הפגנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפגנה בגרמניה נגד הנהגת שכר לימוד באוניברסיטאות

הפגנה היא יציאה אל הרחובות תוך הכרזת ססמאות והנפת שלטים. זוהי דרך של אדם יחיד, או קבוצת אנשים להביע באופן פומבי את דעתה, ובפרט את מחאתה, בנושא מסוים. ההפגנה מהווה מימוש של חופש הביטוי וחופש ההתארגנות.

בדרך כלל השימוש במושג "הפגנה" בא לתאר הפגנה של קבוצת אנשים אך תיתכן הפגנה של אדם אחד שאז היא נקראת "הפגנת יחיד". הערכות שונות של מספר המשתתפים בהפגנה מציגות תוצאות שונות לעתים קרובות. מקור להערכת כמות המשתתפים היא הערכת המארגנים, אך אלו מעדיפים להודיע על מספר רב יותר של משתתפים מזה שהיה בפועל. מקור נוסף היא הערכת המשטרה, אך גם על הנתונים שהיא מספקת יש המערערים.

הפגנות נערכות פעמים רבות בכיכרות בולטים או במקומות בעלי משמעות סמלית.

במדינה דמוקרטית קיימים בדרך כלל אמצעים לפיזור הפגנות כדי לפזר הפגנה בלתי חוקית, או כזו שמפריעה לסדר הציבורי.

מטרות של הפגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגנות כנגד נשק גרעיני בצרפת

הפגנה נערכת למטרות שונות:

  • הפגנה למען מטרה לאומית, כגון הפגנה נגד מדיניותה של הממשלה.
  • הפגנה למען מטרה מקומית, כגון מניעת מפגע בשכונת מגורים או שיפור תנאי הלימוד בבית ספר מסוים.
  • הפגנה למען אידאל, כגון הפגנה בעניין זכויות בעלי חיים.
  • הפגנה למען מטרה פוליטית, כגון הפגנה נגד או בעד תוכנית ההתנתקות.
  • הפגנה של עובדים כנגד המעסיק שלהם, במסגרת סכסוך עבודה שמתקיים ביניהם.
  • הפגנות הזדהות עם מאבק של גורמים אחרים, למשל הפגנות תמיכה באסירי ציון בשנות ה-70 של המאה ה-20 או הפגנות תמיכה בשחרור יונתן פולארד.
  • הפגנת תמיכה בשלטונות. הפגנה מסוג זה נפוצה במיוחד במדינות לא-דמוקרטיות, אך קיימת גם במדינות דמוקרטיות. דוגמה מפורסמת לכך היא הפגנת התמיכה בתהליך השלום שיזמה ממשלת ישראל, שנערכה ב-4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל בתל אביב.

דרכי ביטוי בהפגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את המפגינים משמשות דרכים אחדות לשם העברת המסר שאותו הם רוצים להעביר. דרכי ביטוי הנחשבות לגיטימיות הן:

  • נאומים של מנהיגי המפגינים.
  • שלטים שמניפים המפגינים ובהם סיסמאות המציגות את המסרים.
  • קריאות קצובות של המון המפגינים.

לעתים המפגינים משתמשים באלימות ובמקרה כזה ההפגנה איננה נחשבת להפגנה לגיטימית. הפגנה אלימה נקראת בדרך כלל "מהומה", "התפרעות" או "הפרת סדר". חסימת כבישים נחשבת להפרת סדר ונמצאת על התפר שבין הפגנה מקובלת להפגנה אלימה שלא מקובלת. הפגנות הכוללות ונדליזם, הצתות, יידוי אבנים ותקיפת עוברי אורח נחשבות להתפרעויות אלימות ולא להפגנות לגיטימיות.

הפגנות מפורסמות בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנאים לקיום הפגנה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט במדינה דמוקרטית מכיר בזכותו היסודית של אזרח להפגין במחאה נגד פעולות השלטון, וזכות זו מעוגנת בחוק תחת שתי חירויות יסוד: חופש הביטוי וחופש ההפגנה. המגבלות העיקריות על חירות המחאה בישראל נקבעו בחוק העונשין, התשל"ז-1977, והבולטות שבהן הן פגיעה בגופו של אדם, איסור המרדה והסתה, התקהלות אסורה והיזק לרכוש ציבורי או פרטי.

על פי פקודת המשטרה בישראל, אין צורך לקבל אישור או רישיון על מנת לערוך הפגנה. הפגנה טעונה רישיון, רק אם היא מוגדרת כ"תהלוכה" או כ"אסיפה".

סעיפים 90-83 לפקודת המשטרה עוסקים בשני סוגים של הפגנות המצריכים רישיון ממשטרת ישראל:

  • "אספה" - חמישים איש או יותר שהתקהלו כדי לשמוע נאום או הרצאה על נושא בעל עניין מדיני או כדי לדון בנושא כזה.
  • "תהלוכה" - חמישים איש או יותר המהלכים יחד, או המתקהלים כדי להלך יחד, ממקום למקום, בין שהם בתנועה ממש ובין אם לאו, בין שהם ערוכים בצורה כלשהי ובין אם לאו.

משמרת מחאה, שהיא הפגנה שלא מתקיימים בה התנאים האמורים לעיל (לדוגמה: התאספות בכל גודל שאין בה נאום בנושא מדיני או צעדה של פחות מ-50 צועדים) איננה טעונה רישיון. בלשון המשטרה: "אין חובה על מי שמארגן משמרת מחאה לקבל רישיון ממפקד המחוז של המשטרה. עם זאת, מומלץ למי שמארגן משמרת מחאה, להודיע למשטרה מראש על פעילות זו, כדי שהמשטרה תוכל להיערך ולהגן על המשתתפים במשמרת המחאה מפני מתנגדים".

כל התקהלות (התכנסות של שלושה אנשים לפחות) אסור לה שתגרום ל"הפרת השלום". בתי המשפט פסקו שהביטוי "הפרת השלום" מתייחס לאלימות כלפי גופו של אדם, כניסה בכוח לרשות היחיד, ואולי גם פגיעה ברכוש תוך שימוש בכוח. לא די בחשש שיופר השלום - דרושה ודאות קרובה לכך שיהיה שימוש באלימות.

מגבלות אחרות נקבעו בחוקים נוספים, דוגמת פקודת הנזיקין, הקובעת איסור מטרד ליחיד והסגת גבול היחיד. הגבלה מיוחדת חלה על חירות ההפגנה במשכן הכנסת וברחבת הכנסת.

תנאים לקיום הפגנה מעבר לקו הירוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשטחים שמעבר לקו הירוק קיימת תחיקה צבאית החלה על הפלסטינים תושבי השטחים ואילו על הישראלים חל החוק הישראלי. בשונה מהחקיקה הישראלית בדבר הפגנות, התחיקה הצבאית מגבילה באופן נרחב את זכות ההפגנה.

כשלושה חודשים לאחר כינון שלטון צה"ל בשטחי יהודה והשומרון ורצועת עזה, ניתן צו צבאי שהוציא מפקד האזור בדבר עבירות הקשורות ל"פעולות הסתה ותעמולה עוינת". הצו אוסר על תהלוכה, או אספה ללא רישיון, כמו כן גם נאסר על הנפת הצגת או קביעת דגלים או סמלים מדיניים ללא היתר ונאסר להדפיס חומר מדיני ללא היתר.

השוני בין החוק האזרחי בדבר אסיפות ותהלוכות לתחיקה הצבאית הוא בהגדרת המושגים:

  • בסעיף 1 לצו 101 תהלוכה מוגדרת כ"עשרה אנשים או יותר המהלכים יחד או המתקהלים כדי ללכת יחד ממקום למקום, למטרה מדינית, או לעניין היכול להתפרש כמדיני, בין שהם זזים ממש ובין שאנשים אלה הסתדרו בסך ובין שלא הסתדרו כלל".
  • באותו סעיף מוגדרת אספה כ"עשרה אנשים או יותר שנתקהלו במקום בו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה.

פיזור הפגנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפגינים מתעמתים עם המשטרה בבליז

כאשר הפגנה חורגת מהגבולות שקבעה לה המשטרה, עושה המשטרה שימוש בכוח על מנת להכיל אותה לתחומה או לפזר את המפגינים. תפקידים אלה מבצעים שוטרי היס"מ ושוטרים "כחולים". כאשר ההפגנה נהפכת לאלימה ומסוכנת, עוברת המשטרה לשימוש באמצעים לפיזור הפגנות, כגון גז מדמיע, אלות, ירי כדורי גומי ואף ירי אש חיה לעבר המתפרעים (למשל באירועי אוקטובר 2000).

על הזכות להפגין ועל גבולותיה עמדה שופטת בית המשפט העליון, אילה פרוקצ'יה:

זכות ההפגנה והמחאה אכן נגזרת מהזכות לחופש ביטוי, והיא אחד הביטויים הנעלים לרעיון כבוד האדם וחירותו. לטוען לקיפוח בזכויות החברתיות ולתובע תיקון עוול ופערים חברתיים בוודאי עומדת זכות הביטוי והמחאה. אולם הזכות לביטוי מחאה איננה זכות מוחלטת. היא כפופה, בראש וראשונה לחובת הציות לחוק ולפעולה במסגרת הוראותיו. חירות הביטוי והמחאה אין פירושה פריקת עול ורסן. חופש המחאה כפוף להגבלות שנועדו לתכלית ראויה, המוטלות במידתיות הנדרשת. שיקולי השמירה על הסדר והביטחון הציבורי, ובכללם מניעת מפגעים ומטרדים בשטחים ציבוריים המיועדים לשימוש הציבור וסיפוק צרכיו הבסיסיים הם בגדר שיקולים ראויים להטלת הגבלות כאמור. ( עע"ם 3829/04 ישראל טויטו ועמותת "מכל הלב" נ' עירית ירושלים, ניתן ב-6.12.04).

הפגנות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגנת סטודנטים בתל אביב כנגד יישום מסקנות ועדת שוחט

כיכרות עיקריים המשמשים להפגנות פוליטיות בישראל הם כיכר רבין בתל אביב וכיכר ציון בירושלים. ככר אחרת ששמה ניתן לה על שם ההפגנות הרבות שנערכו בה, היא כיכר השבת בירושלים.

מספר הפגנות מפורסמות נרשמו בהיסטוריה של ישראל:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה פנורמית של חלק מהמוני המשתתפים בהפגנת החרדים נגד גיוס בני ישיבות (2014)
Magnify-clip.png
תמונה פנורמית של חלק מהמוני המשתתפים בהפגנת החרדים נגד גיוס בני ישיבות (2014)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אורי אבנרי[1], למשל, העריך את מספר המשתתפים ב-200,000‏, ויש שהערכתם אף נמוכה מזו [2]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.