נאו-קונסרבטיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ניאוקון)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קונדוליסה רייס, בוש הבן, דיק צ'ייני ודונלד רמספלד; בכירי ממשל בוש. הארבעה מזוהים כנאו-קונסרבטיבים

נאו-קונסרבטיזם, הוא שמה של השקפה אידאולוגית בפוליטיקה האמריקאית. עיקרה הוא התערבות פעילה ואגרסיבית בענייני חוץ, לצורך התנעת תהליכים ליברליים וקידום הדמוקרטיה בעולם. רובם המוחלט של הפוליטיקאים המזוהים כנאו-קונסרבטיבים הם רפובליקנים.

עיקרי ההשקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: ניסוחים, הגהה ועיצוב פיסקאות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

בכל הקשור למדיניות חוץ הנאו-קונסרבטיבים דוגלים בלוחמה התקפית בטרור ללא פשרות, ובמאבק נגד משטרים עריצים. הגישה הנאו-קונסרבטיבית היא בעד שימוש בכוח הצבאי והכלכלי של ארצות הברית על מנת להשליט בעולם משטרים ליברלים‏‏[1], דמוקרטיים, ושומרי זכויות אדם. מנגד, טוענים גורמי שמאל כי הצהרות הקבוצה על כוונות ליברליות ושמירת זכויות אדם הן רק מן השפה ולחוץ, ולמעשה הם מסתירים מניעים אחרים, שתכליתם אלימות.[דרוש מקור]

באופן טיפוסי, על פי דברי חברים שהזדהו עם קבוצה זו, התנועה השמרנית החדשה הוקמה על ידי קבוצת אנשים שבעבר היו מזוהים עם הגישה הליברלית סוציאליסטית, אפילו טרוצקיסטית ואשר עברו מהפך אידאולוגי לימין - מרכז. בעיקר הכוונה לקבוצת "האינטלקטואלים של ניו יורק", שכללה אישים, בדרך כלל יהודים אמריקאים ממוצא מזרח אירופי, שלמדו בשנות הארבעים של המאה העשרים בסיטי קולג' של ניו יורק, כמו נורמן פודהורץ, אירווינג קריסטול, סימור ליפסט, דניאל בל, נתן גלייזר ואחרים. בעקבות הקצנת השמאל בשנות ה-60 והתקפות השמאל החדש, כנגד נשיא ארצות הברית דאז לינדון ג'ונסון ומלחמת וייטנאם ובעיקר, בהיות רובם ככולם כמעט, יהודים, בעקבות התקפות השמאל החדש על ישראל שלאחר מלחמת ששת הימים, התקפות שנראו להם אנטישמיות, שינו אינטלקטואלים אלה את עמדותיהם לכיוון הקו הימני יותר, ומכאן גם הרכיב "נאו" (בלטינית 'חדש') שבשם הקבוצה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירווינג קריסטול, עורך העיתון אנקאונטר מאז שנות ה-50 היה הראשון בעת החדשה שזיהה את עצמו כשמרן חדש, ונחשב כמייסד התנועה והגישה, למשל במאמרו "התוודויותיו של שמרן חדש אמיתי" משנת 1979‏‏[2]. עוד אחד מהמשפיעים הראשונים היה נורמן פודהורץ, עורך העיתון קומנטרי מ-1960 ועד 1995. בשנת 1982, במאמר ב"ניו יורק רוויו", "דאגתו של שמרן חדש ממדיניות החוץ של רייגן", הוא זיהה את עצמו עם הגישה הזו והפך את עיתונו "קומנטרי" לנושא הדגל שלה. בנו של קריסטול, ויליאם קריסטול הקים את ה"משימה לעשור האמריקני החדש" - קבוצת חשיבה שישבה בוושינגטון במטרה להשפיע על הממשל האמריקני בכיוון של שמרנות חדשה.

בשנות ה-80 ארצות הברית תמכה במספר משטרים עריצים אך אנטי-קומוניסטים, בניגוד לדיעותיהם של השמרנים החדשים, ובתמיכת השמרנים הוותיקים, האנטי-סובייטיים. בעקבות כניסתם לממשל רייגן של נאו-שמרנים דוגמת אליוט אברמס, ובסיוע "הארגון הלאומי לתרומה דמוקרטית" של קרל גרשמן שונתה המדיניות, לתמיכה במשטרים דמוקרטיים ושומרי זכויות אדם, תוך התנגדות למשטרים עריצים, גם אם אלו אנטי-קומוניסטים. שינוי המדיניות בכיוונם של השמרנים החדשים התבטא, לפחות באופן מוצהר, בכך שב-1986 ארצות הברית דחפה להדחתו של פרדיננד מרקוס מהנשיאות בפילפינים, בעקבות הפעלת אלימות והטייה של הבחירות בארצו, וב-1988 הממשל האמריקני תמך בקבוצות המתנגדות לאוגוסטו פינושה בצ'ילה, עד להפלת משטרו.

בסוף שנות ה-80 ובמשך שנות ה-90 כוחם של השמרנים החדשים ירד במידה מסוימת בעקבות התפרקות ברית המועצות, במה שנראה כניצחונו של הימין. יש האומרים שגם שערוריית איראן-קונטראס תרמה לכך. הטענה באשר לפרשת איראן - קונטראס הייתה שישראל מכרה נשק לאיראן במימון פרסי ובהחזר נשק אמריקני לישראל, במסגרת עסקה שהגו השמרנים החדשים ובראשם בהקשר זה אליוט אברמס. העסקה כללה לפי הטענה גם החזרת שבויים אמריקנים שבידי החזבאללה בלבנון, כאשר חלק מהרווחים מעסקה זו מימנו את מורדי הקונטראס בניקרגואה.

לאחר מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, החלה התנועה לצבור תאוצה מחדש, כשרבים מהמזוהים מאוחר יותר כשמרנים חדשים חתמו על עצומה בעד הפלת משטרו של סדאם חוסיין, שנותר בשלטון לאחר אותה מלחמה. עצומה זו קראה לתמוך בכורדים ובשיעים, קבוצות המיעוט הנרדפות בעיראק. עצומה זו הועברה לנשיא ביל קלינטון, אך השפעתה ניכרה בעיקר בימי כהונת יורשו ג'ורג' בוש (הבן).

בעקבות מתקפת ספטמבר 2001[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנת 2001 הממשל האמריקאי סבל משבט הביקורת של השמרנים החדשים, ומדיניות הממשל נגדה את התפיסות של תנועה זו. עם התקפות המחבלים בפיגועי 11 בספטמבר, הנשיא ג'ורג' בוש הבן שינה כיוון. בנאום הנשיא בעקבות הפיגועים, שנערך בינואר 2002 ונכתב בידי דייויד פרום, הנחשב לאחד מנציגי אידאולוגיה זו, הנשיא הכריז על איראן, עיראק, וצפון קוריאה כעל "ציר הרשע" המהווה את מקור הסכנה לעולם.

ב-20 בספטמבר 2002 פירסמה המועצה האמריקאית לביטחון לאומי מסמך, המבוסס על מסמך קודם שפרסם פול וולפוביץ, בנוגע למדיניות הרצויה במלחמה בטירור. המסמך קובע כי על ארצות הברית להכות מכת מנע מקדימה, לפני התקפה של האויב, אשר בואה מובטח. ממשל בוש ובתוכו מזכיר ההגנה דונלד רמספלד, סגן שר ההגנה פול וולפוביץ, מזכיר העיתונות ארי פליישר ואחרים נתנו משקל רב למידע מגוף מחקר מודיעיני חדש שהוקם בעקבות מתקפת ספטמבר בשם המשרד לתוכניות מיוחדות‏‏[3] בהנהגתו של דאגלס פיית'.

בעקבות מלחמת עיראק, ממשל בוש מינה ועדת חקירה שבראשה עמד השופט לורנס הירש סילברמן. ממצאי הוועדה היו שהמודיעין טעה לחלוטין. מספר ארגונים המתנגדים למלחמה - והמרכזי שבהם "המרכז ליושר ציבורי" - טענו שממשל בוש שיקר‏‏[4] במודע והיטה את דעת הקהל לקראת היציאה למלחמה בעיראק.

השמרנים החדשים והקשר ליהודים ולישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענות נוספות הינן כי הנאו-קונסרבטיבים הושפעו באופן ניכר מתורתו של הפילוסוף פרופסור ליאו שטראוס , הגורסת את הצורך בממשל חזק לטובת הציבור, על חשבון החופש שלו. כמו כן גישתו מחייבת הזדהות דתית של האזרחים עם ערכי החיים והאנושיות, שאם לא כן המדינה תתמוטט. בין היתר שטראוס קרא להטיית דעת הציבור גם בעזרת שקרים אם יש צורך בכך, נגד אויבי המדינה ובעד משטר אנושי ומתחשב‏‏. לא ברור כלל הכיצד מתיישבת טענה זו עם האידאולוגיה הליברלית של הנאו-קונסרבטיבים, הגורסת דווקא הקטנת גודלה של הממשלה והגברת כוחם של הפרטים בחברה. לא ברור גם הכיצד מתיישבת טענה זו עם חילוניותם של מרבית השמרנים החדשים, בין היהודים שבתוכם ובין אלה שאינם יהודים. יש לציין שחוקרים אחדים, כולל עדוּת של ביתו המאומצת של שטראוס, טוענים כי האמור לעיל הינו בכלל סילוף של דיעותיו, וכי הוא היה נגד כל שלטון גורף, ובעד חרות האדם וכי דבריו לגבי שקרים, הנמצאים אמנם בספרות, היו לעניין אחר לחלוטין, עניין העיון הנדרש בידי כל אדם, למצוא את דרכו בתוך הטקסט, ולבור את התבן מן הבר.

אישים המזוהים עם השמרנים החדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השמות המזוהים כשמרנים חדשים: ג'ון פודהורץ - עורך הירחון קומנטרי, ויליאם קריסטול מייסד ועורך ה"וויקלי סטנדרד", פול וולפוביץ תת-שר ההגנה בממשל הנשיא ג'ורג' בוש (הבן), פליקס רוהטין, ריצ'רד פרל, דאגלס פיית' תת-שר ההגנה לענייני מדיניות בממשל בוש (הבן)[5], קונדוליזה רייס‏‏[6], החוקר ואיש העסקים הלבנוני טלקות סילי, דייויד פרום, ההיסטוריון ויועץ הנשיאות רוברט קגן, פרופסור ברי רובין מהמרכז הבינתחומי הרצליה וממנהלי מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, עורך הנשיונל רוויו אונליין - יונה יעקב גולדברג‏‏[7] , העיתונאי הבריטי ניק כהן, ברוס ריידל‏‏[8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏עניין השמרנים החדשים בליברליזם שנוי במחלוקת - כאשר ישנם הטוענים שמדובר בכיסוי לדעות גזעניות, שהן בעד אימפריאליזם אמריקני או ציוני והשתלטות בכח על משטרים הנ‏חשבים אויביהן של ארצות הברית, או של ישראל.
  2. ^ ההיסטוריה של השמרנות החדשה - כתבה של יונה גולדברג, בעיתון נשיונל אינקווירר (מאי 2003)‏
  3. ^ ‏‏ באנגלית על המשרד לתוכניות מיוחדות
  4. ^ אתר המרכז ליושר ציבורי (אנגלית) טען שמחקר שלהם מצא כי ממשל ‏בוש שיקר 935 פעמים‏, בנוגע לצידוק הפתיחה במלחמה נגד עיראק ובנוגע לאגירת נשק להשמדה המונית בידי המשטר של סדאם חוסיין. מספר זה צוטט בהרחבה בידי ארגונים ועיתונים המתנגדים למלחמה.
  5. ^ ‏בן לניצול שואה איש בית"ר בנעוריו‏. ור' מאמר באתר הגדה השמאלית המצטט מאמר בניו יורקר על מעורבות פיית' בהחלטות ממשל בוש לגבי תוכניות ההתחמשות הגרעינית של איראן.
  6. ^ בזמן מלחמת המפרץ השנייה, ‏וולפוביץ הוביל קבוצת חשיבה, על פי קריאתה של רייס, שנקראה "הוולקנים"‏.
  7. ^ ‏יונה גולדברג טען במאמר בעיתונו המקוון שתמיד היה שמרן, ומעולם לא שמרן "חדש"‏
  8. ^ ‏איש ה-CIA - "ישראל תסבול מהכישלון בעיראק" באתר ידיעות YNet