פיט בסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פיט בסט, 2005

רנדולף פיטר בסטאנגלית: Randolph Peter Best); נולד ב-24 בנובמבר 1941) הוא מוזיקאי בריטי, ידוע בעיקר בתור המתופף המקורי של להקת הביטלס. הוא נולד במדרס, הודו הבריטית. לאחר שעבר עם משפחתו מהודו לליברפול בשנת 1945, אמו של בסט, מונה בסט (1924-1988), הקימה את מועדון קסבה (באנגלית: Casbah Coffee Club) במרתף של בית המשפחה, אשר הפך לפופולרי מאוד בליברפול ומספר החברים בו הגיע אל למעלה מאלף, שם הופיעו הביטלס במספר הזדמנויות, מפתיחתו ועד לסגירתו. בסט ניגן במועדון קסבה עם להקתו הראשונה, הבלק ג'קס (באנגלית: The Black Jacks), ומאוחר יותר עם ​​הביטלס.

בסט הצטרף לביטלס ב-12 באוגוסט 1960, כחיפושית החמישית, יום אחד בלבד לפני נסיעתם הראשונה להמבורג שבגרמניה כדי להופיע באחד המועדונים ברובע השעשועים של העיר, אזור הריפרבהן (בגרמנית: Reeperbahn). ג'ון לנון, פול מקרטני, וג'ורג' הריסון, שהיו בין המייסדים של הלהקה והגרעין הקשה שלה, הדיחו את בסט באמצעות מנהל הלהקה בריאן אפשטיין ב-16 באוגוסט 1962, והוא הוחלף על ידי מתופף להקת רורי סטורם אנד דה ההוריקנס (באנגלית: Rory Storm and the Hurricans), רינגו סטאר. לאחר מכן ניגן בסט במספר להקות ובסופו של דבר עבד כעובד מדינה במשך 20 שנה, עד שהקים את להקתו הנוכחית, דה פיט בסט בנד (באנגלית: The Pete Best Band), איתה הוא מופיע עד היום. הוא היה נשוי 45 שנים לקתי בסט, ולהם שתי בנות וארבעה נכדים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני החברות בלהקת הביטלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמו של פיט בסט, מונה (או בשמה לפני נישואיה: אליס מונה שו), נולדה בדלהי שבהודו כבתו של תומאס ומרי שו. בנה הראשון, רנדולף פיטר בסט (או בכינויו פיט), נולד במדרס (כיום צ'נאי) שבהודו הבריטית, ב-24 בנובמבר 1941. שמו של אביו אינו ידוע. כאשר מונה פגשה את ג'וני בסט היא הייתה התלמדה לקראת שירות הצלב האדום. ג'וני שירת בצבא הבריטי המוצב בהודו כמורה לחינוך גופני והיה אלוף האיגרוף במשקל בינוני של הצבא. הוא נולד לממשפחה של אמרגנים בתחום הספורט בליברפול שבאנגליה אשר בעבר היו בעליהם של הצטדיון של ליברפול. לאחר נישואיהם, ב-7 במרץ 1944, בקתדרלת סנט תומאס שבבומביי, הודו, נולד בנם הבכור, רורי בסט. בשנת 1945, החליטה המשפחה לעבור להתגורר בליברפול, אליה הגיעו לאחר הפלגה שנמשכה ארבעה שבועות, על גבי אוניית "גיאורגיק" (באנגלית: Georgic), הספינה האחרונה שעזבה את הודו ועל סיפונה חיילים ומשפחותיהם ששירתו בכוחותיו של הגנרל סר ויליאם סלים בדרום מזרח אסיה. הספינה עגנה בליברפול ב-25 בדצמבר 1945.

כחלק ממשפחת בסט המכובדת, אשר נהגה להפגש עם אישים ידועי שם מעולם הספורט המקומי ולזכות ליחס מועדף בהזמנת שולחן במסעדה או מושב בתיאטרון, שאפה מונה ליחס דומה ולחיים בתנאי נוחות. תחילה, עברה המשפחה להתגורר בבית הגדול של משפחת בסט בווסט דרבי שבליברפול, אך עד מהרה פרץ ריב בין מונה לגיסתה, עדנה, על רקע אי שביעות רצונה של אחותו של ג'וני מבחירת לבו. מונה, ג'וני וילדיהם נאלצו לעבור לדירה קטנה ברחוב קסס אך מונה המשיכה לחלום על בית גדול כמו זה שבו התגוררו בהודו, בשונה מהביתם הקטנים שהיו באזור. לאחר שהמשפחה עברה לבית עם שלושה חדרי שינה ברחוב פרינסס דרייב, שכנעה מונה את הוריה, תומאס ומרי שו, לעזוב את הודו ועבור להתגורר איתם בליברפול.

ב-1948 עברה המשפחה להתגורר בבית ברחוב קוינסקורט מספר 17, שם התגוררה במשך תשע שנים. אולם מונה המשיכה לרצות להתגורר בבית גדול. היא ניסתה לעניין את בעלה לרכוש בית במגדלור פורמבי, בטחנת רוח בסנט הלנס ובית עגול בסאות'פורט, אך ג'וני דחה את כולם. יום אחד, ב-1954 ראה רורי בית ויקטוריאני גדול למכירה ברחוב היימן גרין מספר 8 וסיפר על כך לאמו. מונה, אשר חפצה לרכוש את הבית שתאם את שאיפותיה, משכנה את תכשיטיה ונסעה 220 ק"מ לאפסום כדי להמר על סוס מירוץ שרוכבו היה לסטר פיגוט בשם "לעולם אל תאבד תקווה" (באנגלית: Never Say Die), אשר זכה בדרבי אפסום ביחס של 33-1. כך רכשה מונה את הבית ב-1957. הבית שנרכש היה בעבר בבעלות המועדון הקונסרבטיבי של ווסט דרבי (באנגלית: West Derby Conservative Club) והיה שונה מרוב בתי המשפחות בליברפול. בבית, אשר נבנה בסביבות 1860, היו 15 חדרי שינה, כולם צבועים בצבע ירוק כהה או חום, וגינה שטח של דונם. מונה עיצבה את הסלון בסגנון מזרחי, אשר שיקף את החינוך שקיבלה בהודו.

במהלך 1961-1962, הפך ניל אספינול לחבר קרוב של בסט ועבר לגור באחד מחדרי הבית בשכירות. במהלך אחת הנסיעות העסקים הארוכות של ג'וני בסט, התפתח בין ניל למונה קשר רומנטי למרות שמונה הייתה מבוגרת מניל ב-17 שנים. במהלך תקופה זו, ילדה מונה לניל בן, וינסנט "רוג", אשר נולד בסוף יולי 1962, למרות שבתעודת הלידה שלו נרשם כי נולד ב-31 באוגוסט 1962 וכי ג'ון בסט הוא אביו. מונה וג'וני נפרדו בשנות ה-60 המוקדמות.

החברות בלהקת הביטלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1960 ארגן אלן ויליאמס סדרה של הופעות עבור הביטלס אחד המועדונים ברובע השעשועים, המכונה ריפרבהן, בהמבורג שבגרמניה, החל מה-12 באוגוסט 1960. זאת, לאחר שניסה לשלוח להקות אחרות מליברפול שנחשבו לטובות יותר מהביטלס, אך ללא הצלחה יתירה.

מאחר ולביטלס לא היה מתופף קבוע וויליאמס הבהיר לחבירה כי ללא מתופף קבוע לא יוכלו לנסוע להמבורג, החל פול מקרטני לחפש אחר מישהו שיהיה מוכן למלא תפקיד זה ולנסוע איתם. חברי הביטלס הכירו את בסט עוד מהופעותיהם במועדון קסבה כאשר הלהקה נראה קווארימן (באנגלית: The Quarrymen) והם ידעו שהוא מנגן על התופים. מאחר שלהקתו של בסט, הבלק ג'קס, התפרקו הוא היה באותה עת בחיפוש אחר להקה חדשה. כך, שכנע אותו מקרטני להצטרף לביטלס כמתופף הלהקה ולנסוע איתם להופעות בהמברוג, באומרו שהם צפויים להרוויח, כל אחד, 15 ליס"ט בשבוע. מאחר שבסט, בניגוד לחברי הביטלס, ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' הריסון וסטיוארט סאטקליף, עבר את כל הבחינות בבית הספר, סיכוייו להתקבל למכללה להכשרת מורים היו גבוהים, אך הוא החליט כי קריירה מוזיקלית עם הביטלס בהמבורג היא בחירה טובה יותר. בסט עבר מבחן על ידי חברי הביטלס בבית קפה ג'קרנדה שהיה בבעלות ויליאמס, ולמחרת נסע עם הלהקה להמבורג.

עם הגיעם להצבורג נדרשו הביטלס להופיע במועדון אינדרה (בגרמנית: Indra) ברחוב גרוסה פריהט מספר 64 באזור ריפרבהן שבהמבורג. בסט וחבריו ללהקה שוכנו בשני חדרים קטנים ודלים מאחורי המסך של קולונע במבי (בגרמנית: Bambi Kino), שם סבלו מהקור ומרעש הסרטים שהוקרנו במקום. מועדון אינדרה היה קטן וחשוך ומאחורי הבמה היה וילון אדום וכבד. מאחר שבסט היה היחידי שעבר את המבחן בגרמנית בבית הספר הוא היה היחיד מבין חברי הביטלס שהיה מסוגל לתקשר עם בעל המועדון, ברונו קושמידר ועם הלקוחות המועטים שפקדו את מועדון אינדרה. כעבור פחות מחודשיים עברו הביטלס להופיע במועדון נוסף שבבעלות קושמידר, הקיזרקלר (בגרמנית: Kaiserkeller) שברחוב גרוסה פריהט מספר 36 שהיה גדול ומפואר יותר. זאת, לאחר שמודעון אינדרה נסגר בגלל תלונה של שכנה על הרעש שבקע ממנו מדי לילה.

בחודש אוקטובר 1960, עברו הביטלס להופיע במועדון טופ טן (בגרמנית: Top Ten) שברחוב ריפרבהן 136 שנוהל על ידי פיטר אקהורן שהציע להם שכר גבוה יותר ומקום מגורים מעט טוב יותר. בכך הם הפרו את החוזה שעליו הם היו חתומים עם קושמידר, בעל מועדון קיירקלר. בסט ומקרטני חזרו לקולנוע במבי כדי לאסוף את חפציהם. מאחר שהמקום היה באפלה כמעט מלאה וכדי להביע את סלידתם כלפי קושמידר, לקח מקרטני קונדום שהיה ברשותו, חיבר אותו עם מסמר אל קיר הבטון של החדר והצית אותו בגפרור. ממעשה הקונדס לא נגרם נזק ממשי לעשות, אך קושמידר ניצל את ההזדמנות כדי לנקום בחברי הלהקה על הפרת החוזה שאסר עליהם לנגן במועדון מתחרה והגיש תלונה נגדם על ניסיון להצתה בתחנת המשטרה הקרובה, דוידוואצ'ה (בגרמנית: Davidwache) שברחוב שפינדבולפלץ מספר 31. בסט ומקרטני בילו שלוש שעות בבית המעצר בתחנה ולמחרת, ב-5 בדצמבר 1960 גורשו מגרמניה בחזרה לאנגליה. קודם לכן, ב-30 בנובמבר גורש הריסון בעקבות ידיעה שהגיעה לאוזני המשטרה (יש הסבורים שמפי קושמידר כחלק ממסע הנקמה נגד חברי הלהקה על הפרת החוזה) כי הוא בן 17 בעוד שרק לבני 18 ומעלה היה מותר לשהות באזור ריפרבהן אחרי השעה 22:00. בעקבות גירושם של השלושה שב לנון בכוחות עצמו לליברפול בעוד סאטקליף החליט להשאר בהמבורג בחברת חברתו הגרמניה, אסטריד קירשהר.

בליברפול לא יצרו לנון, מקרטני, הריסון ובסט קשר זה עם זה במשך שבועיים. בינתיים בסט ואמו, מונה, צלצלו פעמים רבות להמבורג כדי להשיב את הציוד שהלהקה נאלצה להשאיר מאחוריה. כאשר חברי הלהקה חידשו את קשריהם והחליטו לשוב ולהופיע גייסו לשורותיה את נגן הבס של להקת בלק ג'קס שהתפרקה ובה תופף בסט, צ'אס ניובי, כדי שיתפוס את מקומו של סאטלקיף. ניובי ניגן עם הלהקה במשך שבועיים בקסבה ובלית'רלנד טאון הול. הקהל הופתע מהשיפור העצום ביכולת הנגינה והשירה של הלהקה ובסגנון התיפוף החזק של בסט אשר המריץ את הלהקה לנגן בקצב ובעוצמה רבה יותר.

לאחר שהביטלס חזרו להמבורג, ב-1 באפריל 1961, לסיבוב הופעות נוסף במועדון טופ טן לצדו של הזמר הבריטי טוני שרידן, אחרי ששלטונות גרמניה שוכנעו לחדש את אשרת הכניסה שלהם ולהעניק להם רישיונות עבודה, התבקש בסט לשיר את השיר "פפרמינט טוויסט", בעוד מקרטני ניגן בתופים. עם זאת, בסט הרגיש נוח יותר ישוב על כיסא המתופף.

הביטלס הצטרפו לשרידן לסדרה של שלוש הקלטות עבור חברת התקליטים הגרמנית פולידור (בגרמנית: Polydor) בניצוחו של המפיק ברט קמפפרט, אשר נערכו ב-22 ביוני וב-23 ביוני 1961 ושוב ב-24 במאי 1962. ב-31 באוקטובר 1961 ראתה אור התקליטון "בוני שלי" מפי טוני שרידן והביט ברודרס (כינוי שניתן לביטלס לצורך ההקלטה משום שהשם ביטלס הזכיר את המילה הגרמנית Peedles שהיא כינוי גס לאיבר המין הגברי), אשר הגיע למקום החמישי במצעד הפזמונים הגרמני. בבריטניה התקליטון ראה אור ב-5 בינואר 1962 (הפעם מפי טוני שרידן והביטלס) ובארצות הברית הוא היה אמור לצאת ב-4 באפריל 1962 אך תאריך זה בוטל והוצאתו לאור קרתה בסופו של דבר רק ב-27 בינואר 1964 כאשר הביטלס כבר היו להקה מצליחה וידועה בכל העולם.

ההדחה מלהקת הביטלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריאן אפשטיין, שהפך למנהל הביטלס בסוף שנת 1961, ניסה להחתים את הלהקה על חוזה הקלטות עם אחת מחברות התקליטים הבריטיות והצליח לארגן מבחן עבורה בחברת דקה, בלונדון ב-1 בינואר 1962. הלהקה הקליטה 15 שירים, רובם שירי כיסוי. כעבור חודש הודיעה חברת דקה כי לא יחתימו את הביטלס על חוזה הקלטות, אך אף אחד מחברי הלהקה לא סיפר על כך לבסט.

ב-6 ביוני 1962, הצליח אפשטייו לארגן לביטלס מבחן נוסף, הפעם עבור חברת פרלופון, באולפנים שברחוב אבי רוד שבלונדון, לאוזני המפיק ג'ורג' מרטין. רון ריצ'רדס וטכנאי נורמן סמית', ניצחו על ההקלטה של ארבעה שירים. כאשר מרטין, שלא נכח במהלך ההקלטה, האזין להקלטה השתכנע כי הלהקה טובה מספיק וראויה לחתימה על חוזה הקלטות, ובתנאי אחד: מרטין וטכנאים שלו רצו שמתופף מקצועי ינגן עם הלהקה במקום פיט בסט, דבר שהיה נהוג באותו זמן.

כאשר שמעו לנון, מקרטני והריסון כי מרטין וטכנאי ההקלטה מעדיפים כי מתופף מקצועי ישתתף בהקלטה הקרובה שלהם, הם ביקשו מאפשטיין להדיח את בסט מהלהקה. לפני שאפשטיין הפך למנהל של הביטלס, אמו של בסט, מונה, הייתה זו שאירגנה את כל הזמנות להופעות עבור הלהקה וזאת, מאז שהם פיטרו את המנהל הקודם, אלן ויליאמס. אפשטיין חש מצוקה לנוכח הבקשה וכפי שכתב באוטוביוגרפיה שלו, "מלוא המרתף רעש" (באנגלית: A Cellarful of Noise) הוא "לא היה בטוח" לגבי השיפוט של מרטין לגבי כישורי התיפוף של בסט ו"לא היה להוט לשנות את הרכב הביטלס בעת הזו שבה חבריה היו בתהליך התפתחות ... אני ביקשתי מהביטלס להשאיר את הלהקה כפי שהיא". אפשטיין גם ביקש את עצתו של בוב וולר, התקליטן של המועדון שבו היו הביטלס להקת הבית, מועדון קאוורן (באנגלית: Cavern) שברחוב מת'יו בליברפול, אשר השיב כי הרעיון להדיח את בסט לא היה רעיון טוב משום שמדובר היה באישיות פופולרית בקרב האוהדים של הביטלס. בסופו של דבר, אפשטיין החליט לנהוג על פי החלטתם של לנון, מקרטני והריסון. ב-16 באוגוסט 1962, שנתיים וארבעה ימים מאז שבסט הצטרף לביטלס, הוא נפגש עם אפשטיין, על פי הזמנתו, במשרדו שמעל חנות התקליטים שבבעלותו, נאמס (באנגלית NEMS), שברחוב וויטצ'פל במרכז ליברפול. שם הודיע לו אפשטיין כי הוא מודח מתפקידו כמתופף של הביטלס.

חברו של בסט, ניל אספינל ליווה אותו לפגישה אך המתין לו מחוץ לחנות של אפשטיין. כאשר בסט יצא מהפגישההלכו שניהם לפאב גרייפס (באנגלית: Grapes) שנמצא מול מועדון קאוורן. בשנת 1961 התיידד אספינול עם בסט ועבר להתגורר בחדר שכור בבית המשפחה. בעקבות בקשתו של בסט כי אספינול יסיע את הביטלס להופעותיה ברחבי ליברפול, נהפך זה לנהג של הלהקה ולעוזרה האישי. לצורך זה, רכש אספינול ואן משומש מסוג קומר תמורת 80 ליס"ט ואף נטש את לימודיו לקראת ראיית חשבון. אספינל זעם על ההדחה של בסט והחליט להפסיק לעבוד עם הביטלס אך חזר בו לאחר שבסט ייעץ לו שלא לעשות כך.

עוד בטרם הדחתו של בסט, במהלך אחת מנסיעות העסקים של אביו של בסט, החל אספינול בן ה-19 לנהל קשר רומנטי עם מונה, אמו של בסט, שהייתה מבוגרת ממנו ב-17 שנים. כתוצאה מהקשר הזה נולד וינסנט "רוג" בסט בסוף יולי 1962, שלושה שבועות לפני הדחתו של בסט. מאחר שלאחר הדחתו של בסט בחר אספינל, בסופו של דבר, להמשיך ולעבוד עם הביטלס, ובכך הסתיימו יחיסו עם מונה.

ביל הארי, עורך המגזין "מרזי ביט" (באנגלית: Mersey Beat), אשר התמחה במוסיקה והלהקות של ליברפול וסביבותיה, טען כי תחילה הציע בריאן אפשטיין לג'וני האצ'ינסון, המתופף של להקת דה ביג ת'רי (באנגלית: The Big Three), שהייתה גם היא תחת ניהולו, למלא את מקומו של בסט, אך זה סירב על רקע קשרי הידידות שלו עם בסט. עם זאת, הוא הסכים לנגן עם הביטלס במשך שלוש הופעות עד שמחליפו העתידי של בסט, רינגו סטאר, יוכל להצטרף כמתופף הקבוע. סטאר היה המתופף של להקת רורי סטור אנד דה הוריקנס (באנגלית: Rory Storm and the Hurricanes) ונהג למלא את מקומו של פיט בסט כמתופף של הביטלס כל אימת שזה היה חולה או לא מסוגל להגיע להופעה מסיבה אחרת. הדחתו של בסט דווחה על ידי הארי בעמוד הראשי של המגזין "מרזי ביט" והידיעה קוממה רבים מאוהדי הביטלס. בעקבות הכעס על הדחתו של בסט יד אלמונית סרטה שת מכוניתו של אפשטיין ואחד האוהדים הכה את הריסון בעינו. בהופעות הראשונות של הלהקה, לאחר שסטאר תפס את מקומו של בסט, נהג הקהל לצעוק "פיט לנצח, רינגו לעולם לא!".

הסיבות להדחה מלהקת הביטלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד היום איש לא הסביר מפורשות לבסט מדוע הוא הודח. כל מה שאפשטיין אמר לו היה "הבחורים לא רוצים אותך יותר בלהקה". אפשטיין לאחר מכן טען באוטוביוגרפיה שלו כי לנון, מקרטני והאריסון חשו שבסט "היה קונבנציונלי מדי כדי להיות חלק מהביטלס ולמרות שהוא היה מיודד עם ג'ון, הוא לא היה אהוב על ג'ורג' ופול".

עם השנים ניתנו הסברים שונים להדחתו של בסט, אומנם כולם מתבססים על התרשמויות, הערכות וניחושים.

ההווי להקת הביטלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד ההסברים להדחתו של בסט נעוץ בקשייו להשתלב בהווי הלהקה ובסגנונה.

סינטיה לנון תיארה בספרה "ג'ון" (באנגלית: John) כי בעוד לנון, מקרטני והריסון נהגו לבלות יחד בזמן הפנוי שלהם בהמבורג ובליברפול, כותבים שירים או מנהלים חיי חברה ביחד, בסט נהג להתבודד.

הצלמת הגרמנית אסטריד קירשהר צילמה את הביטלס במקומות שונים בהמברוג. אחת מסדרת הצילומים המפורסמים צולמו בפארק שעשועים בשם "דום" (בגרמנית: Dom) ואחריהם כולם באו איתה לביתה שבשכונת אלטונה, למעט בסט, שהחליט לא להצטרף.

גם חברתו של פול מקרטני, דוט רון, אשר ביקרה אותו בהמבורג, תיארה את בסט כטיפוס מאוד שקט שאף פעם לא לקח חלק בשיחות עם הלהקה.

חלק מחברי הביטלס האחרים התייחסו במשך השנים לסיבות להדחתו של פיט בסט מהלהקה. מקרטני אמר: "זו הייתה החלטה אך ורק מקצועית ... לא הייתה ברירה אחרת". הוא גם התייחס לבסט כאל "קצת מוגבל". הריסון אמר כי "פיט היה בדרך כלל חולה ולא הופיע להופעות" והודה: "יש לי קצת אחריות לדברים כפי שהתגלגלו ופעלתי להבאתו של רינגו ללהקה; דיברתי עם פול וג'ון עד שקיבלו את הרעיון". סטאר גם התייחס לעניין ואמר:" הרגשתי שאני מתופף הרבה יותר טוב ממנו (פיט בסט)".

לנון, מקרטני והריסון הצהירו מאוחר יותר כי הם מצטערים על האופן שבו הודח פיט בסט. לנון הודה כי "היינו פחדנים כאשר הדחנו אותו ושלחנו את בריאן לעשות את זה במקומנו". מקרטני אמר: "אני מרחם עליו, בגלל מה שהוא יכול היה להיות". הריסון טען: "לא היינו הוגנים כלפי פיט כאשר הדחנו אותו. מנקודת ראות היסטורית נראה שנהגנו ברשעות כלפי פיט ושיכולנו לטפל בעניין בצורה הגונה יותר". סטאר, מאידך גיסא, לא חש שאיש לו על מה להתנצל: "מעולם לא חשתי צער ... אני לא הייתי מעורב בהדחה". היסטוריון הביטלס, מרק לווינסון הגיע למסקנה כי "למרות חסרונותיו של בסט, לכאורה, עדיין הטיפול בהדחתו היה קלוקל ... זה הפרק הרע, המצער והבלתי נסלח בסיפור עלייתם של הביטלס לפסגה".

הסגנון והמראה של חברי להקת הביטלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ביקור הראשון של הביטלס בהמבורג, הבינו חברי הלהקה שהחליפות שנהגו ללבוש במהלך הופעותיהם לא יעמדו בשעות הארוכות של זיעה והשתוללות כל לילה על הבמה. כך, חברי הלהקה אימצו לעצמם מעילי עור, מכנסי ג'ינס ומגפי בוקרים, שהיו הרבה יותר עמידים. בסט העדיף בדרך כלל להמשיך ללבוש חולצות עם שרוולים קצרים ובכך הבדיל את עצמו מיתר חברי הלהקה מבחינת סגנון הלבוש האחיד החדש.

כמו כן, בהאמבורג נחשפו חברי הביטלס לנון, מקרטני, הריסון וסאטקליף לעולם הסמים. מאחר שהם היו מחויבים להופיע במשך שעות ארוכות כל לילה, הם נעזרו לעתים קרובות בסמי מרץ בשם פרלודין (באנגלית: Preludin) כדי לשמור על ערנותם. אלה סופקו להם על ידי עובדי המועדון שבו הופיעו, או לקוחותיו או הצלמת הגרמניה קירשהר. בסט תמיד סירב ליטול את סמי המרץ וגם בכך הבדיל את עצמו מיתר חברי הלהקה.

לקראת הפיכתם למפורסמים, אימצו הביטלס תספורת חדשה כאשר שיערם מסורק קדימה ובכך זו נתנה להם מראה חדשני ואחיד. אולם, בסט סירב לעשות זאת והמשיך להופיע עם תספורת מסורקת לאחור כאשר שיערותיו משוחות בבריליינטין, על-פי סגנון אלוויס פרסלי. יש הטוענים כי אפשטיין התרגז לנוכח סירובו של בסט לאמץ את התספורת החדשה ובכך להופיע בצורה אחידה ליתר חברי הביטלס. מנגד, ציין בסט מאוחר יותר כי הוא מעולם לא התבקש לשנות את התספורת שלו. בשנת 1995 בראיון לרדיו "מרזיסייד" של הבי.בי.סי. הסבירה קחרשהר כי: "לחבר שלי, קלאוס וורמן, הייתה תספורת שסטיוארט (סאטקליף) אהב מאוד, והוא היה הראשון שביקש לאמץ אותה ולהפטר מהבריליינטין. על-פי בקשתו סיפרתי את שיערו על-פי התספורת של וורמן. אולם, מאחר שלפיט בסט שיער מתולתל מאוד, לא ניתן היה לספר אותו על-פי התספורת החדשה".

הפופולריות של פיט בסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפופולריות של בסט בקרב האוהדים, ובמיוחד בקרב האוהדות אשר החשיבו אותו בחבר הלהקה היפה ביותר, הייתה מקור לחיכוך בינו לבין יתר חברי הלהקה. מנחה רדיו "מרזיסייד", ספנסר ליי פרסם ב-1988 ספר העוסק בהדחתו של פיט בסט מלהקת הביטלס, תחת הכותרת "נזרק: ההדחה של פיט בסט" (באנגלית: Drummed Out!: The Sacking of Pete Best), ובו הוא טוען כי חברי הביטלס האחרים, ובפרט מקרטני, קינאו בפופולריות של בסט בקרב הבנות. יש עדויות לכך שבהופעות של הביטלס, הקהל מחא כפיים כאשר לנון, מקרטני והריסון עלו לבמה אך כארש בסט עלה לבמה הבנות צרחו בהתהלבות. העדויות מספרות כי אחרי הופעות הלהקה היה בסט מוקף בנות בעוד שרובן התעלמו בדרך כלל מיתר חברי הלהקה לאחר שאלה העניקו מספר חתימות. אביו של מקרטני, ג'ים, היה נוכח לגילויי ההערצה כלפי בסט ואף נזף בו ואמר: "למה היית צריך למשוך את כל תשומת הלב אליך? למה לא קראת גם לבחורים האחרים? אני חושב שזו התנהגות אנוכית מאוד מצידך" לנון כינה את הטענות לגבי קנאתם כלפי בסט כ"מיתוס" וטען כי בסט צורף ללהקה בגלל שהביטלס היו זקוקים למתופף כדי לנסוע להופעות בהמבורג, ואף אמר: "ידענו שנדיח אותו מהלהקה ברגע שנמצא מתופף ראוי".

אמו של בסט, מונה, התייחסה להדחתו של בנה, כפי שסופר בטלוויזיה הבריטית בשנת 1963, "כתוצאה של סכסוכים אישיים" וזאת על בסיס העובדה של"פיטר היה מועדון מעריצים פעיל, בניגוד לאחרים". כאשר המראיין שאל אותה האם זה בגלל שבסט היה יפה מראה לעומת האחרים, השיבה מונה "אני אשאיר את זה לאנשים אחרים, אבל מנקודת המבט שלי אני לא רוצה להכפיש את הבנים כי אין לנו כלפיהם כעס. בהתחלה היה לנו, אבל בגלל הדרך שבה פיט הודח".

מרטין היה המום כאשר נודע לו כי אפשטיין הדיח את בסט: "בסט נראה כבעל הפוטנציאל המסחרי הטוב ביותר. הופתעתי כאשר נודע לי שהם הדיחו את פיט. התופים היו לי חשובים עבור התקליט, אבל לא עד כדי כך שהצדיקו את הדחתו של פיט... המעריצים לא שמים לב במיוחד לאיכות התיפוף". מרטין גייס את המתופף אנדי ווייט על להקלטת השיר "אהבני" (באנגלית: Love Me Do) שנערכה ב-11 בספטמבר 1962, ולא את רינגו סטאר, שצורף ללהקה כמחליפו של בסט.

כישורי התיפוף של פיט בסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסט נחשב לא פעם כמתופף מוגבל ביכולותיו המוסיקליות אשר מנע את הצמיחה המוסיקלית של הביטלס כנגד כשרונותיהם של שלושת חבריו ללהקה. מרטין חשב שיכולות התיפוף של בסט לא תאמו את הצרכים של הביטלס לצורך ההקלטות. בוב ספיץ כתב בספרו מ-2005, "הביטלס" (באנגלית: The Beatles) תיאר את סגנון התיפוף של בסט כמוגבל ואת נסיונותיו הכושלים של טכנאי ההקלטות, רון ריצ'רדס, ללמד אותו סגנון מתאים יותר. היסטוריון הביטלס, ריצ'י אונטרברגר, תיאר את סגנון התיפוף במבחן שנערך בחברת התקליטים דקה כ"בעל מרקם דק וחסר דמיון", והוסיף כי בסט "דוחף את הקצב קצת מהר מדי". אונטרברגר החשיב את רינגו סטאר כ"מוכשר יותר". מבקר הביטלס אלן וו. פולאק הישווה בין סגנונות התיפוף של בסט, סטאר, ו-וויט בהקלטות שהם ביצעו לשיר "אהביני" והגיע למסקנה כי סגנונו של בסט היה "חסר יציבות להפליא וגם חסר טעם". היסטוריון הביטלס איאן מקדונלד, תיאר בספרו "מהפכה בראש" (באנגלית: Revolution in the Head") כי בסגנון התיפוף של בסט במבחן שנערך בחברת דקה התגלה כי "המגבלות של בסט כמתופף ניכרים במערומיהן". מקדונלד אף מציין כי במבחן שנערך בחסרת אי.אם.איי. ב-6 ביוני 1962 סגנון התיפוף של בסט בשיר "אהביני" ממחיש את הסיבות שבגללן פיט בסט הודח".

מנגד, יש הטוענים, וביניהם הורסט פאשר, בעל מועדון הסטאר בהמבורג, כי סגנון התיפוף של בסט היה עוצמתי במיוחד ונתן לביטלס קצב ייחודי שכונה אז "קצב הפצצה" (באנגלית: Beat bomb). מומחה הביטלס דייויד בדפורד אף טען בספרו "לידיפול" (באנגלית: Lyddipool) כי סגנון התיפוף של בסט היה מתאים ביותר להופעות של הביטלס במועדוני ליברפול והמבורג אך לא לסגנון שהיה מקובל באולפני ההקלטות ולכן באותם ימים היה מקובל לגייס לאולפנים מתופף מקצועי שיחליף את המתופף הקבוע משום שהכיר על בוריו את סגנון התיפוף המתאים.

אחרי החברות בלהקת הביטלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר שבסט הודח מחברותו בלהקת הביטלס, ניסה אפשטיין לפצות אותו והציע לו לעמוד בראש הרכב חדש, אך בסט השיב בשלילה. בסט חש אכזבה ודיכאון והסתגר בביתו במשך שבועיים וסירב לפגוש איש או להשיב על השאלות הבלתי נמנעת בקשר להדחתו. באופן דיסקרטי, פעל אפשטיין עם שותפו, ג'ו פלאנרי, לצירופו של בסט ללהקת לי קרטיס והאול סטארס, אשר מאוחר יותר, לאחר עזיבתו של לי קארטיס, שונה שמה לפיט בסט והאול סטארס. הלהקה חתמה על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים דקה והקליטו את התקליטון "אני עומד לדפוק על דלתך", שלא זכה להצלחה רבה.

לבסוף, עבר בסט לארצות הברית יחד עם מלחינים ויין ביקרטון וטוני ודינגטון. להקתו החדשה, דה פיט בסט פור, אשר מאוחר יותר, כאשר מספר חבריה גדל מארבע לחמישה, כונתה דה פיט בסט קומבו, הופיעה ברחבי ארצות הברית וביצעה שירים משנות ה-50 יחד עם שירים מקוריים. הלהקה הקליטה עבור חברות תקליטים קטנות אך בהצלחה מועטה. בסופו של דבר, חברת התקליטים סאבאג' הוציאה לאור תקליט של דה פיט בסט קומבו והעניקו לו את השם "הטוב ביותר של הביטלס" (באנגלית: Best Of The Beatles), כמשחק מילים בין שם המשפחה של בסט לבין המילים "הטוב ביותר". התקליט התקבל באכזבה בקרב הרוכשים אשר ציפו לתקליט אוסף של הביטלס. הלהקה התפרקה זמן קצר לאחר מכן. ביקרטון וודינגטון הצליחו בתור כותבי שירים בשנות ה-70 וכתבו סדרה של להיטים עבור להקת הבנות האמריקנית, פלירטיישנס, והלהקה הבריטניה, ראבטס.

ב-1968 החליט בסט לעזוב את עסקי השעשועים ולנסות ולשכוח את קשריו עם הביטלס. בסט החל לעבוד בהעמסת לחם במשאיות אספקה, עבודה במשמרות שזיכתה אותו בשכר של 8 ליס"ט לשבוע. כישוריו והשכלתו סייעו לו להשיג משרה של עובד מדינה בלשכת התעסוקה של גרסטון שבליברפול, שם התקדם מעבודה של פקיד למשרת ניהול.

עם חלוף הזמן החל בסט להתראיין לאמצעי התקשורת ולכתוב על קורותיו עם הביטלס, ואף שימש כיועץ טכני עבור הפקת סרט הטלוויזיה "לידתם של הביטלס". הוא מצא קורטוב של תהילה ואף הודה כי הוא מעריץ של המוזיקה של הביטלס ואף רכש את תקליטיה.

בשנת 1988, לאחר עשרים שנה שבהן סירב לתופף מול קהל, נעטר בסט לתופף יחד עם אחיו, רוג, מול קהל בכנס הביטלס הבינלאומי הנערך בליברפול מדי שנה. בסט החליט לשוב לעולם השעשועים והקים את להקת פיט בסט בנד.

בשנת 1995, חברי הביטלס שנותרו בחיים הפיקו את האלבום "אנתולוגיה 1" אשר כלל מספר הקלטות ובהן תופף בסט, כולל שירים מהמבחנים של הלהקה עבור חברות התקליטים דקה ופרלופון. הוא זוכה, בתמורה לכך, בדמי תמלוגים שנעו בין 1,000,000 ל-4,000,000 ליס"ט. אולם הוא לא התראיין עבור הספר או סרט התעודה שהופקו במסגרת פרויקט האנתולוגיה של הביטלס. בקולאז' התצלומים שעיטר את עטיפת האלבום "אנתולוגיה 1" מוצגת תמונה של חברי הלהקה, כולל בסט, בימיה הראשונים. אולם דמותו של בסט הוסרה ממנה ובמקומה מופיעה דמותו של מחליפו, רינגו סטאר, שנלקחו מהתקליט הראשון של הביטלס, "אנא ענגי אותי". בצדה השמאלי של עטיפת האלבום "אנתולוגיה 1" ניתן לראות תמונה קטנה של בסט. בסט הופיע בפרסומת של בירה קרלסברג ששודרה במהלך הפסקת הפרסומות הראשונה של הפרק הראשון של סדרת הטלוויזיה "אנתולוגיה" ששודרה בערוץ ITV בנובמבר 1995. בפרסומת הופיע הכיתוב "כנראה הלאגר הכי פיט בעולם" (באנגלית: Probably the Pete Best lager in the world) כמשחק מילים בין שם משפחתו למילה "הכי טוב" כפי שמופיעה בסיסמה הידועה של חברת קרלסברג.

כיום מופיע בסט עם אחיו הצעיר, רוג, ולהקתו, פיט בסט בנד, ברחבי העולם וב-6 ביולי 2007 נכנס בסט להיכל התהילה של המוסיקה של ליברפול (באנגלית: All You Need Is Liverpool Music Hall of Fame).

אלבומם של פיט בסט בנד, "היימנס גרין" ראה אור ב-16 בספטמבר 2008 בארצות הברית, ב-24 באוקטובר 2008 ברחבי העולם למעט בבריטניה, וב-27 באוקטובר 2008 בבריטניה והוא כולל אך ורק שירים מקומיים, רובם מתייחסים לילדותו בליברפול.דמותו של בסט שהוסרה מעטיפת האלבום "אנתולוגיה 1" מופיעה בעטיפה של האלבום "היימנס גרין".

ב-25 ביולי 2011 הביעה עיריית ליברפול את הוקרתה על תרומתו של פיט בסט למוסיקה בעיר על ידי הענקת שמות לשני רחובות בעיר, פיט בסט דרייב וקסבה קלוז.

פיט בסט נשוי לקטי ולהם שתי בנות (בבה ובוניטה) וארבעה נכדים.

הדיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקליטונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"I'm Gonna Knock on Your Door" עם "Why Did I Fall in Love with You" (Decca F 11929, 1964)

"Don't Play With Me (Little Girl)" עם "If You Can't Get Her" (Happening 405, 1965)

"If You Can't Get Her" עם "The Way I Feel About You" (Happening HA1117, 1965)

"Kansas City" b/w "Boys" (Cameo 391, 1965)

"(I'll Try) Anyway" עם "I Wanna Be There" (Original Beatles Drummer 800, 1965)

"Kansas City" עם "Boys" (Cameo 391, 1965)

"I Can't Do Without You Now" עם "Keys to My Heart" (Mr. Maestro Records 711, 1965)

אריכי נגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Best of the Beatles (Savage BM 71, 1965)

"I Need Your Lovin"; "Just Wait and See"; "Casting My Spell"; "Keys to My Heart"; "Why Did You Leave Me Baby?"; "Like My Sister Kate"; "I Can't Do Without You Now"; "I'm Blue"; "Some Other Guy"; "She's Alright"; "Nobody But You"; "Last Night"

The Beatle That Time Forgot (Phoenix PB-22, 1981)

"I'm Checking Out Now Baby"; "I'll Try Any Way"; "I Don't Know Why (I Just Do)"; "How'd You Get to Know Her Name"; "She's Not the Only Girl in Town"; "If You Can't Get Her"; "More Than I Need My Self"; "I'll Have Everything Too"; "The Way I feel About You"; "Don't Play With Me (Little Girl)"; "Rock and Roll Music"; "All Aboard"

Rebirth (Phoenix PB-44, 1981)

"I Can't Do Without You Now"; "Off the Hook"; "She's Alright"; "I Need Your Lovin'"; "Why Did You Leave Me Baby"; "High School Shimmy"; "I Wanna Be There"; "Everybody"; "Pete's Theme"; "Keys to My Heart"

The Beatle That Time Forgot (Phoenix PHX 340, 1982)

"I'll Try Anyway"; "I Don't Know Why I Do (I Just Do)"; "She's Not the Only Girl in Town"; "More Than I Need My Self"; "I'll Have Everything Too"; "I'm Checking Out Now Baby"; "How'd You Get to Know Her Name"; "If You Can't Get Her"; "Rock and Roll Music

"

תקליטורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Back to the Beat - (1995)

The Pete Best Combo: Beyond the Beatles 1964-1966 (1996)

Live at the Adelphi Liverpool 1988 - (1996)

Best (1998)

Casbah Coffee Club 40th Anniversary Limited Edition (2009)

The Savage Young Beatles (2004)

Haymans Green (2008) - (The Pete Best Band)

)

הסרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

The Rocker (Cameo) DVD

Best of the Beatles DVD

Pete Best of The Beatles DVD

התיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

"בסט!" (באנגלית: !Best) הוא מחזה קומי בדיוני שנכתב על ידי המחזאי מליברפול, פרד לולס, והוצגה בתיאטרון אוורימן ליברפול ובפסטיבל התיאטרון של דבלין בשנים 1995 ו-1996. ההצגה מתארת את הצלחתו העולמית של פיט בסט ככוב רוק על לאחר שהודח מלהקת הביטלס בעוד שהצלחתה מתקשה להתרומם. המחזה זכה לביקורות טובות בעיתון המקומי "ליברפול אקו" (באנגלית: Liverpool Echo) המוזכרות גם בספרו של ספנסר ליי מ-1998, "נזרק: ההדחה של פיט בסט".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]