מלחמת וייטנאם

מלחמת וייטנאם הוא הכינוי המקובל בארצות הברית ובמרבית העולם המערבי למלחמה שהתנהלה בין צפון וייטנאם הקומוניסטית והווייטקונג (אשר נתמכו על ידי ברית המועצות וסין) לדרום וייטנאם וארצות הברית. המלחמה מכונה גם מלחמת הודו-סין השנייה, ובווייטנאם היא ידועה בשם המלחמה האמריקאית.

המלחמה החלה ב-1959 והסתיימה בניצחון הצפון בשנת 1975 ובאיחודה של וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי, כשנתיים לאחר נסיגת ארצות הברית. מלחמה זו נחשבת לחוליה בולטת במלחמה הקרה בין הגוש המערבי-קפיטליסטי לגוש המזרחי-קומוניסטי. מעריכים כי מספר ההרוגים הכולל במלחמה היה קרוב לארבעה מיליון נפש, בהם כ-2 מיליון מאזרחי צפון ודרום וייטנאם, לאוס וקמבודיה, כ-1.2 מיליון חיילים מצפון וייטנאם וכוחות הוייט קונג, כ-220 אלף חיילים דרום וייטנאמיים וכ-58 אלף חיילים אמריקניים.

הרקע למלחמה

במחצית השנייה של המאה ה-19, כבשה צרפת את הודו-סין והפכה אותה למושבה צרפתית. במהלך מלחמת העולם השנייה כבשה יפן את וייטנאם, אך השליטה באזור הוחזרה לצרפת עם סיום המלחמה וכניעת יפן.

מלחמת הודו-סין

ערך מורחב – מלחמת הודו-סין הראשונה

בספטמבר 1945, תנועה לאומנית שהנהיג הו צ'י מין דרשה לקבל עצמאות מצרפת, וציפתה לקבל תמיכה מארצות הברית, שהבהירה את התנגדותה לאימפריאליזם האירופאי הישן. למרות זאת, בעקבות מותו של הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט, היווצרות "המלחמה הקרה" ונטיותיו הקומוניסטיות של הו צ'י מין, בחרה ארצות הברית לתמוך בצרפת מתוך חשש כי נפילת וייטנאם בידי הקומוניסטים, תביא לתופעת דומינו שתוביל לשליטה קומוניסטית גם בשאר מדינות דרום מזרח אסיה.

צרפת ביקשה מבריטניה, שלחמה באזור בתקופת מלחמת העולם השנייה, לנהל את הזירה הצבאית - ופתחה במלחמה. צרפת ניסתה לכבוש מחדש את וייטנאם ולהפוך אותה למושבה צרפתית, ולחמה נגד הוייט מין – המחתרת הלאומנית שהפכה לצבא. במהלך מלחמת הודו-סין הראשונה בשנים 1954-1946, נלחמו מדינות הודו-סין – וייטנאם, לאוס וקמבודיה – על קבלת עצמאות מהשלטון הצרפתי. הוייט מין הצליח לכבוש את וייטנאם באופן הדרגתי, עד שבמאי 1954 הביס את צרפת בקרב דיין ביין פו ואילץ אותה להעניק עצמאות למדינות הודו-סין.

סיבות לפרוץ המלחמה

בוועידת ז'נבה ב-1954, שכונסה על ידי המעצמות עם סיום מלחמת הודו-סין הראשונה, הוחלט לחלק באופן זמני את וייטנאם לשני חלקים כשהגבול נקבע כקו הרוחב 17 מעלות. בחלק הצפוני הוקמה על ידי הוייט מין מדינה קומוניסטית שבירתה האנוי בהנהגת הו צ'י מין, ובחלק הדרומי הוקמה מדינה אנטי-קומוניסטית שבירתה סייגון בהנהגת הקיסר באו דאי (Bảo Đại), נצר לשושלת קיסרים. הוועידה קבעה שהחלוקה היא זמנית, עד לקיומן של בחירות למנהיג לאומי, שנקבעו ליולי 1956. עם זאת, כבר באוקטובר 1955 הדיח את הקיסר דאי נגויין דיים (Ngô Đình Diệm) , איש עסקים וייטנאמי לאומן ואנטי-קומוניסטי, אשר זכה לתמיכת ארצות הברית. דיים הפך לשליט דרום וייטנאם וסירב לקיים מערכת בחירות, מתוך הבנה כי בבחירות אלו יעלו הקומוניסטים לשלטון. דיים לא היה פופולרי בארצו מכמה סיבות:

• להבדיל מהרוב הבודהיסטי בוייטנאם, היה דיים קתולי.
• דיים ייצג את האינטרסים של בעלי האדמות והעשירון העליון במדינה, בה רוב התושבים היו חקלאים פשוטים. הוא הקים ממשל מושחת שבעלי הממון היו יכולים להטות כרצונם.
• במטרה לנצל מאגר ידע וניסיון, הוא שילב בממשל כאלו שנחשבו כמשתפי פעולה עם הצרפתים.

ההתנגדות לדיים הובילה אף להתאבדות טקסית פומבית של מספר נזירים בודהיסטים שהציתו עצמם ברחובות סייגון.

במטרה לחזק את שלטנו של דיים, החלה ארצות הברית להשקיע כסף ולשלוח מומחי מינהל, אנשי צבא ומשטרה לסייגון. במקביל, החלו להתארגן בכפרים יחידות גרילה שכונו וייטקונג, והתנגדו למה שנתפס בעיניהם כממשל הבובות בסייגון. תנועת הוייטקונג (החזית לשחרור לאומי), פעלה בתמיכתה של צפון וייטנאם הקומוניסטית, אך זכתה לתמיכה גם מצד רבים מאזרחי דרום וייטנאם‏‏.

מהלכי המלחמה העיקריים

חייל מארינס אמריקאי, באזור דה נאנג, 3 באוגוסט 1965.

פרוץ המלחמה (1959)

ארצות הברית, שהונעה על ידי "תאוריית הדומינו", וממשלת דרום וייטנאם טענו שמטרתן בעימות היא מניעה עקרונית ואסטרטגית של התפשטות הקומוניזם. צפון וייטנאם טענה שמטרתה היא איחוד המדינה וסילוק הכוח הזר (ארצות הברית), כהמשך למלחמת העצמאות שסילקה את צרפת.

המחתרת הקומוניסטית שפעלה בדרום וייטנאם במטרה לכונן משטר קומוניסטי בדרום, החלה לבצע פעולות גרילה נגד ממשלת הדרום, החל משנת 1957. משנת 1959 המחתרת כונתה "חזית השחרור הלאומית" (NLF), והחלה לקבל סיוע מסיבי מממשלת הצפון, דרך נתיב הו צ'י מין - מסלול שעבר דרך השכנות לאוס וקמבודיה - והוביל גם לגלישת המלחמה למדינות אלו. ממשלת דיים נעזרה ביועצים צבאיים אמריקנים, בפיקודו של הגנרל פול הרקינס, אך איבדה שליטה על אזורים רבים. בשנת 1963 החלה מתקפה מוצלחת של המחתרת נגד צבא הדרום, שפרצה בקרב אפ בק בחודש ינואר. צבא הדרום הובס בקרבות, וממשלתו של דיים עמדה בפני פירוק.

המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא קנדי (1961 - 1963)

בשנת 1961, בעקבות כישלון הפלישה לקובה במפרץ החזירים, בניית חומת ברלין בגרמניה והתחזקות התנועה הקומוניסטית בלאוס, היה הנשיא קנדי נחוש בדעתו למנוע ניצחון קומוניסטי בוייטנאם, כדי למנוע נזק לתדמית הממשל ולגוש המערבי. הוא שלח כוחות שיטור ויחידות לחימה ראשונות – הכומתות הירוקות – במטרה לעזור לממשלת דרום וייטנאם להקים צבא יעיל. בתקופת קנדי אמנם נבנה כוח משטרה יעיל שמנע פעולות גרילה של הוויטקונג, אבל השלטון הדרומי סבל מסכסוכים פנימיים ושחיתויות.

מנהיג הדרום דיים התגלה כמנהיג בלתי ראוי, אחרי שהורה לפזר באלימות קשה הפגנה של מתנגדי שלטון בודהיסטים. שני שלישים מתושבי הדרום היו בודהיסטים, ודיים הנוצרי-קתולי נתפס כדיקטטור. ארצות הברית הביעה את סלידתה מדיים בשיחות עם הגנרלים בצבאו, ולקראת שנת 1963 נעשו מספר נסיונות הפיכה נגד דיים בעידוד סוכנות הביון המרכזית (ה-CIA). ב-1 בנובמבר 1963 התרחשה הפיכה, לאחר שדיים נרצח על ידי אחד ממתנגדיו. השלטון הצבאי החדש היה לא יציב, והתחלף במספר הפיכות. במקביל, הוייטקונג הקומוניסטי הגביר את פעולותיו, במטרה לנצל את המצב הכאוטי. קנדי הורה לחזק את צוות היועצים הצבאיים ביחידות מיוחדות, שביצעו פעולות קומנדו ברחבי המדינה.

לאחר רצח קנדי ב-22 בנובמבר 1963, הבהיר מחליפו – הנשיא לינדון ג'ונסון – שארצות הברית תמשיך לתמוך בדרום וייטנאם. אמנם בהתחלה וייטנאם לא עמדה בראש סדר עדיפויותיו של ג'ונסון, אבל הוא לא רצה להחשב לתבוסתן מול מבקריו הרפובליקנים ופעולות הגרילה בדרום וייטנאם. ביולי 1964 ג'ונסון הורה לשלוח 5,000 יועצים צבאיים נוספים לוייטנאם, ומספר האמריקנים במדינה עלה ל-21,000.

התקרית במפרץ טונקין (1964)

ב-31 ביולי 1964, המשחתת האמריקנית "מדוקס" סיירה במפרץ טונקין, מול חופי צפון וייטנאם. היא הותקפה על ידי שלוש סירות טורפדו של צבא הצפון, וספגה נזק שטחי. בסיוע מטוסים מנושאת המטוסים הסמוכה "טייקונדרוגה" הושמדה סירת טורפדו אחת, ונפגעו שתי האחרות. ב-4 באוגוסט, במהלך סיור דומה במפרץ, המשחתת "מדוקס" ומשחתת נוספת דיווחו על התקפת טורפדו שנייה - דיווח שהתגלה בדיעבד כמוטעה. בעקבות התקריות במפרץ, הסנאט האמריקני אישר לנשיא ג'ונסון ב-7 באוגוסט לחזק את הכוח האמריקני בוייטנאם, ללא הגבלה. בהמלצת יועציו, ג'ונסון אישר תוכנית תקיפה אווירית רחבה בצפון וייטנאם. אוסטרליה, בת בריתה הצבאית של ארצות הברית, נאלצה לחדש את גיוס החובה בלחץ אמריקני, ונדרשה לשלוח חיילים וציוד צבאי לווייטנאם.

מבצע רעם מתגלגל (1965)

מבצע "רעם מתגלגל" (Rolling Thunder) היה שם הקוד לפעולות התקיפה האוויריות שביצע הצבא האמריקני בצפון וייטנאם, בשנים 1965-1968. המטרות העיקריות של המבצע היו פגיעה מוראלית בצבא הצפון, השמדת מטרות צבאיות לרבות פעולות לדיכוי הגנת נ"מ (טילי קרקע-אוויר) ופגיעה בנתיב הו צ'י מין.

התקיפות החלו במרץ 1965, והחריפו בהדרגה במטרה לכפות על הצפון כניסה למשא ומתן על הפסקת הלחימה. למרות הנזק העצום שנגרם לצפון בתקיפות, הוא המשיך להילחם בזכות סיוע שקיבל מברית המועצות ומסין הקומוניסטיות. המבצע הופסק במרץ 1968, בעקבות הסכמת הצפון לגשת למשא ומתן אחרי מתקפת טט.

חיזוק המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא ג'ונסון (1965 - 1968)

מפת דרום וייטנאם משנת 1967, מחולקת לארבעת אזורי הלחימה

מפברואר 1965 הצבא האמריקני החל לבצע תקיפות אוויר עצמאיות בצפון וייטנאם ובדרום וייטנאם, במבצע שכונה "חץ בוער" (Flaming Dart), והחל כתגובה לפגיעה בבסיס צבאי. בעקבות המבצע, הוצבו בצפון וייטנאם סוללות רבות של טילי קרקע-אוויר מתוצרת ברית המועצות.

במרץ 1965 הוצבו בדרום וייטנאם 3,500 חיילים מחיל הנחתים - הכוח הלוחם הגדול הראשון שנשלח לאזור. באותו חודש שהו במדינה כ-25,000 יועצים צבאיים אמריקנים. ביולי 1965 הופל מטוס פנטום ראשון בטיל נ"מ, ובאותו חודש הנשיא ג'ונסון הורה להגדיל את הכוח הצבאי במדינה מ-75 אלף חיילים ל-125 אלף.

ב-18 באוגוסט 1965 החל המבצע הקרקעי הראשון של הצבא האמריקני, מבצע "סטארלייט". במהלך המבצע נכבש בסיס של הוייטקונג על ידי 5,500 נחתים, ובעקבותיו הוייטקונג החל להתמקד בלחימת גרילה בלבד.

צבא צפון וייטנאם לחם מול צבא הדרום מסוף שנת 1964, וביום ראשון, 14 בנובמבר 1965 ניסה לכבוש את הדרום בפעולה רחבה - אך הובס על ידי הצבא האמריקני, ונאלץ להתמקד בעיקר בפעולות גרילה. באותו יום החל גם קרב לה דראנג.

בהמלצת משרד ההגנה, הנשיא ג'ונסון הורה להגדיל את מספר החיילים באזור ל-184 אלף עד סוף שנת 1965. בפברואר 1966 ג'ונסון נפגש עם מפקד כוחות הצבא האמריקני באזור, גנרל ויליאם וסטמורלנד והורה להציב בוייטנאם 429,000 חיילים עד אוגוסט 1966, במטרה להסלים את הפעילות ולהגיע להכרעה. משנת 1966 הצבא האמריקני ניהל מבצעים רבים, בעיקר נגד מטרות הוייטקונג.

במטרה לאיים על נתיב האספקה הו צ'י מין בלאוס, הוקם בסיס של חיל הנחתים בגבול לאוס, ליד העיר קה סאן. הבסיס שימש כנקודת מוצא לתקיפות הנתיב, ונבחר כמטרה מרכזית לתקיפה על ידי צבא הצפון. צבא הצפון ניסה לכבוש את הבסיס בקרב קה סאן מה-21 בינואר עד ה-8 באפריל 1968, ונאלץ לסגת אחרי שספג כ-8,000 הרוגים. הבסיס זכה לאספקת ציוד ותחמושת שוטפת, בזכות מטוסי תובלה ומסוקים.

מתקפת טט (1968)

ערך מורחב – מתקפת טט

לקראת חג השנה החדשה, חג הטט - שהוא החג החשוב ביותר בלוח השנה הוייטנאמי - הושגה הסכמה זמנית להפסקת אש בין הצפון לדרום, במטרה לאפשר לשני הצדדים לחגוג את החג ללא לחימה. אך צבא הצפון בחר לתקוף את הדרום בערב החג, בליל ה-30 בינואר 1968. מתקפת הפתע של הצפון, בסיוע הוייטקונג, נערכה במטרה לעודד מרד של תושבי הדרום נגד הממשלה והצבא האמריקני, וכללה תקיפות של מעל 100 הערים הגדולות בדרום, בהן 36 מתוך 44 ערי הבירה. המתקפה כללה כ-80,000 לוחמים והייתה המבצע הצבאי הגדול ביותר שנערך עד אז בשני הצדדים הלוחמים. המתקפה הרחבה אמנם נכשלה לחלוטין אך הצבא האמריקני ספג אבדות קשות. הצבא האמריקני וצבא הדרום, בסיוע תושבי הדרום, הצליחו להדוף את התוקפים. הקרב על עיר הבירה סייגון נמשך שלושה ימים, והקרב בעיר העתיקה הואה (Hue) נמשך כחודש, במהלכו נהרגו כ-2,800 תושבים על ידי הוייטקונג. מספר שבועות לאחר מכן, ב-16 במרץ, פעולה שגרתית של כוח אמריקאי לחיסול לוחמי וייטקונג בכפר סון מי שבמחוז קואנג נגאי, הסתיימה בטבח מי ליי.

למרות הכישלון המוחלט של המתקפה, הייתה לה השפעה חזקה על דעת הקהל בארצות הברית. המלחמה בוייטנאם החלה להיתפס כעימות חסר פתרון, שגובה קורבנות מיותרים. בעקבות דרישתו של גנרל וסטמורלנד לכוחות צבא נוספים - שר ההגנה של ארצות הברית, קלארק קליפורד, הביע התנגדות מוחלטת להמשך המעורבות האמריקנית באזור. ביוני 1968 מונה הגנרל קרייטון אבראמס, סגנו של וסטמורלנד, לתפקיד מפקד הכוח האמריקני. אבראמס נחשב למפקד שקול וזהיר יותר, הגדיל את חופש הפעולה של התקשורת והידק את שיתוף הפעולה עם צבא הדרום.

באוקטובר 1968 נשלחו 24,000 חיילים אמריקנים לתקופת שירות חובה שנייה בווייטנאם. באותו חודש הודיע הנשיא ג'ונסון שהמשא ומתן לשלום בפריז עומד להביא סיום מיידי למלחמה, אך המשא ומתן נכשל והלחימה נמשכה.

המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא ניקסון (1969 - 1973)

בנובמבר 1969 הודיע הנשיא החדש ריצ'רד ניקסון שבכוונתו לסיים את המעורבות במלחמה באופן הדרגתי, על ידי חיזוק צבא הדרום והעברת סמכויות הלחימה אליו, עד ליציאת האמריקנים. מדיניותו זאת הייתה אבן הפינה למה שיקרא אחר כך דוקטרינת ניקסון. בנושא שנוגע לוייטנאם הדוקטרינה נקראה "Vietnamization". המטרה הייתה לאפשר לצבא דרום וייטנאם בהדרגה את השליטה ואת היכולת להחזיק לבדו מול "חזית השחרור הלאומית" וצבא וייטנאם הצפוני. בנובמבר 1970 הורה ניקסון על ביצוע מבצע חוף השנהב, בו ביצעו הכוחות המיוחדים, בפיקוד קולונל ארתור "הפר" סיימונס, פשיטה לחילוץ שבויי מלחמה אמריקנים שהיו מוחזקים במחנה השבויים סון טאי שבקרבת האנוי, צפון וייטנאם. המבצע נכשל משום שמידע אודות הפשיטה דלף, ככל הנראה, והשבויים הועברו מבעוד מועד. במשך אותה תקופה הוציא צבא ארצות הברית חלק מכוחות הלחימה שלו מוייטנאם תוך נסיגה. ניקסון המשיך להחזיק במקום כוח תקיפה אווירי להפצצת צבא הצפון, ביחד עם כוח תקיפה בקמבודיה.

סיום המלחמה

עם השנים, התגברה התנגדות העם האמריקאי למלחמה. הפגנות וסרבנות גיוס נעשו נפוצות יותר ויותר. בשל גל המחאה ההולך וגובר, הוכרזה הפסקת ההפצצות בצפון וייטנאם על ידי הנשיא לינדון ג'ונסון ב-31 במרץ 1968. אך ההסלמה במלחמה לא אחרה לבוא כאשר הורה ריצ'רד ניקסון, נשיאה החדש של ארצות הברית, על הפצצות בלאוס ופלישה לשטח קמבודיה על מנת לחסום את נתיב הו צ'י מין בשנת 1970.

הסכם שביתת הנשק הושג בין הצדדים הלוחמים ב-27 בינואר 1973 בפריז. ההסכם קבע כי ארצות הברית תפנה את כל כוחותיה מוייטנאם. מאוחר יותר באותה שנה, נאסרה כל פעילות צבאית אמריקנית בהודו-סין על ידי הקונגרס האמריקאי.

צפון וייטנאם ודרום וייטנאם המשיכו להילחם אחת בשנייה למרות הפסקת המעורבות האמריקאית. בתחילת 1975 פתחה צפון וייטנאם במתקפה מאסיבית על הדרום. כוחות צבא דרום וייטנאם ניסו להתנגד, אך התנגדות זו קרסה במהירות. ב-30 באפריל 1975 כוחות צבא צפון וייטנאם נכנסו לסייגון, בירת דרום וייטנאם, ששונה שמה להו צ'י מין סיטי, והיא קרויה כך עד היום. איחוד דרום וצפון וייטנאם הוכרז באופן רשמי ביולי 1976. לאחר שנה התקבלה וייטנאם המאוחדת כחברה בארגון האומות המאוחדות.

טקטיקות הלחימה של הצדדים הלוחמים

בסיס צבאי של הווייטקונג עולה בלהבות במהלך פשיטה של הצבא האמריקאי בעיר בדרום וייטנאם. החייל האמריקאי בתמונה אוחז בתותח ללא רתע מדגם M67 שהיה בשימוש הצבא האמריקאי במהלך המלחמה.

טקטיקות לחימה וייטנאמיות

הוייטנאמים לחמו את רוב הלחימה בשימוש בטקטיקת מלחמת גרילה מסועפת שבה הם בנו בונקרים ומנהרות רבות מתחת פני השטח, אשר רובו מורכב מיער עד. יתר על כן כל היציאות מהבונקרים האלו מולכדו והוסוו, מכיסוי עלים ועד יציאות מגזעי עצים. לא פעם אחת קרה שבלב מחנה צבא אמריקאי יצאו מתוך גזעי העצים כמה לוחמים וייטנאמים אשר החלו במתקפת קומנדו. בהמשך, לאחר שחיילי ארצות הברית שילמו מחיר דמים יקר בנסיונות כניסה לבונקרים התת-קרקעיים, הוחלט על הקמת יחידת קומנדו מיוחדת אשר אומנה להיכנס למקומות אלו ולפוצצם. במקרים רבים רשמה היחידה הזו הצלחות טקטיות.
נעשה גם נסיון לשחרור גזים ועשן לתוך המנהרות אך הווייטנאמים הקדימו תרופה למכה ובודדו את המנהרות על ידי אגמים תת-קרקעיים, אשר דרכם נאלצו הלוחמים האמריקאים לצלול כדי להגיע לצד השני. עוד נסיון לפגיעה בבונקרים היה הפצצה אווירית של נפלם בעיקר, אשר גרם לשריפות מרובות ופיצוצים רבים על פני השטח.

טקטיקות לחימה אמריקאיות

כניסתם של המסוקים הקלים ללחימה, הצריכה פיתוח מהיר של טקטיקה יעילה אשר תמצה את היתרון הטכנולוגי. המענה לצורך הזה בא מפיו של הגנרל ווסטמורלנד, אשר פיתח את הטקטיקה "אתר והשמד" (Search & destroy). המהות הטקטית הייתה סיורים אוויריים של חטיבות באזורים נרחבים בג'ונגל הדרום וייטנאמי, במטרה לאתר מטרות של הצבא הצפון וייטנאמי והווייטקונג. כשאותרה יחידה מקומית, הנחיתו המסוקים כוחות רגליים והחלה חתירה למגע עם הווייטנאמים במטרה להשמיד אותם.

ההיגיון האסטרטגי שמאחורי הטקטיקה הזו, היה להתיש את הווייטנאמים. הנחת היסוד הייתה שהרג נרחב בקרב האוכלוסייה, יביא לכניעתה. תוצאות המלחמה הוכיחו שהן הנחת היסוד, והן הטקטיקה שהיא הולידה, היו טעות: האמריקאים אכן גרמו להרג נרחב, של כמה מיליוני ווייטנאמים. בכל זאת, לא הייתה כניעה.

בנוסף, טקטיקה זו עוררה מספר בעיות פנימיות בתוך הצבא האמריקאי: אחד המאפיינים של הטקטיקה היה נסיגה מיידית משטח שנכבש. מאפיין זה, גרם לעתים לכיבוש חוזר ונשנה של שטח. כך לדוגמה, באתר שכונה המבורגר היל, נערכו קרבות מרים כעשר פעמים, באף אחד מהם לא נשאר הצבא האמריקאי במקום לאחר הניצחון הטקטי. בעקבות כך, הוציאו החיילים חוזה^{[דרוש מקור]} על מפקד הקרבות בהמבורגר היל, מלווין צייז (יש הטוענים כי דמותו של קולונל וולטר קורץ, מהסרט אפוקליפסה עכשיו, עוצבה בהשראתו של צייז).

ההתנגדות למעורבות האמריקנית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

קרבות עיקריים

שם ומקום הקרב	תאריך	תוצאה	אבידות לצבא הצפון, כולל וייטקונג	אבידות לצבא הדרום, כולל הצבא האמריקני
קרב אפ בק, בדלתא של נהר המקונג	2 בינואר 1963	ניצחון לוייטקונג	18 (מתוך 350)	83 (מתוך 1,400)
קרב לה דראנג, בעמק לה דראנג	14 עד 17 בנובמבר 1965	ללא הכרעה	1037 (מתוך 4,000)	234 (מתוך 495)
קרב לונג טן [1]	18 עד 19 באוגוסט 1966	ניצחון אמריקני	245 (מתוך 1,500)	18 (מתוך 250)
קרב קה סאן הראשון, בגבול לאוס	24 באפריל עד 9 במאי 1967	ניצחון אמריקני	אין נתון	אין נתון
קרב דק טו, בגבול לאוס	3 עד 22 בנובמבר 1967	ניצחון אמריקני	1,455 (מתוך 6,000)	285 (מתוך 4,500)
קרב קה סאן, בגבול לאוס	21 בינואר עד 8 באפריל 1968	ניצחון אמריקני	15,000 (מתוך 20,000)	205 (מתוך 6,000)
מתקפת טט	30 בינואר עד 24 בפברואר 1968	ניצחון אמריקני	35,000 (מתוך 85,000)	4,324 (מתוך 50,000)
קרב סייגון הראשון	31 בינואר עד 3 בפברואר 1968	ניצחון אמריקני	אין נתון	אין נתון
מתקפת טט 1969, באזור סייגון ודה נאנג	פברואר 1969	ניצחון אמריקני	אין נתון	אין נתון
קרב המבורגר היל, בגבול לאוס	10 עד 20 במאי 1969	ניצחון אמריקני	630	70
קרב ריפקורד	12 במרץ עד 23 ביולי 1970	ניצחון אמריקני	אין נתון	אין נתון
מתקפת איסטרטייד	30 במרץ עד 22 באוקטובר 1972	ניצחון אמריקני	אין נתון	אין נתון
קרב קסואן לוק, מזרחית לסייגון	9 עד 20 באפריל 1975	ניצחון לצבא הצפון	אין נתון	אין נתון

הערה [1] - בקרב לונג טן, עיקר הכוח שלחם בוייטקונג היה כוח אוסטרלי, בשילוב כוח אמריקני.

מלחמת וייטנאם בקולנוע

• המחזמר שיער - מחזמר שעובד מאוחר יותר גם בגרסה קולנועית.
• אפוקליפסה עכשיו
• פלאטון
• מטאל ג'אקט
• בוקר טוב, וייטנאם
• חיילים היינו - הסרטה של הקרב בעמק לה-דראנג.
• המבורגר היל - הסרטה של הקרב בהמבורגר היל.
• צייד הצבאים - זוכה 5 פרסי אוסקר (1978).
• לשרוד את החופש
• טייגרלנד
• החומה - פינק פלוייד, (1982).
• פורסט גאמפ
• רמבו
• חטאי מלחמה
• רעם טרופי
• מבצע בעורף האויב
• הכומתות הירוקות
• שמיים וארץ - אוליבר סטון, 1993 [1]
• צ'יינה ביץ' - סדרת דרמה על בית חולים שדה הממוקם בצ'יינה ביץ', דה נאנג. (1988-1991).

ראו גם

• הילטון האנוי
• מבצע פניקס

לקריאה נוספת

• טל טובי, כמו לאכול מרק בסכין - הניסיון האמריקאי בווייטנאם 1959 - 1973, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2006.
• משה דיין, יומן וייטנאם (דיין שהה בוייטנאם כפרשן צבאי).
• ברברה טוכמן, מצעד האיוולת, (תרגום: יוסף אשכול). הוצאת ספרית מעריב, 1986.
• ג'ו אלן, וייטנאם - המלחמה האחרונה, 2010.
• מייקל מקליר, "וייטנאם- מלחמת 10,000 הימים", [מערכות], 1993.

קישורים חיצוניים

• מלחמת וייטנאם, באנציקלופדיה ynet

הערות שוליים

המלחמה הקרה

משתתפים עיקריים: נאט"ו | ברית ורשה | המדינות הבלתי-מזדהות