סטיוארט סאטקליף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סטיוארט סאטקליף
דיוקן עצמי של סטיוארט סאטקליף

סטיוארט סאטקליףאנגלית: Stuart Fergusson Victor Sutcliffe ‏ 23 ביוני 1940 - 10 באפריל 1962) היה הבסיסט המקורי בלהקת הביטלס (באנגלית: The Beatles). סאטקליף עזב את הלהקה בטרם פרצה לתהילת העולם כדי לקדם את הקריירה האומנותית שלו בתור צייר, אותה הפסיק כאשר הצטרף ללהקה. סאטקליף ולנון הם, ככל הנראה, האחראים לשם ביטלס ("החיפושיות") וזאת כאשר שם להקת "הצרצרים" אשר ליוותה את באדי הולי, אותו העריצו, שימשה כהשראה. עקב חברותו בלהקת הביטלס מכונה סאטקליף לעתים "החיפושית החמישית", על אף שבפועל היה הרביעי שהצטרף ללהקה בעוד המצטרף החמישי היה פיט בסט שהוחלף מאוחר יותר על ידי רינגו סטאר.

עוד בתחילת דרכה, הגיעה להקת הביטלס להמבורג שבגרמניה לסדרת הופעות במועדוני רובע השעשועים המפוקפק שלה, ריפרבהן. שם פגש סאטקליף את הצלמת המתלמדת אסטריד קירשהר, איתה ניהל רומן. בהמבורג עזב את להקת הביטלס ונרשם ללימודים במכללה לאומנויות, שם למד אצל אומן הפופ אדוארדו פאולוצי. זאת, לאחר שהפסיק את הקריירה שלו כצייר מבטיח שהתחיל במכללה לאומנויות בליברפול, שם למד לצדו של ג'ון לנון. סאטקליף היה צייר מוכשר וציוריו התאפיינו לרוב בסגנון האקספרסיוניסטי המופשט.

ב-10 באפריל 1962 התמוטט סאטקליף בביתה של קירשהר, לאחר תקופה ארוכה שבה סבל מכאבי ראש עזים והבדיקות הרפואיות הרבות לא העלו מאומה. הוא נלקח מיד לבית החולים שם נקבע מותו - יום אחד בלבד לפני הגעתם של הביטלס להמבורג לסדרת הופעות נוספת והפעם כאשר הלהקה התחילה לעלות על מסלול ההצלחה.

השנים המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו של סטיוארט, צ'ארלס סאטקליף (1905 - 18 במארס 1966), היה עובד ציבור אשר עבר להתגורר בליברפול בשנת 1943, שם עבד כמכונאי על אוניה ולכן בילה את רוב זמנו בלב ים הרחק ממשפחתו. הביוגרף של הביטלס, פיליפ נורמן, תיאר את צ'ארלס כשתיין כבד אשר נהג באלימות כלפי אשתו אל מול עיני בנו הצעיר, סטיוארט. אמו, מילי, הייתה מורה בבית ספר יסודי. לסטיוארט היו שתי אחיות צעירות ממנו, פאולין וג'ויס.

סטיוארט נולד בבית החולים ליולדות ע"ש סימפסון באדינבורו שבסקוטלנד. בהיותו ילד משפחתו עברה לליברפול שבאנגליה, והתגוררה ברחות אייגבורת' דרייב מספר 37. הוא למד בבית הספר היסודי פארק ויו שביוטון (1946-1950) ומאוחר יותר בבית הספר התיכון פרסקוט (1950-1956). משם עבר ללמוד במכללה לאומנויות של ליברפול, שם פגש, באמצעות חבר משותף, ביל מוראיי, סטודנט חדש בשם ג'ון לנון. לנון סיפר מאוחר יותר כי לסטיוארט היה "תיק עבודות מדהים" והיה צייר מוכשר שנחשב במכללה לכוכב עולה. סטיוארט סייע ללנון לשפר את כישוריו האמנותיים וסייע לו להתכונן למבחנים. פול מקרטני הודה שנים מאוחר יותר שקינא בקשר החברות ההדוק שנוצר בין סאטקליף ללנון. בימי המכללה חלק סטיוארט דירה ברחוב פרסי מספר 9 בליברפול עם מוראיי לקראת סוף 1959 עבר להתגורר ברחוב גמבייר טראס מספר 3. ב-1 באוקטובר 1959 ג'ון לנון הצטרף אף הוא כדייר.. שניהם צבעו את קירות הדירה בצהוב ושחור, דבר שלא מצא חן בעיני בעלת הבית. מה שעוד פחות מצא חן בעיניה הייתה הדרך ששניהם מצאו להתחמם בלילות החורף הקרים: שריפת הרהיטים שבדירה.

לילה אחד, כאשר שניהם בילו במועדון הקסבה שהיה בבעלות אמו של פיט בסט, מונה, שכנע ג'ון לנון את סטיוארט סאטקליף לרכוש בחנות המוסיקה של הסי'ס גיטרה בס מסוג הופנר פרזידנט 500/5 תמורת 65 ליס"ט - אותם קיבל תמורת ציור שמכר. כך, בינואר 1960 הצטרף סטיוארט ללהקה שחבריה היו ג'ון לנון, פול מקרטני וג'ורג' הריסון. למרות מאמציו של סטיוארט, הוא לא הצליח אלא לנגן ברמת בסיסית מאוד. ביל הרי, חברם של סאטקליף ולנון והעורך המייסד של עיתון הוסיקה "מרזי ביט" אמר לסטיוארט פעמים רבות כי עליו להתרכז בציור ולא במוסיקה. בעוד שמרבית הביוגרפים של הביטלס מתארים את סטיוארט כנגן בעל כישורי נגינה דלים וביטחון עצמי נמוך על הבמה, כאשר לעתים ניגן עם גבו מופנה אל הקהל, פיט בסט, המתופף המקורי של הביטלס, מתאר את סטיוארט כמי שהופיע באופן טבעי ופעיל על הבמה. בתום הופעת הביטלס באודישן שנערך במועדון וויברן שבסיל סטריט בליברפול, בפני האמרגן המפורסם לארי פארנס שחיפש להקת ליווי לזמר בילי פיורי, זה סירב לשכור את שירותי הלהקה אלא אם סטיוארט לא ינגן בה. סטיוארט תועד בצילומים מאותו אודישן כמי שהפנה אל האמרגן את גבו, ככל הנראה, בעידודו של אלן וויליאמס שלא האמין בכישורי הנגינה שלו. מאוחר יותר פארנס הכחיש זאת וטען שסירובו לשכור את הלהקה נבע מדאגתו לעובדה שללהקה לא היה מתופף קבוע. קלאוס וורמן מעיד כי סטיוארט היה נגן בס טוב.

ביולי 1960, העיתון "דה פיפל" פרסם מאמר בשם "אימת הביטניק" ובו הוצגה תמונה שצולמה בדירה שבגמבייר טראס מספר 3 ובה נראה ג'ון לנון הצעיר שרוע על הרצפה וסטיוארט עומד על החלון.

השם ביטלס עלה כאשר הלהקה ערכה חזרות ברנשאו הול וסטיוארט, ג'ון וחברתו, סינטיה פאוול, העלו שמות שהזכירו את שם להקת "הצרצרים" שליוותה את באדי הולי, אותו העריצו.

המבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1960 הגיעה הלהקה להמבורג לאחר שפיט בסט הצטרף אליה כמתופף קבוע ואלן וויליאמס השיג לה חוזה הופעות ברובע השעשועים המפוקפק של העיר, ריפרבהן.

הפופולריות של סטיוארט גברה באותם הימים אחרי שהתחיל להופיע חמוש במשקפי שמש שחורים ומכנסיים הדוקים, אשר נתנו לו מראה שהזכיר את ג'יימס דין. במסגרת הופעות הביטלס נהג סטיוארט לשיר את שירו של אלויס פרסלי "אהוב אותי ברכות" ובשל כך זכה לתשואות רבות, גם ביחס לחברי הלהקה האחרים, מה שהגביר את החיכוך בינו לבין מקרטני שסבר שאין בלהקה מקום לסטיוארט בשל כישורי הנגינה הדלים. גם לנון החל לבקר את נגינתו ולהתבדח על חשבון קומתו הנמוכה ונגינתו הבסיסית.

בהמבורג הכיר סטיוארט את הצלמת המלמדת אסטריד קירשהר, אשר צילמה אותו ואת יתר חברי להקתו באתרים שונים בעיר. אסטריד וסטיוארט ניהלו רומן ובסופו של דבר עבר סטיוארט להתגורר בבית אמה.

בדצמבר 1960 הלהקה חזרה לאנגליה לאחר שג'ורג' הריסון גורש מגרמניה בשל היותו בן 17 והפרת האיסור שחל על בני 17 ומטה להימצא באזור הריפרבהן אחרי השעה 22:00, ומקרטני ובסט גורשו לאחר שהואשמו בנסיון להצית את הקולנוע במבי קינו, שבו התאכסנו. בעקבות כך, נסע לנון ברכבת בחזרה לאנגליה וסטיוארט נשאר בהמברוג עם אסטריד. ב-20 בפברואר 1961 סטיוארט טס חזרה הביתה, אחרי שלווה כסף חברתו, ו-15 במרץ 1961 חזר להמבורג עם יתר חברי הלהקה לחודשי הופעות נוספים לאחר שגורג' היה כבר בגיר וענייני הויזה סודרו מחדש.

כשמונה חודשים אחרי שפגש את אסטריד קירשהר, עזב סטיוארט את הביטלס במטרה לחזור לציור. הוא כתב לאמו מכתב שבו מופיע התאריך 31 באפריל (למרות שבאותו חודש יש 30 יום בלבד) ומספר לה כי עזב את הביטלס. סטיארט, אשר קיבל מלגה מהמכללה לאמנויות של המבורג, החל ללמוד בה ב-1 בספטמבר 1961 תחת שרביטו של האמן אדוארדו פאולוצי.

אסטריד קירשהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסטריד קירשהר הייתה צלמת מתלמדת שחיה עם אמה האלמנה, נילסה, ברחוב אמביוטלר שטראסה בחלק העשיר של פרבר אלטונה בהמבורג אלטונה. סאטקליף וקירשהר נפגשו במועדון קייזקלר שבאזור ריפרבהן, שם הופיעו הביטלס. לאחר שצילמה את הלהקה, הזמניה אסטריד את חבריה לבית אמה לכוס תה והראתה להם את חדר השינה שלה, שקירותיו ורהיטיו היו צבועים בצבע שחור. סאטקליף החל לצאת עם אסטריד זמן קצר לאחר מכן.

סאטקליף כתב לחבריו שהוא מאוהב בקירשהר. בסט סיפר כי תחילתה של מערכת היחסים שלהם היתה, "כמו אחד מאותם סיפורי אגדות". אסטריד וסטיוארט התארסו ב-30 בנובמבר 1960, והחליפו טבעות, כנהוג בגרמניה. סטיוארט אמר לאסטריד שהוא רוצה להיות מורה לאמנות בלונדון או בגרמניה. לאחר שעבר להתגורר בבית משפחת קירשהר החל סטיוארט ללבוש בסגנון הייחודי שלה ולעתים אף שאל את בגדיה. הוא לבש מכנסי עור, מעילים עם צווארון וצעיפים ארוכים.

האמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשרונו האמנותי של סאטקליף התבלט כבר בגיל צעיר. הלן אנדרסון (עמיתתו לכיתה במכללה האמנויות של ליברפול) זוכרת כי עבודותיו המוקדמות היו מאוד אגרסיביות, עם צבעים כהים וסוערים, לא מה שציפית מתלמיד שקט כפי שסטיוארט הצטייר". אחד הציורים של סאטקליף הוצג בגלריה לאמנות ווקר בליברפול במסגרת תערוכת ג'ון מור (מנובמבר 1959 עד ינואר 1960). לאחר התערוכה, מור קנה ציור של סטיוארט ששמו "ציור קיץ" תמורת 65 ליס"ט, שהיה אז שווה ערך לשכר של 6-7 שבועות עבור עובד ממוצע. רוד מאריי זוכר כי הציור צויר על גבי לוח, לא בד, והיה צורך לחתוך אותו לשני חלקים בגלל גודלו. מאריי הוסיף כי רק אחד החלקים בעצם הוצג בתערוכה אבל בכל זאת, מור קנה את הציור בשביל הבן שלו.

אחרי שסאטקליף פגש את קירשהר הוא החליט לעזוב את הביטלס וללמוד במכללה לאמנות בהמבורג בחודש יוני 1961 (לאחר שלא קיבל תעודת הוראה באמנות מהמכללה של ליברפול), תחת הנחייתו של פאולוצי, שמאוחר יותר כתב דו"ח הקובע כי סאטקליף היה אחד הטובים מבין תלמידיו: "סאטקליף מוכשר מאוד, אינטליגנטי מאוד. עד כה הוא אחד התלמידים הטובים ביותר שיש לי".

יצירותיו המעטות של סאטקליף ששרדו חושפות השפעה של אמנים מופשטים בריטיים ואירופיים שהיו חלק מתנועת האקספרסיוניזם המופשט בארצות הברית. סאטקליף היה צייר מופשט עד סוף שנת 1950, לרבות "ציור הקיץ", שנרכשו על ידי מור. עבודותיו של סאטקליף הן בנות השוואה לאלו של ג'ון הוילנד וניקולס דה סטאל, אם כי הם ליריים יותר (סאטקליף השתמש בשם הבמה "סטו דה סטאל" על שם ניקולס דה סטאל, כשניגן עם הביטלס בסיור ההופעות שערכו בסקוטלנד באביב 1960). תמונתו "המבורג מספר 2" נרכש על ידי הגלריה לאמנות ווקר בליברפול, והוא אחד מסדרה בשם "המבורג". האמנים באירופה (כולל פאולוצי) גם השפיעו על סאטקליף באותה תקופה. בבעלות הגלריית האמנות ווקר יצירות נוספות של סאטקליף, כגון "דיוקן עצמי" (בפחם) ו"הצליבה". לנון תלה שניים מציוריו של סאטקליף בביתו (קנווד).

המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעודו בגרמניה, החל סאטקליף לסבול כאבי ראש עזים ומרגישות יתר לאור. אסטריד סיפרה כי חלק מהתקפי כאבי הראש אף עיוורו אותו באופן זמני. בשנת 1962, התמוטט סטיוארט באמצע הכיתה במכללה לאמנות בהמבורג. אמו של אסטריד הזעיקה אותו למספר רופאים שביצעו בדיקות שונות כדי לגלות את פשר כאבי הראש אך לא הצליחו לגלות מהו בדיוק הגורם להם. הם הציעו לו לחזור לאנגליה ולהבדק בבית חולים עם יכולות גבוהות יותר. סטיוארט עשה כן אך תשובת הרופאים האנגליים הייתה כי הכל בסדר איתו והוא שב להמבורג. מצבו של סטיוארט הלך והחמיר, ולאחר ששוב התמוטט ב-10 באפריל 1962, הוא נלקח לבית החולים על ידי אסטריד וסטיוארט מת לפני שהאמבולנס הגיע ליעדו. סיבת המוות התגלתה כמפרצת, מה שגרם לדימום תוך-גולגולתי.

למחרת, ב-11 באפריל 1962, פגשה אסטריד את חברי הביטלס בנמל התעופה של המבורג וסיפרה להם כי סטיוארט מת זמן קצר קודם לכן. ג'ון לנון נשבר לשמע החדשות על מות חברו שאותו כל כך אהב. אמו של סאטקליף טסה להמבורג למחרת עם מנהל הלהקה בריאן אפשטיין כדי לקת את גופת בנו בחזרה לליברפול. אביו של סאטקליף לא שמע על מותו של בנו במשך שלושה שבועות, כיוון שהוא היה על אוניה בדרך לדרום אמריקה. את החדשות הוא שמע עם הגעו לבואנוס איירס מפי כומר שהתבקש לעשות כן על ידי המשפחה. לאחר מותו של סאטקליף, קירשהר כתבה לאמו מכתב ובו התנצלה על היעדרותה מההלוויה שלו בליברפול מפאת מחלה. היא סיפרה במכתב עד כ היא ולנון מתגעגעים אליו: "הו אמא, הוא (לנון) במצב רוח נורא עכשיו, הוא פשוט לא יכול להאמין כי יקירו, סטיוארט, לא יחזור לעולם. הוא רק בוכה .... ג'ון נפלא אלי, הוא אומר שהוא הכיר ואוהב את סטיוארט כל כך עד שהוא יכול להבין אותי".

סטיארט נקבר בבית הקברות הסמוך לכנסייה של יוטון, ברחוב סטנלי רוד בליברפול. מספר הקבר שלו הוא 552.

הגורם לדימום תוך-גולגולתי שגרם למותו של סיוארט אינו ידוע, אם כי ישנה סברה שהדבר התפתח מפגיעה בראשו שהתרחשה לפני כן. מכיוון שהו קביל בעיטה בראשו או ראשו נחבט אל קיר במהלך קטטה שהתחשה מחוץ ללנת'ום הול, ב-14 במאי 1960, לאחר הופעה של הביטלס. על פי מנהל הלהקה לשעבר, אלן וויליאמס, לנון ובסט חשו לעזרתו של סאטקליף, שהותקף על ידי מתפרעים וגרר אותו למקום מבטחים. סאטקליף סבל משבר בגולגולת שנגר ל בקטטה. סאטקליף סירב לקבל טיפול רפואי בזמן ולא הגיע לבדיקת רנטגן בבית החולים הכללי ספטון בליברפול.

למרות שלנון לא נכח ולא שלח פרחים להלוויה של סאטקליף, אשתו השנייה, יוקו אונו, זוכרת כי לנון הזכיר את שמו של סאטקליף לעתים קרובות מאוד, ואמר כי הוא "האלטר אגו שלו...רוח בעולמו... כוח מנחה". לזכרו של סטיוארט, 5 שנים מאוחר יותר, כללו הביטלס את דמותו בין הדמויות המופיעות על עטיפת האלבום "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band".(מספר 35 - שורה שלישית בקצה השמאלי לפני הדמות של האמן אוברי ברידסלי.)

אנתולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבום אוסף של הביטלס, Anthology 1, המורכב בעיקר מהקלטות מהשנים הראשונות של הלהקה שלא פורסמה קודם לכן, ראה אור בשנת 1995. דמותו של סאטקליף מוצג על העטיפה הקדמית, בפינה הימנית העליונה. האלבום כולל שלושה שירים שהוקלטו בשנת 1960 ובהם השתתף סאטקליף כנגן הבס של הלהקה: "הללויה, אני אוהב אותה כל כך", "את תהיי שלי", ו "קאיין".

קולנוע, טלוויזיה וספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקולנוע, דמותו של סאטקליף גולמה על ידי דוד ניקולס וילקינסון בסרט "הלידה של הביטלס" (1979) ועל ידי לי ויליאמס ברט "בחייו: סיפורו של ג'ון לנון" (2000). הסרט "Backbeat" ‏(1994) מספר את סיפורו של סאטקליף כחבר בלהקת הביטלס בתקופתה המוקדמת ואת הגורמים שהביאו אותו לעזוב את הלהקה. ת דמותו מגלם השחקן האמריקני סטיבן דורף.

ארבעה סרטי תעודה שעוסקים בחייו של סטיוארט שודרו בטלוויזיה: סטיוארט סאטקליף מלאך של חצות (1990); התערוכה (1991); סטיוארט, חייו ואמנותו (2005); סטיוארט סאטקליף, החיפושית האבודה (2011);

כמו כן, נכתבו מספר ספרים על חייו של סטיוארט סאטקליף:

Backbeat, סטיוארט סאטקליף, החיפושית האבודה (1994) מאת אלן קלייסון ופאולין סאטקליף; סטיוארט, חייו ואמנותו של סטיוארט סאטקליף (1995) מאת פאולין סאטקליף וקיי וויליאמס; הצל של הביטלס, סטיוארט סאטקליף, ומועדון הלבבות הבודדים שלו (2001) מאת פאולין סאטקליף ודאגלס תומפסון; סטיוארט סאטקליף: מבט לאחור (2008) מאת מת'יו ח. קלו וקולין פאלוס; תינוק בשחור (2010) מאת ארנה בלסטורף;

קרן סטיוארט סאטקליף מוכרת מזכרות ופריטים של סטיוארט, הכוללים שירים שנכתבו על ידו ואקורדים ומילים לשירים שהוא ולנון למדו.

הפניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]