הארווי מילק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הארווי מילק

הארווי מילקאנגלית: Harvey Milk;‏ 22 במאי 193027 בנובמבר 1978) היה פוליטיקאי אמריקאי, יהודי, פעיל זכויות האדם וזכויות להט"ב והומוסקסואל. מילק נרצח כשנה לאחר שנבחר לכהן כחבר במועצת העירייה של סן פרנסיסקו על רקע זהותו המינית.

פעילותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילק נולד בלונג איילנד שבניו יורק, בן שני למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני. בגיל 14 הוא הבין שהוא הומוסקסואל. לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה של אולבני, הוא התגייס לצי. כשהשתחרר מהצי החל לעבוד בוול סטריט כאנליסט בבורסה. בשנות השישים שינה מילק את סגנון חייו – הוא גידל שיער ארוך, התרועע עם שחקני תיאטרון אוונגרד, היה עוזר במאי בכמה מחזות כמו "לני" ו"ישו כוכב עליון" והשתתף בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם. בתחילת שנות השבעים עבר לסן פרנסיסקו, ופתח יחד עם שותפו לחיים, סקוט סמית', חנות צילום ברחוב קסטרו, שהפך באותן השנים ללב הרובע הגאה בעיר ומשך הומוסקסואלים רבים מכל רחבי ארצות הברית.

מילק החל לפעול לקדם אינטרסים של הומוסקסואלים בקליפורניה בכלל ובסן פרנסיסקו בפרט. הכינוי שבחר לעצמו, "ראש העיר של הקסטרו", ליווה אותו זמן רב. ב-1973 החליט לנסות להיבחר למועצת עיריית סן פרנסיסקו. רבים ראו אז את מועמדותו כבדיחה, והוא אכן לא נבחר. מילק לא התייאש וניסה להיבחר בשתי מערכות בחירות נוספות (ב-1975 ו-1976), שגם בהן כשל, אך הוא המשיך ללא לאות לנסות להיבחר לעירייה. ב-1977 שונו נוהלי הבחירה לעירייה ביוזמת ראש העיר, ג'ורג' מוסקונה, והעיר חולקה למספר אזורי בחירה שכל אחד מהם בחר נציג אחד לעירייה. לאחר שינוי זה הצליח מילק להיבחר לעירייה, בניסיונו הרביעי. הוא היה ההומוסקסואל המוצהר הראשון שנבחר לכהן כחבר בעיריית סן פרנסיסקו ואחד מנבחרי הציבור הראשונים בארצות הברית שהיו להט"בים מחוץ לארון (קדמו לו שתי נשים לסביות במישיגן ובמסצ'וסטס[1]). בבחירתו הרגישו רבים בציבור ההומו-לסבי בעיר שקולם נשמע לראשונה.

מילק היה ממובילי המאבק ביוזמת בריגס ("הצעה 6") שנועדה להביא לפיטוריהם על פי החוק של הומואים ולסביות ותומכיהם העוסקים במקצועות הוראה בבתי הספר הציבוריים במדינה.

הרצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1978 נרצחו מילק וראש העיר ג'ורג' מוסקונה. הרוצח, דן וייט, היה חבר מועצת העירייה לשעבר והיה ידוע בתמיכתו בהגבלות על הומוסקסואלים במערכת החינוך. לפני הרצח התפטר וייט ממועצת העירייה (בעקבות מצוקה כלכלית: שכר חברי העירייה היה אז סמלי והוא נאלץ לעזוב את עבודתו ככבאי כדי לכהן במועצה) אך חזר בו מהתפטרותו לאחר זמן קצר. וייט ציפה שראש העיר יחזירו לתפקידו, אך זה, בעידודו של מילק, סירב לעשות כן. בבוקר ה-27 בנובמבר 1978 נטל וייט אקדח שהיה ברשותו, טען אותו ושם בכיסו מחסנית נוספת. הוא נסע לבניין העירייה, נכנס אליו דרך חלון צדדי כדי להתחמק ממעבר דרך גלאי מתכות, עלה ללשכת ראש העיר ולאחר ויכוח ירה בו מספר פעמים מטווח אפס. משם הלך ללשכתו של מילק וירה גם בו למוות, מטווח אפס. בערב אותו יום, לאחר שנודע בעיר על הרצח הכפול, התארגן מצעד אבלות ספונטני ועשרות אלפי אנשים נושאי נרות צעדו מהקסטרו אל בניין העירייה.

וייט הכחיש כי תכנן את הרצח הכפול מראש, למרות התגנבותו עם האקדח דרך החלון הצדדי. הוא עמד למשפט ובחבר המושבעים לא נכללו בני מיעוטים או אנשים שציינו יחס חיובי לזכויות ההומוסקסואלים. כן נכללו תושבים רבים מאזור הבחירה של וייט. במהלך המשפט הודגשה בדיווחים עובדת היותו של מילק הומוסקסואל, עובדה שאיימה כביכול על "ערכי המשפחה" של הרוצח. פסיכיאטרים מטעם ההגנה העידו שווייט היה שרוי בדיכאון עמוק, שהתבטא בין השאר בצריכה מופרזת של חטיפים ומזון מהיר, בניגוד לאורח חייו עד אז. הערה של אחד העדים, פסיכיאטר, שלפיה צריכת החטיפים עשויה הייתה להחמיר את מצבו של וייט עקב הרעת האיזון הכימי המוחי שלו, פורשה לאחר מכן בציבור כאילו ההגנה טענה שהמזון הוא סיבת הדיכאון, ונודעה בתור "הגנת טווינקי" (Twinkie Defence)‏[2], אם כי טענה זו לא עלתה במשפט. למרות העדויות שהראו כי וייט התכונן לביצוע מעשי הרצח טען הסנגור שמעשי הרצח נבעו מחמת זעם רגעית וביקש להפחית את העונש. המשפט ארך 11 ימים. חבר המושבעים הרשיע את וייט בעבירת הריגה בלבד (התביעה ביקשה להרשיע ברצח מדרגה ראשונה, עבירה שהעונש המרבי עליה בקליפורניה היה עונש מוות[3]). וייט נידון למאסר של שבע שנים ושמונה חודשים ושוחרר על תנאי כעבור חמש שנים וחצי. הוא לא קיבל בכלא טיפול פסיכיאטרי כלשהו. וייט שם קץ לחייו כשנה וחצי לאחר שחרורו. הארי בריט, מחליפו של מילק בעירייה, אמר לאחר היוודע גזר הדין כי המושבעים נתנו לווייט יחס מועדף שנאשם שחור או הומוסקסואל לא היה זוכה לו לעולם.

כשנודע בציבור גזר הדין המקל של וייט אורגנו בעיר הפגנות מחאה מול בניין העירייה, בהן דרש ההמון צדק בקריאות "We want justice". באותו לילה פרצו "מהומות ליל וייט" (על שמו של וייט): המון של אנשי להט"ב ותומכיהם פרץ לבית העירייה והצית אותו ושרשרת של מכוניות של שוטרים שהיו במקום. מאוחר יותר התפתחה תגרה בין השוטרים שביקשו לסלק את המתפרעים מבית העירייה. בהמשך התלקחה תגרה נוספת בין שוטרים ומפגינים באזור הקסטרו. במהומות נפצעו כ-160 בני אדם.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילק הפך לסמל של תנועות זכויות הלהט"ב והאדם. על שמו נקראה כיכר בצומת מרכזי ברובע הקסטרו שבסן פרנסיסקו.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מילק (סרט)

ב-1984 הופק הסרט התיעודי "The Times of Harvey Milk" המספר על חיי מילק ומותו. הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר באותה שנה. ב-2008 יצא הסרט "מילק", המספר את סיפורו, בכיכובו של שון פן, את הסרט ביים גאס ואן סנט. פן זכה בפרס האוסקר כשחקן הראשי הטוב ביותר על תפקידו זה ודסטין לאנס בלאק זכה בפרס האוסקר על כתיבת התסריט המקורי הטוב ביותר.

למעלה משלושים שנים לאחר מותו, באוגוסט 2009, הוענקה למילק מדליית החירות הנשיאותית על ידי נשיא ארצות הברית ברק אובמה‏‏[4].

בשנת 2009 התקבל בקליפורניה חוק הקובע את ה-22 במאי, יום הולדתו של מילק כ"יום הארווי מילק" - יום זיכרון למורשתו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבות על הסרט אודותיו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מדובר בקת'י קוזצ'נקו ואיליין נובל
  2. ^ ראו אתר סנופס והסטרייט-דופ.
  3. ^ ראו בספר Minds on Trial: Great Cases in Law and Psychology מאת Charles Patrick Ewing, Joseph T. McCann, בפרק "DAN WHITE: The Myth of the Twinkie Defense"
  4. ^ Obama Gives Medal of Freedom to 16 Luminaries, ניו יורק טיימס, 12 באוגוסט 2009‏

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]