האינטלקטואלים של ניו יורק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חנה ארנדט (1906 - 1975) - הדור הראשון של "האינטלקטואלים של ניו יורק"
סול בלו (1915 - 2005) - דור הביניים

האינטלקטואלים של ניו יורקאנגלית: The New York Intellectuals) הוא כינוי לקבוצת סופרים, עיתונאים ומבקרים אמריקאים, ברובם יהודים, ברובם צאצאי יוצאי מזרח אירופה, בני מעמד הפועלים, שגדלו ברובם בניו יורק והתחנכו ב"סיטי קולג' של ניו יורק" בין שנות העשרים לשנות החמישים של המאה העשרים והשפיעו רבות על החשיבה האידאולוגית האמריקאית במהלך כל המאה ה-20. בתחילת דרכם הם תמכו במדיניות השמאל הפוליטי, אך היו אנטי-סטליניסטים במובהק. הקבוצה מיזגה תאוריה מרקסיסטית וסוציאליסטית, עם חשיבה דמוקרטית וליברלית ודחתה באותה מידה של תקיפות הן את המקארתיזם והן את הקומוניזם הסובייטי כמודל פוליטי מעשי או מקובל. רבים מחבריה הפכו לאחר מכן למייסדי ומובילי הזרם הנאו-קונסרבטיבי בפוליטיקה האמריקאית.

מרבית חברי הקבוצה למדו אחרי הסיטי קולג' של ניו יורק, באוניברסיטת קולומביה וזוהו עם כתבי העת השמאליים, כל אחד של תקופתו. ניקולס להמן תיאר את הקבוצה כבלומסברי האמריקנית‏‏‏[1].

מי ומי בקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירווינג קריסטול (1920 - 2009) - הדור השני
נורמן מיילר (1923 - 2007) - הדור השלישי

על פי מיפוי מדוקדק שעשה דניאל בל, אחד מראשי הדור השני של קבוצת "האינטלקטואלים של ניו יורק", במאמרו "האינטליגנציה באמריקה"‏[2], הקבוצה כללה בדור הראשון (התבגרו בסוף שנות העשרים - תחילת שנות השלושים של המאה העשרים) אישים יהודים - אמריקאים כמו: אליוט כהן (לימים עורכו הראשון של קומנטרי), סידני הוק, פיליפ ראב, ויליאם פיליפס, חנה ארנדט, ליונל טרילינג, דיאנה טרילינג, מאיר שפירו, ואחרים, ובנוסף גם מספר לא יהודים וכן כמה יהודים מ"בית כנסת אחר" כהגדרתו - מיכאל גולד, ג'וזף פרימן ועוד. כל אלה התרכזו בכתיבתם בדרך כלל ב"מנורה ג'ורנל", "ההמונים החדשים" הקומוניסטי, וה - Partisan Review הסוציאליסטי האנטי קומוניסטי.

דור הביניים של "האינטלקטואלים של ניו יורק" על פי בל (מתבגרי אמצע וסוף שנות השלושים) כלל בין השאר אישים כמו: קלמנט גרינברג, הרולד רוזנברג, ריצ'רד הופשטדטר, סול בלו, איזק רוזנפלד, אלפרד קזין, דלמור שוורץ, ליונל אייבל, ברנרד מלמוד, ועוד. אליהם הוא משייך גם את קרוביהם לדעה מאירופה, כמו ג'ורג' ליכטהיים, שהיה ממלא מקום עורך ה"קומנטרי" לתקופה קצרה בין אליוט כהן לנורמן פודהורץ ואחרים וכן מספר לא יהודים כמו: מרי מקארת'י, ארתור שלזינגר (הבן) ועוד. כל אלה התרכזו בכתיבתם בעיתונים כמו: The Nation, ניו ריפבליק, קומנטרי, ופרטיזן רוויו.

הדור השני (מתבגרי סוף שנות השלושים - תחילת שנות הארבעים): דניאל בל, אירווינג קריסטול, נתן גלייזר, אירווינג האו, סימור מרטין ליפסט, גרטרוד הימלפארב ואחרים וכן מספר לא יהודים קרוביהם לדעה. דור זה התרכז בכתיבתו בעיקר ב"קומנטרי", פרטיזן רוויו, אנקאונטר, "המנהיג החדש", "דיסנט", ו"פאבליק אינטרסט".

הדור האחרון לקבוצה זו על פי בל (מתבגרי סוף שנות הארבעים - תחילת שנות החמישים) כלל את: נורמן פודהורץ, נורמן מיילר, פיליפ רות', מידג' דקטר ועוד, כמו גם מספר לא יהודים, שאליהם הוא מקשר בין השאר את ט.ס. אליוט ואחרים. זירות הכתיבה של דור זה היו: קומנטרי, פרטיזן רוויו, פריס רוויו, "The New York Review of Books" ועוד.

חלק מ"האינטקלטואלים של ניו יורק" לימדו באוניברסיטאות קולומביה, בית הספר החדש, הרווארד ואוניברסיטת קליפורניה בברקלי. חלקם הגדול כאמור, כולל ליפסט, טרילינג, גרינברג, בל, גלייזר, קריסטול, הוק, פודהורץ ואחרים, הפכו לפעילים מרכזיים בתנועה הנאו-שמרנית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Alan Wald , The New York Intellectuals: The Rise and Decline of the Anti-Stalinist Left From the 1930s to the 1980s

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏[Lemann, Nicholas, America's Bloomsbury; the story of the Partisan Review crowd, The Washington Monthly November 1, 1986]
  2. ^ באתר PBS