מצעד הגאווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מצעד הגאווה בסאו פאולו 2004

מצעד הגאווה הוא מצעד שנתי המתקיים בערים שונות ברחבי העולם ובישראל, בו מציינים לסביות, הומואים, ביסקסאולים וטרנסג'נדרים (להט"ב) את מאבקם להכרה ולשוויון זכויות, ומכריזים על גאוותם בזהותם המינית השונה. כוונת הגאווה אותה מפגינה הקהילה באמצעות המצעד היא לשדר לכלל הציבור מספר מסרים:

השוני בנטייה המינית או בזהות המינית איננו חסרון או בושה.
עידוד יציאה מהארון והצהרה על כך שמי שבוחר לחיות מחוץ לארון, על אף הקשיים הכרוכים בכך, ראוי להתגאות בבחירתו.
קריאה להשגת שוויון זכויות מלא לכולם בחוק ובפועל, בלי תלות בנטייה המינית או בזהות המגדרית.

האירוע מצוין בדרך כלל בחודש יוני, כציון למהומות סטונוול. המצעדים התפתחו מהפגנות מחאה או תביעת זכויות, ובמקומות שונים הם עדיין נושאים אופי הפגנתי, אך במקומות אוהדים יותר ללהט"ב הוא הפך ברבות השנים למצעד ססגוני בעל אופי קרנבלי, שבו אופייניים הנפת דגלי גאווה, מוזיקה קצבית, הופעות דראג, ועוד. גם במצעדים אלו קיים עדיין במקרים רבים גם אלמנט מחאתי, פוליטי וחינוכי.

מלבד ההתנגדות הדתית וההומופובית למצעד הגאווה קיימת ביקורת רבה, גם מחוץ לקהילה וגם בתוכה, על האופי המיני הבוטה של המצעד במקומות רבים.

בישראל נערכים ברציפות מצעדי גאווה מאז שנות ה-90. בשנים האחרונות הוא צועד כל שנה בתל אביב, בירושלים, באילת ובחיפה.

[עריכה] מהומות סטונוול

ערך מורחב – מהומות סטונוול

הבניין בו שכן הבר

ביום שבת, 27 ביוני 1969, שנה בדיוק לפני מצעד הגאווה הראשון, פשטה משטרת ניו יורק על בר הומוסקסואלים, והציתה גל מהומות חסר תקדים של הומואים, לסביות, וטרסג'נדריות נגד מדיניות המשטרה והעירייה.

זוהי הפעם הראשונה שבה הומואים, לסביות וטרנסג'נדריות התקוממו באופן מאורגן נגד אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית.

שנה לאחר המהומות, התקיים בניו יורק מצעד הגאווה הראשון, ומאז בכל שנה במהלך חודש יוני מתקיימים ברחבי העולם מצעדי גאווה.

מהומות סטונוול היו שלב חשוב בתולדות המאבק לזכויות להט"ב, מאבק שהביא בעשרות השנים שמאז למהפך במעמדם החוקי והחברתי של הומואים ולסביות בעולם המערבי.

[עריכה] מצעדי הגאווה בתל-אביב

מצעד הגאווה בתל אביב, 2003

תל-אביב הייתה העיר הראשונה בישראל בה צוינו אירועי הגאווה, ובה גם התקיים מצעד הגאווה הראשון.

בשנות התשעים ביקשו ראשי ציבור הומואים ולסביות בתל-אביב, לקיים אירועים פומביים בדרישה לשיויון זכויות. הם קיימו מספר אירועים סמליים שהתאפיינו במספר משתתפים מועט, בגלל החשש להיראות בפומבי באירועים הקשורים להומואים וללסביות.

האירוע הראשון לציון יום הגאווה התקיים ב-1993 בגינת שינקין בתל-אביב. במקום הוצב ארון עץ ממנו יצאו הנוכחים באופן טקסי. במקום נכח צלם של העיתון "חדשות", ותמונותו של חייל במדים שיצא מאותו ארון עץ, התפרסמה בעיתון ובעקבותיה הועמד החייל לדין, נשפט למאסר וסולק מהנח"ל. לחייל קראו יוסי מקייטון.

אירוע פומבי נוסף התקיים ב-1996 ובמסגרתו יצאה שיירה של כ-50 מכוניות פרטיות מרידינג לכיוון גן מאיר, מעוטרת בדגלי גאווה ושלטים הדורשים שיויון זכויות. השיירה כונתה "המתגלגאים", והמשטרה שהשיירה לא נדרשה לאישורה עצרה במהלכה שתי רוכבות אופנוע לסביות, שנסעו בקידמת השיירה, בטענה שעברו על החוק האוסר רכיבה בצמד במקביל.

ב-1998 קרו שני אירועים שגרמו לאירוע הגאווה שנערך באותה שנה, להפוך למצעד גאווה רב משתתפים. היו אלו זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, ואירועי ויגסטוק, שהסתימו בעימות חריף עם המשטרה.^[1]

מאז הפך מצעד הגאווה בתל-אביב לאירוע המוני, בו משתתפים עשרות אלפי אנשים מידי שנה, והנהנה מחסויות מסחריות ומתמיכת העיריה, ונושא אופי דמוי קרנבל המזכיר באופיו את מצעד האהבה הנערך מידי שנה בתל-אביב בסוף הקיץ.

מצעד הגאווה האחד-עשר בתל-אביב, יחל בחנוכת המרכז העירוני לקהילה הגאה בתל-אביב, הצמוד לגן מאיר. זהו המתנ"ס העירוני הראשון בארץ המיועד לשרת את ציבור הלסביות, ההומוסקסואלים, הביסקסואלים, הטרנסג'נדרים, ובני משפחותיהם. הקמת המרכז ותחזוקתו כגוף עירוני, ממחישה את הדרך אותה עשו להט"ב בתל-אביב, מאז המצעד הראשון, עד כדי שילוב מלא במוסדות העיר.

[עריכה] מצעדי הגאווה בירושלים

מצעד הגאווה בירושלים, 2005

מחאה נגד המצעד הירושלמי, 2006.

החל משנת 2002 מתקיימים מידי שנה מצעדי גאווה מקומיים בעיר ירושלים, במתכונת של מצעד ברחובות העיר. וזאת ביוזמת הבית הפתוח. יוצאת דופן היא שנת 2006, אז התקיים אירוע הגאווה במתכונת מוגבלת שכללה התכנסות בלא תהלוכה.

המצעד בירושלים נושא אופי של צעדת מחאה, ונעדר את האלמנטים ההופכים את המצעד התל-אביב לקרנבל. אין בו משאיות עם רקדנים ואף לא מושמעת בו מוזיקה קצבית.

מספר המשתתפים בתהלוכות גדל בהדרגה מ-3,000 בשנת 2004, ועד ל-8,000 בשנת 2005.

במצעד הגאווה הירושלמי בשנת 2005 בעיצומו של המצעד, פרץ לתוך קהל הצועדים, אדם חרדי בנסיון לרצוח בצועדים בדקירות סכין. הוא פצע בדקירות סכין שלושה מהצועדים ונעצר בכח על ידיד מספר שוטרים שאבטחו את המצעד. המפגע, ישי שליסל שמו, הורשע בשלושה נסיונות לרצח, ונידון ל-12 שנות מאסר, ולתשלום פיצוי כספי בסכום כולל של 280,000 ש"ח (גזר הדין). בחקירה טען המפגע כי "בא לרצוח בשליחות ה'".

אירועים אלימים נרשמו גם בשנה העוקבת אז יצאו מאות חרדים להפגנות אלימות בשכונות החרדיות בבירה, במחאה על מצעד הגאווה שהיה עתיד להתקיים. ההפגנות כללו ידויי אבנים וחפצים שונים, הבערת מיכלי אשפה, זריקת בקבוק תבערה והתעמתות פיזית עם כוחות המשטרה. במקביל להפגנות הושמעו דברי הסתה ואיומים ברצח כלפי הציבור הלהט"בי, וכנגד אנשי שלטון, שגיבו את המצעד מתוקף תפקידם. בסופו של דבר הוסת המצעד למתחם סגור בגלל חוסר יכולתה של המשטרה לאבטח את המצעד במצב הבטחוני המתוח ששרר בארץ, ולאור האיומים באלימות, שקיבלו משנה תוקף לאחר תקיפת הצועדים בשנה הקודמת.

המצעד בשנת 2007 התקיים כסדרו תחת אבטחה משטרתית חסרת תקדים למרות איומים באלימות ותקריות שכללו בין השאר מטען חבלה שהונח בבית שמש כשלצידו עלונים בגנות הצועדים. [1]

פעילי ימין וראשי ציבור חרדיים מנסים מידי שנה, למנוע את המצעד, על ידי מניעת אישורים עירוניים, ואף ערערו לבית המשפט העליון כנגד החלטת המשטרה לאשר את קיומו. היועץ המשפטי לממשלה [2] ובתי המשפט המחוזי והעליון, פסקו באופן עקבי, כי יש להתיר את המצעד בשם עיקרון השיויון וההגנה על חופש הביטוי.

	הקהילה ההומו-לסבית מבקשת לקיים ארוע פומבי, בו ינתן ביטוי לאופייה ולייחודה. היא מבקשת להיחשף בפני הציבור הרחב, כדי שיכיר אותה, וכדי שיכיר בה. חשיבותו של הארוע פועלת כלפי חוץ וכלפי פנים. הוא נועד לחשוף את בני הקהילה לציבור הרחב, ובד בבד, לחשל את החוליות המקשרות בין בני הקהילה בינם לבין עצמם, ולחזק את בטחונם הפנימי בדרך החיים שבחרו להם. בחברה דמוקרטית, זכותו של כל אדם וכל קבוצה להביע ולבטא את ייחודם בדרך הרצויה להם במסגרת החוק, ובכלל זה בחשיפה בפני הציבור הרחב בדרך של אספה ותהלוכה. זכות זו היא זכות חוקתית, המצויה ברף העליון של זכויות האדם
-- השופטת פרוקצ'יה, בג"ץ 5277/07, 2007

בהתאם לכך בתי המשפט אף חייבו את עיריית ירושלים לתלות דגלי גאווה לאורך מסלול המצעד ולתמוך בו כספית, על פי אותם קריטריונים לפיהם היא תומכת בתהלוכת ומצעדים אחרים.

[עריכה] מצעדי גאווה בעולם

מצעדים מתקיימים במרבית הערים הגדולות בעולם המערבי. בעבר נהוג היה לקבוע תאריך אחיד למצעד בכל העולם (סוף השבוע האחרון של יוני), אך מאז שנות ה-90 רווח המנהג לתאם תאריכים שונים לערים שונות, וזאת כדי לאפשר למעוניינים לנוע בין ערים ולהשתתף ביותר ממצעד אחד. מספר הצועדים במצעדי הגאווה משתנה מעיר לעיר, ונע בין אלפים אחדים לבין מיליון ומעלה (המצעד בסאו פאולו, ברזיל, מגיע לכדי שני מיליון משתתפים). ברבות מהארצות המצעד עומד במרכזו של יום הגאווה, המהווה את יום חגה השנתי של קהילת הלהט"ב ובו מכלול פעילויות, אירועים ומסיבות סביב המצעד. המצעדים הגדולים בערים המרכזיות מהווים מוקד משיכה תיירותי, ונתמכים בידי רשויות העיר וגורמים מסחריים בה.