורגי השנים עשר
בת זוג

כתבאן אורבליאני, אנה אבשידזה
ודאריג'אן דדיאני

צאצאים

24 ילדים משלוש נשים

שושלת שושלת בגרטיוני
אב תאימורז השני
אם המלכה תמר, ביתו של וחטנג השישי
תאריך לידה 7 בנובמבר 1720
או 7 באוקטובר 1721
תלאווי, Flag of Georgia.svg גאורגיה
תאריך פטירה 11 בינואר 1798
מקום קבורה קתדרלת סווטיצחובלי

אֶרֶקלֶה השניגאורגית: ერეკლე II;‏ 7 בנובמבר 1720 או 7 באוקטובר 1721 -‏ 11 בינואר 1798) מבית בגרטיוני היה מלך ממלכת קאחתי משנת 1744 ועד 1762, ולאחר מכן מלך ממלכת כארתלי-קאחתי משנת 1762 ועד 1798. במקורות פרסיים מודרניים הוא מופיע כ"אֶרֶקלי חאן" ואילו במקורות רוסיים הוא מופיע כ"איראקלי". לעתים קרובות מצוין שמו על פי הלטיניזציה של שמו, "הקליוס".

ארקלה היה המלך הלפני אחרון בממלכה המאוחדת, ממלכת כארתלי-קאחתי, ממזרח גאורגיה. תקופת שלטונו נחשבת לשירת הברבור של המונרכיה הגאורגית [1]. בעזרת יכולותיו האישיות והאי-שקט באימפריה פרסית, הוא ביסס את עצמו כשליט עצמאי דה פקטו, היחיד למעשה בכל הקווקז באותה תקופה, וניסה לערוך מודרניזציה בממשל, בכלכלה ובצבא. הוא הוכרע על ידי איומים פנימיים וחיצוניים שאיימו על העצמאות הגאורגית השברירית ועל ההגמוניה הזמנית במזרח עבר הקווקז, ובשנת 1783, העמיד את ממלכתו תחת חסות האימפריה הרוסית. אולם מהלך זה לא מנע את החרבתה של גאורגיה והבירה טביליסי בפלישה הפרסית לגאורגיה בשנת 1795. ארקלה נפטר בשנת 1798 כשהוא מותיר את כס המלכות ליורשו הגוסס גיאורגי השנים עשר.

תקופת חייו המוקדמת ושלטונו בקאחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארקלה נולד בתלאווי (קאחתי גאורגיה) לתאימורז השני ואשתו תמר, ביתו של וחטנג השישי. תקופת חייו כילד וכנער חפפו את לתקופה בה הייתה ממלכת קאחתי תחת חסות תחת השלטון העות'מאני משנת 1732 עד 1735, זמן בו סולקו מגאורגיה על ידי נאדר שאה (نادر شاه افشار) מייסד השושלת האפשארית של האימפריה הפרסית, בשתי מערכות רצופות שנערכו בשנים 1734ו-1735. תאימורז צידד בפרסים ומונה כוואלי (מושל) הממלכה השכנה, ממלכת כארתלי.

למרות זאת, סירבו רבים מהאצילים הגאורגים לקבל את המשטר החדש ואירגנו מרידה כתגובה למס הכבד שהוטל על המחוזות הגאורגיים על ידי נאדר. בכל זאת, נותרו תאימורז וארקלה נאמנים לשאה, במידת מה על מנת למנוע את הופעתה המחודשת של המרידה הענף המחוראני של שושלת בגרטיוני, בשנות ה-20 של המאה ה-18, שנכשלה והביאה את כניסתו של תאימורז לתפקיד הוואלי של כארתלי.

פסל ארקלה השני במרכז עיר הולדתו, תלאווי

משנת 1737 ועד 1739 פיקד ארקלה על חיל-עזר גאורגי כחלק מחיל המשלוח של נאדר להודו, ורכש מוניטין כמנהיג צבאי מוכשר. הוא כיהן כממלא מקומו של אביו ובשנת 1744 הוא מונה לעוצר כאשר תאימורז זומן להתייעצויות בבירה הפרסית, אספהאן. בינתיים דיכא ארקלה נסיון הפיכה שיזם הנסיך הגאורגי אבדולה בג מבית מוחראני, ועזר לתאימורז לדכא את האופוזיציה האריסטוקרטית להגמוניה הפרסית. כגמול העניק נאדר את המלוכה על כארתלי לתאימורז ועל קאחתי לארקלה, ואף אירגן את נישואי אחיינו עלי-קולי חאן, שבסופו של דבר ירש אותו כעאדל שאה (عادل شاه افشار) מהשושלת האפשארית, לבית של ארקלה, כתבאן.

עדיין, שתי הממלכות שילמו מיסים כבדים לפרסים עד שבשנת 1747 נרצח נאדר בהתנקשות. תאימורז וארקלה ניצלו את חוסר היציבות הפוליטית שבאה בעקבות ההתנקשות, הצהירו על עצמאותן וגירשו את חיל המצב הפרסי מכל נקודות המפתח בגאורגיה כולל טביליסי. בשנת 1748, הצליחו, בשיתוף פעולה מלא ביניהן, תאימורז וארקלה, למנוע מרידה נוספת מתומכי מוחראני בראשות איברהים חאן, אחיו של עאדל שאה. הם הצטרפו לברית אנטי-פרסית עם החאנים של אזרבייג'ן, שהיו פגיעים במיוחד מפני תוקפנות פרסית והסכימו להכיר בעליונותו של ארקלה במזרח עבר הקווקז. בשנת 1752, שלחו המלכים הגאורגים משלחת לרוסיה בבקשה ל-3,000 חיילים רוסים או תמיכה כספית שתאפשר לארקלה לשכור שכירי-חרב צ'רקסים, במטרה לפלוש לפרס ולכונן בה ממשל פרו-רוסי. השגרירים לא הצליחו להניב תוצאות כלשהן, כנראה משום שהחצר הרוסית הייתה עסוקה בעניינים אחרים באירופה.

מלך כארתלי-קאחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער הכניסה לארמונו של ארקלה השני בתלאווי, השער מעוטר בארכיטקטורה פרסית מהמאה ה-18

בשנת 1762 נפטר תאימורז כשהמשלחת הדיפלומטית הייתה עדיין בחצר המלכות הרוסי בסנקט פטרבורג, וארקלה ירש אותו כמלך כארתלי. הפיכתו של ארקלה למלך כארתלי איחדה את שתי הממלכות פוליטית לממלכה אחת, לראשונה מזה שלוש מאות.

עם הפיכתו למלך על הממלכה המאוחדת החל ארקלה בתוכנית שאפתנית ל"אירופיזציה" של חצר המלכות, שעדיין הכילה מידה מסוימת של פאר בסגנון פרסי. התוכנית נתמכה על ידי האליטה האינטלקטואלית הגאורגית, ולא הושלמה בהצלחה כיוון שהממכלה הגאורגית נותרה מבודדת מאירופה וכילתה את רוב מקורותיה בהגנה על העצמאות השברירית שלה. הוא שאף לגייס את תמיכתם של כוחות אירופאיים ולמשוך את המדענים והטכנאים המערביים, כדי שממלכתו תהנה מהטכנולוגיות העדכניות בתחומי הצבא והתעשייה.

סגנון שלטונו של ארקלה דמה לאבסולוטיזם נאור שהיה נהוג באותם ימים במרכז אירופה. הוא הקים רשות ביצועית, רשות מחוקקת ורשות שופטת ופיקח מקרוב על פעולות הממשלה ומחלקותיה. מטרתו הראשונית של ארקלה במדיניות הפנים הייתה להביא לריכוזיות הממשלה ולהפחית בכך את כוחה של האריסטוקרטיה הגאורגית. מסיבה זו הוא ניסה ליצור אליטה שלטונית שהורכבה מנציגים שלו שצריכות היות להחליף את השליטים האריסטורקטים המקומיים ששלטונם היה מוטה לטובתם האישית. בד בבד עודד ארקלה את הוואסלים האיכרים לספק את הדרוש לכוחות הצבא כדי להכריע את התנגדות האריסטוקרטיה ולהגן על הממלכה מפני תקיפות הביזה הבלתי פוסקות מדאגסטן הידועים בגאורגיה כלקיאנובה.

היסטוריון בריטי מתאר את ארקלה כך:

תשומת לבו בדאגה לאנשיו לא ידעה גבולות. המערכה, הוא נשאר ער בלילה בצפייה באויב, כאשר בתקופת שלום, הוא העביר את חייו בניהול ענייני המדינה או בתפילה דתית, במסירות כך שישן מספר שעות מועט מידי לילה.

דויד מרשל לאנג[2]

ברית עם רוסיה ושנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדיניות החוץ, היה ארקלה מרוכז בראש ובראשונה במציאת מגן נאמן שיערוב להישרדותה של הממלכה הגאורגית. הוא בחר באימפריה הרוסית לא רק משום שהייתה מדינה נוצרית אורתודוקסית, אלא גם משום שיכלה לשמש כקשר לאירופה, בה ראה את המודל להתפתחותה של גאורגיה למדינה מודרנית. למרות זאת התברר שיתוף הפעולה ההתחלתי עם רוסיה כמאכזב. השתתפותו בקרב אספינדזה, במסגרת המלחמה העות'מאנית-רוסית של 1768–1774, לא הובילה לכיבוש הצפוי מחדש של דרום גאורגיה שנותרה בשליטת העות'מאנים. הקצונה הרוסית הבכירה בגאורגיה התנהגה באופן מתנשא מאוד, ולעתים באופן מסוכן‏[2]. קיסרית רוסיה, יקטרינה הגדולה, עצמה, התייחסה לחזית הקווקזית כזירת התרחשויות משנית של מבצעים צבאיים. למרות זאת המשיך ארקלה לשאוף לברית יציבה יותר עם רוסיה. המניע המיידי לשאיפתו היו נסיונותיו של כרים ח'אן (کریم خان زند) משושלת זנדיה (امپراتوری ایران) של האימפריה הפרסית, להחזיר את הממלכה הגאורגית בחזרה למעגל ההשפעה הפרסית. מותו של כרים ח'אן, בשנת 1779, הטביעה את האימפריה הפרסית בכאוס והרגיעה את ארקלה זמנית.

בשנת 1783 התפשטה האימפריה הרוסית דרומה לחצי האי קרים והביאה את הקווקז לתחום התעניינותה של יקתרינה. באותה שנה חתמו ארקלה ויקתרינה על חוזה גאורגייבסק, בו קיבל ארקלה, בסופו של דבר, את הערובה לביטחונה של הממלכה אליה שאף, הפך את הממלכה הגאורגית למדינת-חסות של האימפריה הרוסית, התכחש לקשרים הרשמיים עם האימפריה הפרסית והעמיד את מדיניות החוץ הגאורגית לפיקוח רוסי.

קבר ארקלה השני בקתדרלת סווטיצחובלי

למרות זאת, הכוח הרוסי הקטן (400 חיילים) שנשלח לטביליסי בשנת 1769 [3], פונה לטובת המלחמה העות'מאנית-רוסית של 1787–1792, והותיר את ארקלה לבד מול הסכנה הצפויה מצד הפרסים. מוחמד ח'אן קאג'אר (محمد خان قاجار) מהשושלת הקאג'ארית, שהצליח, בשנת 1794, להביא את כל מרכז הרמה האיראנית תחת שלטונו, רצה לכבוש את הקווקז כחלק מהמרד באימפריה הפרסית. בשנת 1795, דרש מוחמד חאן קאג'אר מארקלה שיכיר בריבונות פרסית, ובתמורה הבטיח למנות אותו כוואלי של הממלכה. אקלה סרב, ובספטמבר של אותה שנה 35,000 חיילים פרסים התקדמו לכיוון גאורגיה. לאחר ההגנה האמיצה על טביליסי בקרב קרצניסי, הושמד צבאו הקטן של ארקלה לגמרי, והמלך היה עד לשריפת הבירה עד לאפר. שארית צבאו נאלצה לסגת צפונה לקווקז הגדול. הפלישה הפרסית הייתה מכה קשה לגאורגיה שממנה כבר לא יכלה להתאושש.

למרות שארקלה ננטש על ידי הרוסים ברגע הקריטי, הוא עדיין הסתמך על התמיכה הרוסית המאחרת; ובשנת 1796, הוא נלחם לצד הרוסים בכוח שנשלח לפרס במסגרת מלחמת רוסיה-פרס, 1796. אולם מותה של יקתרינה באותה שנה הביא לשינוי פיתאומי במדיניות הרוסית כלפי הקווקז. יורשה, פאבל הראשון, הסיג את כל החיילים הרוסים מהאזור. ומוחמד ח'אן קאג'אר פתח במערכה שנייה כנגד גאורגיה במטרה להעניש אותה על בריתה עם הרוסים. בשנת 1797 נרצח מוחמד חאן בהתנקשות, שחסכה מכארתלי-קאחתי חורבן נוסף.

ארקלה נפטר בשנת 1798 בעודו משוכנע כי רק הגנת רוסיה יכולה להבטיח את המשך קיומה של ממלכתו. ירש אותו בנו החלש והחולה, גיאורגי השנים עשר. תקופה קצרה לאחר מותו, בשנת 1801, סיפח הצאר פאבל הראשון את כארתלי-קאחתי לאימפריה הרוסית וסיים בכך את עצמאות גאורגיה והשלטון בן אלף השנים של שושלת בגרטיוני על גאורגיה.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארקלה היה נשוי שלוש פעמים. בתחילה נישא בשנת 1738 לנסיכה כתבאן אורבליאני (נפטרה בשנת 1750), אבל בשנת 1744 התגרש ממנה ונשא לאישה שנה מאוחר יותר את הנסיכה אנה אבשידזה (1730-1749). לאחר מותה נשא לאישה את דאריג'אן דדיאני (או דריה, 20 ביולי 1738 - 8 בנובמבר 1807). מנשים אלה נולדו לו עשרים וארבעה ילדים:

בנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוסודן (נולדה לפני 1744 ונפטרה צעירה)
  • תמר (1747-1786)
  • מרים (1750 לערך-1829)
  • הלנה (1753-1786)
  • סופיה (נולדה בסביבות 1756 ונפטרה צעירה)
  • סלומה (נולדה בסביבות 1761 ונפטרה צעירה)
  • אנסטסיה (1763-1838)
  • כתבאן (1764-1840)
  • תקלה (1775-1846)
  • אקתרינה (1776-1818)

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דויד מרשל לאנג (1951), "משלחותו של הרוזן טודטלבן לגאורגיה 1769-1771, על פי עד ראיה צרפתי", עמ' 878, בית הספר ללימודי המזרח ואפריקה, אוניברסיטת לונדון, כרך 13 מספר 4.
  2. ^ 2.0 2.1 דויד מרשל לאנג (1962), ההיסטוריה המודרנית של גאורגיה, עמ' 35-36, (באנגלית).
  3. ^ ג'ון דונלופ (1998), העימות הרוסי צ'צ'ני: שורשים של בדלנות, עמ' 7-8, ISBN 0521636191, (באנגלית)