ביטלמניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הביטלס נוחתים לראשונה בארצות הברית, 7 בפברואר 1964

"ביטלמניה" – שיגעון הביטלס – הוא מונח המתייחס לתופעה סוציולוגית המכונה "פסיכוזת המונים", שפקדה את בריטניה, את ארצות הברית ואת העולם כולו לקראת אמצע שנות השישים, בעיקר בקרב נערות בגיל העשרה. הביטלמניה התאפיינה בהיסטריה לגבי כל הקשור לחברי הלהקה, אם בחיקוי תסרוקותיהם ובגדיהם, צרחות רמות בהופעות והתגודדויות של מעריצים באתרים אליהם הגיעו חברי הלהקה (למשל, נמלי תעופה ובתי מלון).

תחילת התופעה ושיאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התופעה החלה בבריטניה כבר באוקטובר 1963, לאחר שהביטלס הופיעו בשידור חי בטלוויזיה; למחרת יצאו כל עיתוני אנגליה בכותרות ענק ובתמונות שער של הלהקה. בהופעה בסוף אותו חודש באנגליה חיכו 600 איש במשך 36 שעות כדי לקנות כרטיסים, וכשנפתחה קופת הכרטיסים התמוטט המשרד מלחץ הקהל. השימוש הראשון במונח היה בעיתון הבריטי "הדיילי מירור" ב-2 בנובמבר 1963.

ממדי התופעה התבררו כאשר הגיעו הביטלס לארצות הברית; ב-7 בפברואר 1964 כשהגיעה הלהקה לנמל התעופה הית'רו שבלונדון לקראת טיסתם ליבשת אמריקה, היא מצאה שם כ-4,000 מעריצים שבאו לנופף להם לשלום לקראת מסעם. בהגיעם לנמל התעופה JFK המתין להם מספר דומה של מעריצים שבאו לקבל את פניהם. גם בכניסה לבית המלון התגודדו מעריצים רבים, והתופעה ליוותה אותם לאורך כל ביקורם. הופעתם הטלוויזיונית הראשונה בארצות הברית הייתה בתוכניתו של אד סאליבן, ב-9 בפברואר ונחשבת לציון דרך וליריית הפתיחה של "הפלישה הבריטית". לפי ההערכות, בהופעה זו צפו כ-73 מיליון איש, נתון שיא לתקופה. בהופעתם הבאה בתוכנית זו שבוע לאחר מכן, הפעם במיאמי, הלהקה כמעט ולא הצליחה להגיע בזמן לאולפן בשל הקהל הרב שחסם את דרכם ושוטרים הוזעקו למקום כדי לפלס עבורם דרך בין המוני המעריצים. ב-1965 הופיעו הביטלס באצטדיון שיי בניו יורק בפני מעל 70,000 צופים, הקהל הרב ביותר שנכח בהופעת רוק עד אז, במה שהיה לשיא התופעה.

סיום התופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התופעה דעכה עם הפסקת הופעות הביטלס. במרץ 1966 העניק לנון ראיון ארוך לשבועון בריטי ובו דיבר בין השאר על הכנסייה. הוא אמר שלפי התרשמותו יותר ויותר בני נוער נוטשים את הכנסייה, שהתרחקה מהאידאליים הראשוניים של ישו, לדבריו, הביטלס הם יותר פופולריים בקרב הנוער מישו. הדברים, שעברו ללא התייחסות מיוחדת בבריטניה, התפרסמו באוגוסט אותה שנה וזכו לכותרות שהוציאו את הדברים מהקשרם בארצות הברית‏[1]. לפי הכותרת אמר לנון ש"הביטלס יותר גדולים מישו". הדבר הוביל לגל שנאה בעת הופעתם האחרונה של הביטלס בארצות הברית. חברי קו קלוקס קלאן ארגנו שריפות פומביות של תקליטי ביטלס בערי דרום ארצות הברית, תחנות רדיו החרימו את שירים ובריונים איימו ואף תקפו מעריצים ואיימו על שלום הלהקה עצמה. חוויות אלה, יחד עם תחושת המיאוס של חברי הלהקה מהעובדה שאינם יכולים לנגן חומרים חדשניים בהופעות ונאלצים לנגן שוב ושוב חומרים ישנים באיכות צליל נוראה, תרמו לבסוף לסיום ההופעות החיות. עם סיומן של ההופעות החיות דעכה גם הביטלמניה ופינתה את מקומה להערכה אמנותית מפוקחת יותר של הישגי הלהקה שבאו לאחר מכן.

התייחסות הביטלס לביטלמניה והשפעתה עליהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטלס עצמם התייחסו לתופעה בסרטם "A Hard Day's Night" שבין השאר מציג את המעריצות ההיסטריות שמלוות את הלהקה לכל מקום ואת התופעה בכללותה. תופעות ההיסטריה שתועדו בטלוויזיה ובקולנוע הובילו לכך שהתנהגות זו (צרחות, התעלפויות, התגודדות בשדות תעופה ולפני מלונות) הועתקה וזכתה לחיקוי בכל רחבי העולם כ"התנהגות מקובלת" בהגעתם של חברי הלהקה לעיר כלשהי ולהופעה בה. הדבר מנע מחברי הלהקה קשר ישיר עם הקהל והסביבה ולרוב לא יצאו כלל מחדר המלון שלהם, פרט להופעה ולנסיעות ולא תמיד ידעו היכן הם נמצאים.

חברי הלהקה עצמם סבלו מהטירוף סביבם; ג'ורג' האריסון כתב בספרו האוטוביוגרפי "I Me Mine" שהשנים האלו היו בעבורו גיהנום, ובאנתולוגיה של הלהקה סיפר פול מקרטני שהצרחות בהופעות היו כה רמות עד שחברי הלהקה לא שמעו את עצמם על הבמה, והיה זה אחד הגורמים לכך שהפסיקו להופיע ובמקום זאת התמקדו יותר בהקלטות אולפן.

למרות שעל פני השטח נראה כאילו חברי הלהקה גרפו לכיסם הון רב הן ישירות מההופעות והן מתמלוגים על מוצרי קידום מכירות (מרצ'נדייז כגון בובות, ביגוד, הדפסות על כל מוצר צריכה אפשרי) לא כך היה. אמרגנם, בריאן אפשטיין היה איש עסקים נאיבי ואיבד שליטה. הופעות מקומיות הזרימו סכומי עתק לכיסם של אמרגנים מקומיים ולא לחברי הלהקה, עקב חוזים רשלניים וניהול משא ומתן כושל מצידו של אפשטיין. בתחילה לא היה כל רישוי לייצור מוצרי-ביטלס, כאשר קמה חברה שדאגה לרישוי ולייצור מוצרים אלו קיבלו חברי הביטלס רק 10% מההכנסות, שהתחלקו ביניהם ובין אפשטיין‏[2].

ב-1977 הועלה בברודוויי מחזמר בשם זה שעסק בלהקה, והוצג 1,006 פעמים, עד שירד מהבמה בשנת 1979. המחזמר אף זכה בפרס טוני על עיצוב התאורה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]