קומנטרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קומנטרי

קומנטריאנגלית: Commentary) הוא ירחון אמריקאי העוסק בפוליטיקה, יהדות, ענייני חברה ותרבות, ונחשב מאז שנות השבעים של המאה העשרים לירחון הנאו-קונסרבטיבי רב ההשפעה ביותר בארצות הברית.

השנים הראשונות - אליוט כהן (1945-1960)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"קומנטרי" נוסד ב-1945 על ידי הוועד היהודי האמריקאי, כיורשו של ביטאון הוועד היהודי עד אז, דו-ירחון בשם "Contemporary Jewish Record", אשר עורכו, אדולף אוקו, נפטר באוקטובר 1944. עורכו הראשון של ה"קומנטרי" היה אליוט כהן (1899 - 1959), יהודי מאלבמה, בוגר אוניברסיטת ייל, ששימש כעורכו המצליח של מגזין התרבות היהודי "מנורה ג'ורנל" בשנים 1924 - 1931. כהן, בתפקידו כעורך "מנורה ג'ורנל", היה זה ש"גילה" רבים מחשובי הפובליציסטים והסופרים היהודים של אותה תקופה, בהם ליונל טרילינג ואחרים. ליונל טרילינג בתורו, יחד עם דניאל בל, היו אלה שהמליצו בפני הוועד היהודי האמריקאי על אליוט כהן. כהן היה סטליניסט בדעותיו במהלך שנות השלושים של המאה העשרים, אך שינה דעות אלו לקראת סוף שנות השלושים, עם גילויים ברבים של פשעי סטלין; הוא הפך לאנטי-קומוניסט תקיף.

כעורכו של "קומנטרי" דאג כהן לעצבו בצלמו ובדמותו, כירחון ליברלי-שמאלני-אנטי קומוניסטי, שהתנגד בחריפות לברית המועצות ולקומוניזם מחד, ולסנאטור ג'וזף מקארתי (החל מ-1950), מאידך. הוא אסף סביבו כותבים כמו דניאל בל, מילטון הימלפרב, אירווינג קריסטול, נתן גלייזר, חנה ארנדט, סידני הוק, אירווינג האו, סימור מרטין ליפסט ועוד, מרביתם חברים בקבוצת "האינטלקטואלים של ניו יורק", ובתוך פחות מחמש שנים הצליח להפוך את הירחון החדש לאחד החשובים והמשפיעים בארצות הברית כולה, ולא רק בקרב היהודים. מטרותיו היו לחבר יהודים מתבוללים ואינטלקטואלים חזרה אל היהדות והקהילה היהודית, ובמקביל להביא את רעיונותיהם של "האינטלקטואלים של ניו יורק" לציבור הרחב ובעיקר לציבור היהודי המתעורר מבחינה פוליטית. הוא שאף להזיז את דעת הקהל היהודית ומנהיגיה האידאולוגים קצת ימינה, כך שינטשו את דעותיהם הרדיקליות-שמאלניות ויתקרבו יותר לזרם המרכזי של האידאולוגיה, הערכים והתרבות האמריקאים ובמקביל להביא לידיעת הציבור האמריקאי הכללי, שזה אכן הדבר שקורה בקרב הוגי הדעות היהודים - לא עוד שמאלנים קיצונים, אלא שמאליים-מרכזיים מתונים, במסגרת הקונצנזוס האמריקאי המקובל. הצלחתו של ה"קומנטרי" משנות החמישים ואילך הייתה לפיכך גם השגת מטרותיו אלה של כהן.

דוגמה בולטת לדעות האנטי-קומוניסטיות, יחד עם ההתנגדות למקארתי, ניתן למצוא במאמר מפורסם של אירווינג קריסטול מ-1952: "הליברלים כל כך מבולבלים בתגובותיהם למעשי מקארתי, שהם הפכו את ההגנה על זכויותיהם של נאשמים קומוניסטים, לחלק בלתי נפרד מהגנת הליברליזם. דבר זה מחזק דווקא את מקארתי ומחליש את הליברליות, משום שאם יש דבר אחד שהעם האמריקאי יודע בוודאות על הסינאטור מקארתי, הרי זו העובדה שהוא אנטי קומוניסט מושבע. לעומת זאת, על דובריה הראשיים של הליברליות, העם האמריקאי איננו מרגיש שהוא יכול לומר דבר שכזה." אין פלא אם כן, שבשנות החמישים המאוחרות הופץ ה"קומנטרי" על ידי שגרירויות ארצות הברית בעולם כולו, כמתאר בכשרון רב את עמדתו של העולם הדמוקרטי ואת חסרונותיה של הטוטליטריות.

דווקא בשיא הצלחתו זו נעצרה התפתחותו של ה"קומנטרי" בשל מחלת עורכו הראשי ומייסדו. ב-1956 לקה אליוט כהן בדיכאון. הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי למשך כשנתיים, וממלאי מקומו התקשו להיכנס לנעליו הגדולות. תחילה היו אלה האחים קלמנט ומרטין גרינברג, ולאחר מכן הוחלף קלמנט גרינברג בנורמן פודהורץ וג'ורג' ליכטהיים. ב-1958 חזר כהן לערוך את ה"קומנטרי", אך לא שב עוד לפעילותו הנמרצת מתקופת הקמת הירחון. הוא שם קץ לחייו ב-1959.

שנות הזוהר של נורמן פודהורץ (1960-1995)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינויו של נורמן פודהורץ לעורכו הראשי (היחיד) של ה"קומנטרי" ב-1960 סימן את חזרת הירחון לגדולתו כבימיו הטובים של כהן. פודהורץ קיבל עליו את עריכת ה"קומנטרי" בהיותו עדיין עמוק בשמאל מבחינה אידאולוגית, אולם במחצית השנייה של שנות השישים, הוא, ובעקבותיו ה"קומנטרי", החלו לפנות בהדרגה יותר ויותר ימינה. הגורם העיקרי לכך היה ההתנגדות שהפגין "השמאל החדש" לנשיא ארצות הברית דאז לינדון ג'ונסון, לקפיטליזם, לאוניברסיטאות, ובעיקר למדינת ישראל שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. פודהורץ וה"קומנטרי" בעקבותיו, ראו בתנועת השמאל החדש גוף אנטי-אמריקאי, אנטי ליברלי ואנטישמי, והפכו כתוצאה מכך בתוך כעשור שנים לנושאי הדגל החדשים של הניאוקונסרבטיביות.

שתי דוגמאות בולטות להשפעתו המכרעת של ה"קומנטרי" על המדיניות והפוליטיקה האמריקאית של שנות השבעים והשמונים, ניתנו עם הפיכתם של שניים מהפובליציסטים של הירחון לשגרירי ארצות הברית באו"ם. הראשון היה דניאל פטריק מויניהאן, אשר מאמר שכתב ב"קומנטרי" במרץ 1975 צד את עינו של נשיא ארצות הברית דאז ג'ראלד פורד, אשר מינהו לשגריר באו"ם ב-1975 (ושנה מאוחר יותר, ב-1976, הוא נבחר לסנאט מטעם מדינת ניו יורק). הפובליציסטית השנייה הייתה ג'ין קירקפטריק, אשר מאמר שכתבה ב"קומנטרי" בנובמבר 1979 הרשים את רונלד רייגן, ומשנבחר לנשיא, הוא מינה אותה ב-1981 לשגרירה באו"ם.

מוריי פרידמן, עורך הספר "קומנטרי בחייה של אמריקה"‏[1], מצטט את ההיסטוריון ריצ'רד פלס (Pells), שכתב: "במחצית המאה האחרונה לא היה אף עיתון שהיה מרכזי כל כך, השפיע רבות כל כך ובאופן עקבי כל כך, בוויכוחים הגדולים ששינו את חייה האינטלקטואליים והפוליטיים של ארצות הברית, כמו "קומנטרי"‏[2].

ה"קומנטרי" כיום - ניל קוזודוי (1995-2009) וג'ון פודהורץ (החל מינואר 2009)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרישתו של פודהורץ ב-1995, מונה לתפקיד העורך הראשי ניל קוזודוי, אותו הביא פודהורץ לעיתון עוד ב-1966. לקראת סוף תקופת כהונת קוזודוי ב-2007, ויתר הוועד היהודי האמריקאי על שליטתו בעיתון, אשר הפך מאז לעצמאי לחלוטין ומוצא כיום לאור על ידי תאגיד "קומנטרי" העצמאי. באותה שנה גם הביא קוזודוי לעיתון את בנו של נורמן פודהורץ, ג'ון פודהורץ, אשר הפך כעבור שנתיים, בינואר 2009, לעורך במקום קוזודוי.

דוגמה טובה ליחסו של ה"קומנטרי" כלפי ישראל תחת הנהגתו של פודהורץ הבן, ניתן למצוא במאמרו של נוח פולק בגיליון מאי 2011 של העיתון, הנושא את השם "משפט המכשפות של בצלם". המאמר תוקף בחריפות את ארגון "בצלם", וטוען כי ארגון זה הוא האחראי העיקרי לכך שדו"ח גולדסטון האשים את ישראל בספטמבר 2009, שלא בצדק, בפשעי מלחמה ואולי אף בפשעים כנגד האנושות במהלך מבצע "עופרת יצוקה"; הוא מסכם: "בתורמו כה רבות לדו"ח גולדסטון, ביצע "בצלם" את המשימה לה הוא הקדיש את עצמו באמת - לא הגנת זכויות האדם בגדה המערבית ועזה, אלא עשיית דה לגיטימציה לישראל ולעצם קיומה כמדינה יהודית."‏[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Balint, Benjamin. Running Commentary: The Contentious Magazine That Transformed the Jewish Left Into the Neoconservative Right (PublicAffairs; 2010) 290 pages
  • Nathan Glazer, Thomas L. Jeffers, Richard Gid Powers, Fred Siegel, Terry Teachout Ruth R. Wisse et al. in Commentary in American Life, ed Murray Friedman. Philadelphia: Temple University Press, 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מוריי פרידמן, "קומנטרי בחייה של אמריקה", הוצאת אוניברסיטת טמפל, פילדלפיה, 2005
  2. ^ הספר קומנטרי בחייה של אמריקה, באתר google books
  3. ^ קומנטרי מאתר commentarymagazine