בוני וקלייד (סרט)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Bonnie and Clyde dvd cover.jpg
בימוי: ארתור פן
הפקה: וורן ביטי
תסריט: דיוויד ניומן, רוברט בנטון, לא ניתן קרדיט: רוברט טאון ווורן ביטי
עריכה: דידי אלן
שחקנים ראשיים: וורן ביטי, פיי דאנאוויי, ג'ין הקמן, ג'ין ויילדר, מייקל ג'יי פולארד
חברת הפצה: האחים וורנר
הקרנת בכורה: 13 באוגוסט 1967
משך הקרנה: 111 דקות
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: $2,500,000 (משוער)
דף הסרט ב-IMDb

בוני וקליידאנגלית: Bonnie and Clyde) הוא סרט פשע אמריקני על בוני פרקר וקלייד בארו, שודדי בנקים שפעלו במרכז ארצות הברית במהלך השפל הגדול. במאי הסרט הוא ארתור פן, מככבים בו וורן ביטי כקלייד בארו ופיי דאנאוויי כבוני פרקר. כותבי התסריט הם דיוויד ניומן ורוברט בנטון, ביחד עם רוברט טאון כשביטי תרם לתסריט, אך שמו לא נכתב בקרדיטים.

בוני וקלייד נחשב כסרט חלוצי, וכאחד הסרטים הראשונים של עידן הוליווד החדשה (New Hollywood), בכך שהוא שובר טאבואים רבים והיה פופולרי בקרב הדור הצעיר. הצלחתו הניעה קולנוענים אחרים להיות גלויים יותר בהצגת מין ואלימות בסרטיהם.

בוני וקלייד קיבל פרסי אוסקר עבור השחקנית המשנה הטובה ביותר אסטל פרסונס והצילום הטוב ביותר (Burnett Guffey) ונבחר לשימור בידי ארכיב הסרטים הלאומי.

סיכום העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע השפל הגדול, קלייד בארו (וורן ביטי) ובוני פרקר (פיי דאנאוויי) נפגשים כשקלייד מנסה לגנוב את מכונית אמה של בוני. בוני, שמשועממת מעבודתה כמלצרית, מוקסמת מקלייד, ומחליטה לחבור אליו ולהפוך לשותפתו לפשע. הם מבצעים כמה מעשי שוד מזוין, אך מאמציהם החובבניים אמנם מלהיבים, אבל לא רווחיים במיוחד.

שרשרת מעשי הפשע של הזוג נכנסת להילוך גבוה כשמצטרף אליהם סי. וו. מוס רפה השכל העובד בתחנת דלק Michael J. Pollard וביחד עם אחיו המבוגר של קלייד באק (ג'ין הקמן) ואשתו, בלאנש (אסטל פרסונס), בתו של מטיף. במהרה מתלקח ריב בין בוני לבלנש, בלנש העדינה סבורה שבוני היא מרשעת המשחיתה את בנה ואת גיסה, בעוד בוני רואה בבלנש ככלבתא חסרת כשרון וצווחנית.

בוני וקלייד עוברים ממעשי גניבה בקנה מידה בינוני לשדידת בנקים. מבצעיהם גם נעשים אלימים יותר. כשסי. וו. מטרפד מעשה שוד כשהוא מחנה באופן מקביל את רכב המילוט, קלייד יורה במנהל הבנק בפניו אחרי שהוא קופץ לתוך מכונית שנעה לאיטה ונמלטת מהמקום. הכנופיה נרדפת בידי אוכפי החוק, בכללם הטקסס ריינג'ר פרנק המר (דנבר פייל Denver Pyle), שנשבה ומושפל בידי פורעי החוק ואז מוצא לחופשי. אחרי שפשיטה הורגת את באק, פוצעת את בוני וקלייד, פוגעת בראייתה של בלנש שנופלת לידי המשטרה. המר מערים על בלנש, שעיניה חבושות, ומדובב אותה שתגלה את שמו של סי. וו. מוס, כעת "החשוד הבלתי מזוהה" היחידי.

הריינג'רס מאתרים את בוני, קלייד וסי. וו. מסתתרים בבית אביו של סי. וו. איבן מוס (Dub Taylor), שחושב שהזוג השחיתו את בנו. הוא סוגר עסקה עם המר בתמורה להקלה בעונשו של הנער, הוא עוזר לטמון מלכודת לפושעים. כשבוני וקלייד עוצרים בצד הכביש לסייע למר מוס להחליף גלגל, המשטרה שאורבת בשיחים פותחת באש ומנקבת את גופותיהם בכדורים תוך כדי מרחץ דמים. ‏[1]

צוות השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודות הליהוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

השחקן ג'ין ויילדר שיחק בהופעת הבכורה שלו כאחד מבני הערובה של בוני וקלייד. את בת-זוגו גילמה אבנס אבנס, Evans Evans שהייתה אשתו של הבמאי ג'ון פרנקהיימר. באופן אירוני, שלוש שנים קודם לכן, פרנקהיימר החליף את הבמאי של הסרט בוני וקלייד, ארתור פן בבימוי הסרט The Train בשל התעקשותו של השחקן ברט לנקסטר. דמויותיהם של ויילדר ואבנס מבוססות על שבויים אמיתיים ה. ד. דארבי H.D. Darby וסופי סטון שנחטפו ואחרי כן שוחררו בידי בוני וקלייד. דמותו של סי. וו. מוס מורכבת מדמותם של שלושה חברי כנופיה שונים של ברו W.D. Jones, Henry Methvin, ו-Raymond Hamilton.

ההפקה והסגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט יועד להיות גרסה רומנטית וקומית של סרטי הגנגסטרים האלימים של שנות השלושים, שיעודכן בעזרת טכניקות ההסרטה המודרניות. ‏[2] ארתור פן בכוונה תיאר כמה מהסצינות האלימות ביותר בגוון קומי, לפעמים אפילו בסגנון המזכיר את סרטי הסלפסטיק, ואז החליף את האווירה לסצינות אלימות של שפיכות דמים. ‏[3] הסרט הושפע מאוד מבמאי הגל החדש בקולנוע הצרפתי הן בשינויים המהירים בטון, ובעריכה ההפכפכה, שניתן להבחין בה בעיקר בקטעי הסיום של הסרט. ‏[4]

תפקיד הבמאי הוצע בתחילה לפרנסואה טריפו, הבמאי הנודע של תנועת הגל החדש, שתרם לתסריט, אולם לבסוף עבר הלאה כדי להסריט במקום זאת את הסרט הבא שלו פרנהייט 451[5]

המפיקים פנו לז'אן-לוק גודאר. כמה מקורות טוענים שגודאר לא בטח בהוליווד וסירב, אחרים טוענים שהוא תכנן להפוך את בוני וקלייד לבני תשחורת ולהעביר את העלילה ליפן, רעיונות שהניעו את משקיעי הסרט להוציא אותו מהפרויקט. אחרי שהוא נכח בהקרנה כשהסרט הושלם, נשאל גודאר מה הוא חושב על הסרט ונמסר שהשיב: "נפלא! הבה ונעשה את בוני וקלייד."

כשוורן ביטי היה בתפקיד הבמאי בלבד, הייתה אחותו שירלי מקליין למועמדת מובילה לגלם את דמותה של בוני. ברם, כשביטי החליט שהוא ישחק את קלייד בעצמו, הוא החליט לא להשתמש במקליין מסיבות מובנות. בין השחקניות אחרות שנבחנו לתפקיד ניתן למנות את ג'יין פונדה, Tuesday Weld, אן מרגרט, לסלי קארון, סו ליון ושר. בעוד וורן ביטי התחנן שנטלי ווד תקבל את התפקיד. ווד סירבה מכיוון שהיא רצתה להקדיש יותר זמן לתרפיה שלה באותה עת, הודתה בזה שהיה לה "קשה" לעבוד עם ביטי בעבר. לפני שהוא החליט לקחת את התפקיד על עצמו, הבחירה הראשונה של המפיק וורן ביטי לתפקיד קלייד בארו הייתה המוזיקאי והמלחין בוב דילן, שדמה לבארו האמיתי הרבה יותר מאשר ביטי.

הסרט מאוד גלוי בהתייחסו למין. כשקלייד מנופף ברובהו כדי להציג את גבריותו, בוני מלטפת במרומז את סמל ה‏פאלוס. כמו בסרט משנות החמישים Gun Crazy, בוני וקלייד מציג את הפשע כמקסים ושזור במין. מכיוון שקלייד הוא אימפוטנט, ניסיונותיו הבאים לעגוב על בוני היו מתסכלים ולא הביאו אותו לשיא.

בוני וקלייד היה אחד הסרטים הראשונים שהשתמש בהרחבה בזיקוקין – squibs מטעני נפץ זעירים לעתים נטועים בשקים של דם מזויף, מפוצצים בתוך בגדיו של השחקן על מנת לדמות פגיעות כדור.

הסצנה שבה נאספה המשפחה צולמה ברד אוקס, טקסס. מספר תושבי המקום שצפו בסרט צולמו, כשהקולנוענים הבחינו בין התושבים שנקבצו ב-Mabel Cavitt, מורה בת המקום, הם בחרו בה לגלם את דמותה של אמה של בוני פרקר. ‏[6][7]

ביטי רצה במקור שהסרט יצולם בשחור לבן, אבל האחים וורנר התנגדו לרעיון.

המוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה שנוגנה בבנג'ו "Foggy Mountain Breakdown" ובוצעה בידי Flatt and Scruggs בוצעה בפני קהל ברחבי תבל כתוצאה משימוש תדיר בסרט. בכל אופן, השימוש שלו בסגנון מוזיקה בלוגראס אנכרוניסטי שממנו היצירה נובעת מתוארך לאמצע שנות הארבעים.

דיוק היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מפשט במידה ניכרת את העובדות הנוגעות לבוני וקלייד, בין השאר הוא אינו כולל חברי כנופיה נוספים, מאסרים חוזרים ונשנים, מעשי רצח אחרים ותאונת מכונית נוראית שהותירה את פרקר מלאת כוויות וכמעט נכה. אחת מהדמויות העיקריות בסרט, סי. וו. מוס, הוא חיבור של שני חברי כנופיית בארו: William Daniel "W.D." Jones and Henry Methvin. ב-1968 תיאר ג'ונס את התקופה שלו ושל בארו במאמר "Riding with Bonnie and Clyde" שפורסם במגזין פלייבוי. באותה שנה הוא גם הגיש תביעה נגד האחים וורנר, בטענו שהסרט בוני וקלייד משמיץ אותו ומטיל דופי באופיו. (הערה 5) אין שום תיעוד לכך שהוא הצליח להוציא כספים מחברת ההפקה. (הערה 6).

הסרט מתאר את העובדות בצורה מאוד לא מדויקת בכל הנוגע לדמותו של הטקסס ריינג'ר פרנק המר (Denver Pyle) כאדם נקמן שנוהג ברשלנות ונשבה, הושפל ושוחרר בידי בוני וקלייד. במציאות, המר כבר היה טקסס ריינג'ר אגדי שפותה לחזור מפרישה למחצה כדי לרדוף את הזוג, ומעולם לא פגש אותם עד לרגע שהוא ויחידתו הצליחו לטמון להם מלכודת והרגו אותם ליד Gibsland, Louisiana ב-1934. ‏[8] ב-1968 רעייתו ובנו של המר תבעו את מפיקי הסרט על השמצת דמותו והם הגיעו לעסקת טיעון מחוץ לכותלי בית המשפט ב-1971. ‏[9]

הסרט גם מתאר את קלייד הבלתי חמוש שאינו חושד במאום כשהוא צועד החוצה ממכוניתו כדי לבדוק את הנקר בגלגלי המשאית בזמן שאורבים לו, ושבוני, עדיין במכוניתם, ייתכן שגם היא אינה חמושה. במציאות, המושב האחורי במכוניתם היה עמוס בנשק, ואף אחד מהם לא יצא מהמכונית חי.

שני חברי הכנופיה היחידים שנותרו בחיים בזמן יציאת הסרט לבתי הקולנוע היה בלנש בארו וויליאם דניאל ג'ונס. בעוד שבלנש בארו הסכימה לתאור דמותה בתסריט המקורי של הסרט, היא התנגדה לתסריט שנכתב אחרי כן, ובזמן הפצת הסרט, היא התלוננה ברבים על הופעתה של זוכת פרס האוסקר Estelle Parsons ששיחקה אותה, בהצהירה: "הסרט גורם לי להראות כמו אשה יבבנית וצווחנית." ‏[10]

הסרט צולם בחלקו בדאלאס, טקסס ובסביבתה. בכמה מקרים השתמשו באתרי בנקים ידועים שבוני וקלייד האמיתיים שדדו תחת איומי אקדח. ‏[11]

השיר שבוני פרקר קוראת כשהמשטרה פושטת על מקום המסתור של ג'ופלין הוא "ספור התאבדותו של סאל", אחד משלושה שירים שכתבה בוני פרקר האמיתית. השירים האחרים שכתבה הם: "נערת הרחוב" ו"סוף השביל" והוא ידוע גם בתור "ספורם של בוני וקלייד", אותו היא קוראת בקול רם מאוחר יותר בסרט. ‏[12]

קבלת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחברת Warner Bros.-Seven Arts היה אמון מועט כל כך בסרט כך שבצעד שלא היה לו תקדים באותה תקופה, הם הציעו לוורן ביטי, שזהו הסרט הראשון שהפיק (?) 40% מההכנסות במקום התשלום המינימלי. הסרט הכניס 70$ מיליון ברחבי תבל.

הסרט היה שנוי במחלוקת בזמן יציאתו לאקרנים בשל כך שהוא כביכול האדיר את דמותם של רוצחים, בגלל המפלס הגבוה של האלימות והדם שמוצגות בסרטים, שלא היו להם תקדים עד אותה עת. Bosley Crowther מ הניו יורק טיימס היה כל כך מזועזע שהוא פתח במסע נגד הברוטליות הגוברת של הסרטים באמריקה. (הערה 10) דייב קאופמן Dave Kaufman מוראייטי גם מתח ביקורת על הסרט על בימוי לא מאוזן ועל כך שתיאר את בוני וקלייד כשוטים רברבנים. (הערה 11)

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Estelle Parsons זכתה בפרס אוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר עבור גילום דמותה של בלנש בארו, גיסתו של קלייד, ו-Burnett Guffey זכה בפרס האוסקר לצילום הטוב ביותר.

הסרט היה מועמד לפרסי אוסקר גם על:

אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1992 בחר ארכיב הסרטים הלאומי של ארצות הברית (National Film Registry) בסרט בוני וקלייד לשימור בספריית הקונגרס של ארצות הברית בשל היותו "משמעותי תרבותית, היסטורית, או אסתטית."

ההכרה ממכון הסרטים האמריקני באה ביוני 2008, כשמכון הסרטים האמריקני גילה ש"עשרת הראשונים" – עשרת הסרטים הטובים ביותר בעשרה סוגות "קלאסיות" – אחרי משאל של 1,500 אנשים מהקהילה היוצרת. בוני וקלייד הוכר כסרט החמישי הטוב ביותר בסוגת הגנגסטרים. (הערה 12)

  • 1998 - מקום 27 - מכון הסרטים האמריקאי 100 השנים... 100 הסרטים.‏[13]
  • 2001 - מקום 13 - מכון הסרטים האמריקאי 100 השנים... 100 המותחנים.‏[14]
  • 2002 - מקום 65 - מכון הסרטים האמריקאי 100 השנים... 100 סיפורי האהבה.‏[15]
  • 2003 - מכון הסרטים האמריקאי 100 השנים... 100 הגיבורים והרשעים.
    • מקום 32 מבין הרשעים - קלייד בארו ובוני פרקר.‏[16]
  • 2005 - מכון הסרטים האמריקאי 100 השנים... 100 ציטטות מהסרטים.
    • מקום 41 - "We rob banks."‏‏[17]
  • 2007 - מקום 42 - מכון הסרטים האמריקאי 100 השנים... 100 הסרטים (מהדורת יום השנה ה-10).‏[18]
  • 2008 - מכון הסרטים האמריקאי 10 הטובים ביותר מתוך 10 - מקום 5 בסרטים הגנגסטרים.‏[19]

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מבקרים מצטטים את Gun Crazy, סרט פילם נואר של ג'וזף לואיס משנת 1950 על זוג השודד בנק (גם מבוסס בצורה חופשית על בוני וקלייד האמיתיים), כהשפעה עיקרית על הסרט. ארבעים שנה אחרי הקרנת הבכורה שלו, בוני וקלייד עדיין מצוין כבעל השפעה חזקה על סרטים כמו חבורת הפראים, הסנדק, כלבי אשמורת והשתולים. (הערה 13) בוני וקלייד היו גם נושא שיר פופ פופולרי משנת 1967 בביצועם של סרז' גינסבורג ובריז'יט בארדו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארנון גוטפלד, "נוסטלגיה, מחאה ושמרנות בשנות השישים: תפישת ההיסטוריה בסרט בּוֹני וקלַייד", זמנים 115, קיץ 2011, עמ' 67-56.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בוני וקלייד (1967), הניו יורק טיימס
  2. ^ The Movies by Richard Griffith, Arthur Mayer, and Eileen Bowser. New York: Simon and Schuster, 1981 edition.
  3. ^ The Movies by Richard Griffith, Arthur Mayer, and Eileen Bowser. New York: Simon and Schuster, 1981 edition.
  4. ^ The Movies by Richard Griffith, Arthur Mayer, and Eileen Bowser. New York: Simon and Schuster, 1981 edition.
  5. ^ Toubiana, Serge; de Baecque, Antoine (1999). Truffaut: A Biography. New York: Knopf. ISBN 0375400893.
  6. ^ Handbook of Texas Online: Red Oak, Texas Texas State Historical Association
  7. ^ Ballinger, Frank R. "מהחיים לסלילים: סרט 1967", מחבואם של בוני וקלייד
  8. ^ Guinn, Jeff (2009). Go Down Together: The True, Untold Story of Bonnie and Clyde. New York: Simon and Schuster. ISBN 1-4165-5706-7.
  9. ^ Guinn, p 364
  10. ^ Barrow with Phillips, p 245n40
  11. ^ פרנק ר. בלינג'ר, "אתרים, קטעי סרט ועוד", Bonnie & Clyde's Hideout.
  12. ^ "שירה של בוני פרקר", Bonnie & Clyde's Hideout.
  13. ^ AFI's 100 YEARS...100 MOVIES
  14. ^ AFI's 100 YEARS...100 THRILLS
  15. ^ AFI's 100 YEARS...100 PASSIONS
  16. ^ AFI's 100 YEARS...100 HEROES & VILLAINS
  17. ^ AFI's 100 YEARS...100 MOVIE QUOTES
  18. ^ AFI's 100 YEARS...100 MOVIES 10TH ANNIVERSARY EDITION
  19. ^ TOP 10 GANGSTER