בוריס בלכר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בוריס בלכר, מלחין ופדגוג גרמני, בתמונה מצעירותו, בשנת בחינות הבגרות

בוריס בלכרגרמנית: Boris Blacher, ‏6 בינואר 1903 - 30 בינואר 1975) היה מלחין ומורה גרמני. מוצאו היה מאסטוניה, ממשפחה בעלת שורשים גרמנים בלטיים, יהודים ורוסים. גדל בסין, בסיביר ובאסטוניה. היה אחת הדמויות המובילות במוזיקה הגרמנית של המאה ה-20.

רקע משפחתי וילדותו בסין ובסיביר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלכר נולד בעיר ניוצ'ואנג במנצ'וריה, סין, כיום יינגקו, במחוז ליאונינג, כבן לאדוארד בלכר, מנהל בבנק רוסיה-אסיה, ולהלנה בלכר, בת לבית ווּ‏לף. מצד אביו הסב היה יהודי. בוריס בלכר, בן יחיד להוריו, נולד ושנותיו הראשונות עברו עליו בסין בגלל עבודת אביו בתחום יחסי בנקאות עם סין. בין השנים 1908-1913 הילד למד בבית הספר של המיסיונרים הפרוטסטנטים האנגלים בצ'פו (כיום העיר ינטאי, במחוז שאנדונג) ובשנת 1913 עבר לעיר האנקו, כיום חלק מהמטרופולין ווהאן. בין השנים 1914-1919 חי בסיביר, בעיר אירקוצק בה למד בתיכון ריאלי וקיבל גם חינוך מוזיקלי - למד כינור ופסנתר, תאוריה מוזיקלית והרמוניה. מ-1919 חי שוב בסין, בחרבין שם המשיך לימודיו ועבד לתקופת מה כאיש תאורה באופרה. בנוסף עיבד מוזיקה למופעים כמו למשל עיבוד של האופרה "טוסקה" מאת פוצ'יני בשביל תזמורת האופרה המקומית.

לימודיו ופעילותו בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1922, אחרי סיום לימודיו בסין, נסע לאירופה - ודרך מרסיי ו פריז יצא לברלין ללמוד אדריכלות ומתמטיקה בבית הספר הטכני הגבוה. כעבור שנתיים חזר למוזיקה ולמד בין השנים 1924-1926 הלחנה בקונסרבטוריון אצל פרידריך ארנסט קוך ומוזיקולוגיה אצל ארנולד שרינג, פרידריך בלומה ואריך מוריץ פון הורנבוסטל. מאוחר יותר שב עם אמו למולדת הוריו, בבירת אסטוניה רוול (כיום טאלין). אחרי 1933, המשטר הנאצי האשים אותו תחילה בכתיבת "מוזיקה מנוונת" ואסר על ביצוען של אחדות מיצירותיו. בלכר גרם לזעם הבקורת המוזיקלית הנאצית לא רק בגלל נטיותיו המודרניסטיות הנועזות אלא גם בגלל קריצותיו לסגנון של איגור סטרבינסקי ולמוזיקת ג'אז האסורות. כאשר נראה שהקפיד על חיבור אופרות תמימות, שהמבנה ההרמוני שלהן לא פגע ברגשות השלטון, הניחו לו זמנית לנפשו. יצירותיו בתקופה זו כללו את האופרות "חגיגה בדרום" ב-1935, "הרלקינאדה" בשנת 1940 ו"הנסיכה טאראקאנובה" בשנת 1941, וכן סימפוניה, שבוצעה בברלין בשנת 1939 וקונצ'רטו לתזמורת כלי מיתר משנת 1942 (המבורג).

אחרי שבשנת 1938 עבד בבריטניה חזר לגרמניה שעה שהמצנח קרל בהם מצא לו משרת מדריך בקונסרבטוריון בדרזדן. אחרי שהתגלה כי לא נמנע מללמד יצירות של ארנולד שנברג,דריוס מיו, והינדמית האסורים, וככל הנראה נחשף כ"רבע יהודי" ("Vierteljude" - עדות ודאית על חשיפה זו קיימת בשנת 1941) פוטר ממשרת ההוראה כעבור שנה. בינתיים, באותה השנה 1939 הוריו נפטרו: אביו בחרבין, אמו בדנציג. כדי להתקיים נעזר בלכר, בין היתר, בשיעורים פרטיים שהעניק למוזיקאים הצעירים כמו למשל גוטפריד פון איינם. כשחלה בשחפת, בין השנים 1943-1944 פון איינם נתן לו מקלט בבית הנופש המשפחתי שלו בכפר רמזאו אם דקשטיין בחבל שטיריה.

אחרי מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1945, אחרי נפילת המשטר הנאציונל-סוציאליסטי, קיבל משרת פרופסור להלחנה במכון הבינלאומי למוזיקה שייסד יוזף רופר בברלין-צלנדורף. בשנת 1948 התמנה לפרופסור בבית הספר הגבוה למוזיקה בברלין ואחר, בשנת 1953, למנהלו (במקום ורנר אגק). כיהן בתפקידים אלה עד שנת 1970. עם תלמידיו נמנו גוטפריד פון איינם, ג'ורג' קרמב, אריברט ריימן ונועם שריף.

בין יצירותיו "אופרה מופשטת מס' 1", אלגוריה ללא עלילה, שבלכר המציא עם ורנר אגק, ולא זכתה להצלחה.

בוריס בלכר נפטר בברלין המערבית ב-30 בינואר 1975 ונקבר בבית העלמין וולדנדורף ברובע צלנדורף שבו התגורר.

היה נשוי משנת 1945 לפסנתרנית גרטי בלכר-הרצוג,(נ' 1922), ילידת אאכן, שאחד מהוריה היה יהודי. היא הייתה מבצעת מוערכת של יצירותיו וסייעה לו רבות בניסוייו בתחום המוזיקה האלקטרונית. לזוג נולדו ארבעה ילדים - ביניהם השחקנית טטיאנה בלכר והכנר הסולן קוליה בלכר, בעבר קונצרטמייסטר (1993) של התזמורת הפילהרמונית של ברלין ומאוחר יותר פרופסור לכינור בבית הספר הגבוה למוזיקה בהמבורג, ולאחר מכן בבית הספר בגבוה למוזיקה בברלין "האנס אייזלר".

פרסים ומחוות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1968-1971 היה יושב ראש אקדמית האמנויות בברלין.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרס "בוריס בלכר" להלחנת מוזיקה חדשה - מוענק על ידי חברת קרל הופר מאוניברסיטת האמנויות בברלין - החל משנת 1989

עוד מיצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • וריאציות תזמורתיות על נושא של פגניני (1947)
  • אופרה קאמרית פציפיסטית "רומיאו ויוליה" (1947)
  • אופרה "סנונית לילה", (1948)
  • "רקויאם" (1959)
  • קונצ'רטי מס' 1 ו-2 לפסנתר
  • קונצ'רטו מס' 3 לפסנתר (וריאציות על נושא של קלמנטי), (1961)
  • קונצ'רטו לצ'לו, (1964)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Larry Sitsky - Music

of the twentieth century avant garde: a biocritical book 2002 Greenwood Publishing Group

  • Thomas Eickhoff

Politische Dimensionen einer Komponisten Biographie im 20.Jahrhundert:Gottfried von Einem Franz Steiner Verlag, 1998