מלחמת וייטנאם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת וייטנאם (מלחמת הודו-סין השנייה)
מלחמה: המלחמה הקרה
UH-1D helicopters in Vietnam 1966.jpg

מסוקי UH-1D "יואי" בוייטנאם, 1966
תאריך התחלה: 26 בספטמבר 1959
תאריך סיום: 30 באפריל 1975
משך הסכסוך: 15 שנים ו-217 ימים
מקום: דרום-מזרח אסיה
תוצאה: נסיגת ארצות הברית ב-1973, ניצחון של צפון וייטנאם על דרום וייטנאם בשנת 1975, איחוד וייטנאם בשלטון קומוניסטי
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות
כ-460,000 בשנת 1968  כ-1,830,000 בשנת 1968 
אבידות

צפון וייטנאם וכוחות הוייטקונג: 1,176,000 הרוגים.
סין: 1,446 הרוגים.

ברית המועצות: 16 הרוגים.
סה"כ: כ-1,177,500 לוחמים הרוגים. 

דרום וייטנאם: כ-224,000 הרוגים.
ארצות הברית: 58,220 הרוגים.
דרום קוריאה: 5,099 הרוגים.
אוסטרליה: 521 הרוגים.
ניו זילנד: 37 הרוגים.
תאילנד: 1,361 הרוגים.
לאוס: כ-30,000 הרוגים.

סה"כ: כ-315,000 לוחמים הרוגים. 

מלחמת וייטנאם הוא הכינוי המקובל בארצות הברית ובמרבית העולם המערבי למלחמה שהתנהלה בין צפון וייטנאם הקומוניסטית והווייטקונג (אשר נתמכו על ידי ברית המועצות וסין) לבין דרום וייטנאם וארצות הברית. המלחמה מכונה גם מלחמת הודו-סין השנייה, ובווייטנאם היא ידועה בשם המלחמה האמריקאית.

המלחמה החלה ב-1959 והסתיימה בניצחון הצפון בשנת 1975 ובאיחודה של וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי, כשנתיים לאחר נסיגת ארצות הברית. מלחמה זו נחשבת לחוליה בולטת במלחמה הקרה בין הגוש המערבי-קפיטליסטי לגוש המזרחי-קומוניסטי. מעריכים כי מספר ההרוגים הכולל במלחמה היה קרוב לארבעה מיליון נפש, בהם כ-2 מיליון מאזרחי צפון ודרום וייטנאם, לאוס וקמבודיה, כ-1.2 מיליון חיילים מצפון וייטנאם וכוחות הוייטקונג, כ-220 אלף חיילים דרום וייטנאמיים וכ-58 אלף חיילים אמריקניים.

הרקע למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של המאה ה-19, כבשה צרפת את הודו-סין והפכה אותה למושבה צרפתית. במהלך מלחמת העולם השנייה כבשה יפן את וייטנאם, אך השליטה באזור הוחזרה לצרפת עם סיום המלחמה וכניעת יפן.

מלחמת הודו-סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת הודו-סין הראשונה

בספטמבר 1945, תנועה לאומנית שהנהיג הו צ'י מין דרשה לקבל עצמאות מצרפת, וציפתה לקבל תמיכה מארצות הברית, שהבהירה את התנגדותה לאימפריאליזם האירופאי הישן. למרות זאת, בעקבות מותו של הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט, תחילתה של "המלחמה הקרה" ונטיותיו הקומוניסטיות של הו צ'י מין, בחרה ארצות הברית לתמוך בצרפת, מתוך חשש כי נפילת וייטנאם בידי הקומוניסטים, תביא לתופעת דומינו שתוביל לשליטה קומוניסטית גם בשאר מדינות דרום מזרח אסיה.

צרפת ביקשה מבריטניה, שלחמה באזור בתקופת מלחמת העולם השנייה, לנהל את הזירה הצבאית - ופתחה במלחמה. צרפת ניסתה לכבוש מחדש את וייטנאם ולהפוך אותה למושבה צרפתית, ולחמה נגד הוייט מין – המחתרת הלאומנית שהפכה לצבא. במהלך מלחמת הודו-סין הראשונה בשנים 1954-1946, נלחמו מדינות הודו-סין – וייטנאם, לאוס וקמבודיה – על קבלת עצמאות מהשלטון הצרפתי. הוייט-מין הצליח לכבוש את וייטנאם באופן הדרגתי, עד שבמאי 1954 הביס את צרפת בקרב דיין ביין פו, ואילץ אותה להעניק עצמאות למדינות הודו-סין.

סיבות לפרוץ המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוועידת ז'נבה ב-1954, שכונסה על ידי המעצמות עם סיום מלחמת הודו-סין הראשונה, הוחלט לחלק באופן זמני את וייטנאם לשני חלקים, כשהגבול נקבע על קו הרוחב 17 מעלות צפון. בחלק הצפוני הוקמה על ידי הוייט מין מדינה קומוניסטית, שבירתהּ האנוי בהנהגת הו צ'י מין; ובחלק הדרומי הוקמה מדינה אנטי-קומוניסטית, שבירתהּ סייגון, בהנהגת הקיסר באו דאי (Bảo Đại), נצר לשושלת קיסרים. הוועידה קבעה שהחלוקה היא זמנית, עד לקיומן של בחירות למנהיג לאומי, שנקבעו ליולי 1956. עם זאת, כבר באוקטובר 1955 הודח הקיסר באו דאי בידי נגויין דיים (Ngô Đình Diệm), איש עסקים וייטנאמי לאומן ואנטי-קומוניסט, שזכה לתמיכת ארצות הברית. דיים הפך לשליט דרום וייטנאם וסירב לקיים מערכת בחירות, מתוך הבנה כי בבחירות אלו יעלו הקומוניסטים לשלטון. דיים לא היה פופולרי בארצו מכמה סיבות:

  • להבדיל מהרוב הבודהיסטי בווייטנאם, היה דיים נוצרי קתולי.
  • דיים ייצג את האינטרסים של בעלי האדמות והעשירון העליון במדינה, בה רוב התושבים היו חקלאים פשוטים. הוא הקים ממשל מושחת שבעלי הממון היו יכולים להטות כרצונם.
  • במטרה לנצל מאגר ידע וניסיון, הוא שילב בממשל אנשים שנחשבו כמשתפי פעולה עם הצרפתים.

ההתנגדות לדיים הובילה אף להתאבדות טקסית פומבית של מספר נזירים בודהיסטים, שהציתו עצמם ברחובות סייגון.

במטרה לחזק את שלטנו של דיים, החלה ארצות הברית להשקיע כסף ולשלוח מומחי מינהל, אנשי צבא ומשטרה לסייגון. במקביל, החלו להתארגן בכפרי דרום וייטנאם יחידות גרילה שכונו וייטקונג (החזית לשחרור לאומי), שהתנגדו למה שנתפס בעיניהם כממשל הבובות בסייגון, ושנתמכו בידי צפון וייטנאם הקומוניסטית ובידי רבים מאזרחי דרום וייטנאם‏‏‏[1].

מהלכי המלחמה העיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייל מארינס אמריקאי, באזור דה נאנג, 3 באוגוסט 1965.

פרוץ המלחמה (1959)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית, שהונעה על ידי "תאוריית הדומינו", וממשלת דרום וייטנאם, טענו שמטרתן בעימות היא מניעה עקרונית ואסטרטגית של התפשטות הקומוניזם. צפון וייטנאם טענה, שמטרתה היא איחוד המדינה וסילוק הכוח הזר (ארצות הברית), כהמשך למלחמת העצמאות שסילקה את צרפת.

המחתרת הקומוניסטית שפעלה בדרום וייטנאם במטרה לכונן משטר קומוניסטי בדרום, החלה לבצע פעולות גרילה נגד ממשלת הדרום, החל משנת 1957. משנת 1959 כונתה המחתרת "חזית השחרור הלאומית" (NLF), והחלה לקבל סיוע מסיבי מממשלת הצפון, דרך נתיב הו צ'י מין שעבר דרך המדינות השכנות לאוס וקמבודיה, מה שגרם בהמשך לגלישת המלחמה גם למדינות אלו. ממשלת דיים נעזרה ביועצים צבאיים אמריקנים, בפיקודו של הגנרל פול הרקינס, אך איבדה שליטה על אזורים נרחבים. בינואר 1963 החלה מתקפה מוצלחת של המחתרת נגד צבא הדרום, שפרצה בקרב אפ בק. צבא הדרום הובס בקרבות, וממשלתו של דיים עמדה בפני פירוק.

המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא קנדי (1961 - 1963)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1961, בעקבות כישלון הפלישה לקובה במפרץ החזירים, בניית חומת ברלין בגרמניה והתחזקות התנועה הקומוניסטית בלאוס, היה הנשיא קנדי נחוש בדעתו למנוע ניצחון קומוניסטי בווייטנאם. הוא שלח כוחות שיטור ויחידות לחימה ראשונות – הכומתות הירוקות – במטרה לעזור לממשלת דרום וייטנאם להקים צבא יעיל‏[2]. בתקופת קנדי אמנם נבנה כוח משטרה יעיל שמנע פעולות גרילה של הווייטקונג, אך השלטון בדרום סבל מסכסוכים פנימיים ומשחיתויות‏[1].

מנהיג הדרום, דיים, התגלה כמנהיג בלתי ראוי, אחרי שהורה לפזר באלימות קשה הפגנה של מתנגדי שלטון בודהיסטים. שני שלישים מתושבי הדרום היו בודהיסטים, ודיים, הנוצרי-קתולי, נתפס כדיקטטור. ארצות הברית הביעה את סלידתה מדיים בשיחות עם הגנרלים בצבאו, ולקראת שנת 1963 נעשו מספר ניסיונות הפיכה נגד דיים בעידוד סוכנות הביון המרכזית (ה-CIA). ב-1 בנובמבר 1963 התרחשה הפיכה, לאחר שדיים נרצח על ידי אחד ממתנגדיו‏[1]. השלטון הצבאי החדש לא היה יציב, והתחלף במספר הפיכות. במקביל, הגביר הווייטקונג הקומוניסטי את פעולותיו, תוך ניצול אי יציבות השלטון בדרום. קנדי הורה לחזק את צוות היועצים הצבאיים ביחידות מיוחדות, שביצעו פעולות קומנדו ברחבי המדינה.

לאחר רצח קנדי ב-22 בנובמבר 1963, הבהיר מחליפו, הנשיא לינדון ג'ונסון, שארצות הברית תמשיך לתמוך בדרום וייטנאם. אמנם בהתחלה וייטנאם לא עמדה בראש סדר עדיפויותיו של ג'ונסון, אבל הוא לא רצה להיחשב לתבוסתן מול מבקריו הרפובליקנים ופעולות הגרילה בדרום וייטנאם‏[1]. ביולי 1964 הורה ג'ונסון לשלוח 5,000 יועצים צבאיים נוספים לווייטנאם, ומספר האמריקנים במדינה עלה ל-21,000.

התקרית במפרץ טונקין (1964)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-31 ביולי 1964, סיירה המשחתת האמריקנית "מדוקס" במפרץ טונקין שבתוך המים הטריטוריאליים של צפון וייטנאם. המשחתת הותקפה על ידי שלוש סירות טורפדו של צבא הצפון וניזוקה באופן שטחי. בסיוע מטוסים מנושאת המטוסים הסמוכה "טייקונדרוגה" הושמדה סירת טורפדו אחת, ושתי האחרות נפגעו. ב-4 באוגוסט, במהלך סיור דומה במפרץ, דיווחו צוותי המשחתת "מדוקס" ומשחתת נוספת על התקפת טורפדו שנייה, דיווח שהתגלה בדיעבד כשקרי. בעקבות התקריות במפרץ, אישר הסנאט האמריקני לנשיא ג'ונסון ב-7 באוגוסט לחזק את הכוח האמריקני בווייטנאם ללא הגבלה. בהמלצת יועציו, אישר ג'ונסון תוכנית תקיפה אווירית רחבה בצפון וייטנאם. אוסטרליה, בת בריתה הצבאית של ארצות הברית, נאלצה לחדש את גיוס החובה בלחץ אמריקני, ונדרשה לשלוח חיילים וציוד צבאי לווייטנאם.

מבצע רעם מתגלגל (1965)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע "רעם מתגלגל" (Rolling Thunder) היה שם הקוד לפעולות התקיפה האוויריות שביצע הצבא האמריקני בצפון וייטנאם, בשנים 1965-1968. המטרות העיקריות של המבצע היו פגיעה מוראלית בצבא הצפון, השמדת מטרות צבאיות לרבות פעולות לדיכוי הגנת נ"מ (טילי קרקע-אוויר) ופגיעה בנתיב הו צ'י מין.

התקיפות החלו במרץ 1965, והחריפו בהדרגה במטרה לכפות על הצפון כניסה למשא ומתן על הפסקת הלחימה. למרות הנזק העצום שנגרם לצפון בתקיפות, הוא המשיך להילחם בזכות סיוע שקיבל מברית המועצות ומסין הקומוניסטיות. המבצע הופסק במרץ 1968, בעקבות הסכמת הצפון לגשת למשא ומתן אחרי מתקפת טט.

הגברת המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא ג'ונסון (1965 - 1968)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת דרום וייטנאם משנת 1967, מחולקת לארבעת אזורי הלחימה

מפברואר 1965 החל הצבא האמריקני לבצע תקיפות אוויר עצמאיות בצפון וייטנאם ובדרום וייטנאם, במבצע שכונה "חץ בוער" (Flaming Dart), שהחל כתגובה לפגיעה בבסיס צבאי. בעקבות המבצע, הוצבו בצפון וייטנאם סוללות רבות של טילי קרקע-אוויר מתוצרת ברית המועצות.

במרץ 1965 הוצבו בדרום וייטנאם 3,500 חיילים מחיל הנחתים - הכוח הלוחם הקרקעי הגדול הראשון שנשלח לאזור. באותו חודש שהו במדינה כ-25,000 יועצים צבאיים אמריקנים. ביולי 1965 הופל מטוס פנטום ראשון בטיל נ"מ, ובאותו חודש הורה הנשיא ג'ונסון להגדיל את הכוח הצבאי במדינה מ-75 אלף חיילים ל-125 אלף.

ב-18 באוגוסט 1965 החל המבצע הקרקעי הראשון של הצבא האמריקני, מבצע "סטארלייט". במהלך המבצע נכבש בסיס של הוייטקונג על ידי 5,500 נחתים, ובעקבותיו החל הוייטקונג להתמקד בלחימת גרילה בלבד.

צבא צפון וייטנאם לחם מול צבא הדרום החל מסוף שנת 1964, וב-14 בנובמבר 1965 ניסה לכבוש את הדרום בפעולה רחבה - אך הובס על ידי הצבא האמריקני, ונאלץ להתמקד בעיקר בפעולות גרילה. באותו יום החל גם קרב לה דראנג.

בהמלצת משרד ההגנה, הורה הנשיא ג'ונסון להגדיל את מספר החיילים באזור ל-184 אלף עד סוף שנת 1965. בפברואר 1966 נפגש ג'ונסון עם מפקד הכוחות המזוינים האמריקניים באזור, הגנרל ויליאם וסטמורלנד, ועל פי המלצתו הורה להציב בווייטנאם 429,000 חיילים עד אוגוסט 1966, במטרה להגביר את הפעילות ולהגיע להכרעה. משנת 1966 ניהל הצבא האמריקני מבצעים רבים, בעיקר נגד מטרות הווייטקונג.

במטרה לאיים על נתיב האספקה הו צ'י מין מהצפון לדרום בלאוס, הוקם בסיס של חיל הנחתים האמריקני בגבול לאוס, ליד העיר קה סאן. הבסיס שימש כנקודת יציאה לתקיפות הנתיב, ונבחר כמטרה מרכזית לתקיפה על ידי צבא הצפון. צבא הצפון ניסה לכבוש את הבסיס בקרב קה סאן מ-21 בינואר עד 8 באפריל 1968, אך נאלץ לסגת לאחר שספג כ-8,000 הרוגים. הבסיס קיבל אספקת ציוד ותחמושת שוטפת, באמצעות מטוסי תובלה ומסוקים.

מתקפת טט (1968)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מתקפת טט

לקראת חג השנה החדשה, חג הטט - שהוא החג החשוב ביותר בלוח השנה הוייטנאמי - הושגה הסכמה זמנית להפסקת אש בין הצפון לדרום, במטרה לאפשר לשני הצדדים לחגוג את החג ללא לחימה. אך צבא הצפון בחר לתקוף את הדרום בערב החג, בליל ה-30 בינואר 1968. מתקפת הפתע של הצפון, בסיוע הווייטקונג, נערכה במטרה לעודד מרד של תושבי הדרום נגד הממשלה והצבא האמריקני, וכללה תקיפות של מעל 100 הערים הגדולות בדרום, בהן 36 מתוך 44 ערי הבירה. המתקפה כללה כ-80,000 לוחמים והייתה המבצע הצבאי הגדול ביותר שנערך עד אז בשני הצדדים הלוחמים. המתקפה הנרחבת אמנם נכשלה לחלוטין, אך הצבא האמריקני ספג אבדות קשות. הצבא האמריקני וצבא הדרום, בסיוע תושבי הדרום, הצליחו להדוף את התוקפים. הקרב על עיר הבירה סייגון נמשך שלושה ימים, והקרב בעיר העתיקה הואה (Hue) נמשך כחודש, במהלכו נהרגו כ-2,800 תושבים על ידי הווייטקונג. מספר שבועות לאחר מכן, ב-16 במרץ, הסתיימה פעולה שגרתית של כוח אמריקאי לחיסול לוחמי וייטקונג בכפר סון מי שבמחוז קואנג נגאי, בטבח מי ליי.

למרות הכישלון המוחלט של המתקפה, הייתה לה השפעה חזקה על דעת הקהל בארצות הברית. המלחמה בווייטנאם החלה להיתפס כעימות חסר פתרון, שגובה קורבנות מיותרים. בעקבות דרישתו של גנרל וסטמורלנד לכוחות צבא נוספים, הביע שר ההגנה של ארצות הברית, קלארק קליפורד, התנגדות מוחלטת להמשך המעורבות האמריקנית באזור. ביוני 1968 מונה הגנרל קרייטון אבראמס, סגנו של וסטמורלנד, לתפקיד מפקד הכוח האמריקני. אבראמס, שנחשב למפקד שקול וזהיר יותר, הידק את שיתוף הפעולה עם צבא הדרום והגדיל את חופש הפעולה של התקשורת.

באוקטובר 1968 נשלחו 24,000 חיילים אמריקנים לתקופת שירות חובה שנייה בווייטנאם. באותו חודש הודיע הנשיא ג'ונסון שהמשא ומתן לשלום בפריז עומד להביא לסיום מיידי של המלחמה, אך המשא ומתן נכשל והלחימה נמשכה.

המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא ניקסון (1969 - 1973)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1969 הודיע הנשיא החדש ריצ'רד ניקסון שבכוונתו לסיים את המעורבות במלחמה באופן הדרגתי, על ידי חיזוק צבא הדרום והעברת סמכויות הלחימה אליו, עד יציאת האמריקנים. מדיניותו זאת הייתה אבן הפינה למה שיקרא אחר כך דוקטרינת ניקסון, שבהקשר הווייטנאמי נקראה "Vietnamization". המטרה הייתה להעביר בהדרגה לצבא דרום וייטנאם את השליטה ואת יכולת הלחימה העצמאית מול "חזית השחרור הלאומית" וצבא צפון וייטנאם. בנובמבר 1970 הורה ניקסון על ביצוע מבצע חוף השנהב, בו ביצעו הכוחות המיוחדים, בפיקוד קולונל ארתור "הפר" סיימונס, פשיטה לחילוץ שבויי מלחמה אמריקנים שהיו מוחזקים במחנה השבויים סון טאי שבקרבת האנוי, צפון וייטנאם. המבצע נכשל משום שמידע אודות הפשיטה דלף, ככל הנראה, והשבויים הועברו מבעוד מועד למקום אחר. במשך אותה תקופה הוציא צבא ארצות הברית חלק מכוחות הלחימה שלו מווייטנאם תוך קרבות נסיגה. ניקסון המשיך להחזיק במקום כוח תקיפה אווירי להפצצת צבא הצפון, ביחד עם כוח תקיפה בקמבודיה.

סיום המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השנים, התגברה התנגדות העם האמריקאי למלחמה. הפגנות וסרבנות גיוס נעשו נפוצות יותר ויותר. בשל גל המחאה ההולך וגובר, הוכרזה הפסקת ההפצצות בצפון וייטנאם על ידי הנשיא לינדון ג'ונסון ב-31 במרץ 1968. אך ההסלמה במלחמה לא אחרה לבוא כאשר הורה ריצ'רד ניקסון, נשיאה החדש של ארצות הברית, על הפצצות בלאוס ופלישה לשטח קמבודיה על מנת לחסום את נתיב הו צ'י מין בשנת 1970.

הסכם שביתת הנשק הושג בין הצדדים הלוחמים ב-27 בינואר 1973 בפריז. ההסכם קבע כי ארצות הברית תפנה את כל כוחותיה מוייטנאם. מאוחר יותר באותה שנה, נאסרה כל פעילות צבאית אמריקנית בהודו-סין על ידי הקונגרס האמריקאי.

צפון וייטנאם ודרום וייטנאם המשיכו להילחם אחת בשנייה למרות הפסקת המעורבות האמריקאית. בתחילת 1975 פתחה צפון וייטנאם במתקפה מאסיבית על הדרום. כוחות צבא דרום וייטנאם ניסו להתנגד, אך התנגדות זו קרסה במהירות. ב-30 באפריל 1975 כוחות צבא צפון וייטנאם נכנסו לסייגון, בירת דרום וייטנאם, ששונה שמה להו צ'י מין סיטי, והיא קרויה כך עד היום. איחוד דרום וצפון וייטנאם הוכרז באופן רשמי ביולי 1976. לאחר שנה התקבלה וייטנאם המאוחדת כחברה בארגון האומות המאוחדות.

טקטיקות הלחימה של הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיס צבאי של הווייטקונג עולה בלהבות במהלך פשיטה של הצבא האמריקאי בעיר בדרום וייטנאם. החייל האמריקאי בתמונה אוחז בתותח ללא רתע מדגם M67 שהיה בשימוש הצבא האמריקאי במהלך המלחמה.

טקטיקות לחימה וייטנאמיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוייטנאמים לחמו את רוב הלחימה בשימוש בטקטיקת מלחמת גרילה מסועפת שבה הם בנו בונקרים ומנהרות רבות מתחת פני השטח, אשר רובו מורכב מיער עד. יתר על כן כל היציאות מהבונקרים האלו מולכדו והוסוו, מכיסוי עלים ועד יציאות מגזעי עצים. לא פעם אחת קרה שבלב מחנה צבא אמריקאי יצאו מתוך גזעי העצים כמה לוחמים וייטנאמים אשר החלו במתקפת קומנדו. בהמשך, לאחר שחיילי ארצות הברית שילמו מחיר דמים יקר בנסיונות כניסה לבונקרים התת-קרקעיים, הוחלט על הקמת יחידת קומנדו מיוחדת אשר אומנה להיכנס למקומות אלו ולפוצצם. במקרים רבים רשמה היחידה הזו הצלחות טקטיות.
נעשה גם נסיון לשחרור גזים ועשן לתוך המנהרות אך הווייטנאמים הקדימו תרופה למכה ובודדו את המנהרות על ידי אגמים תת-קרקעיים, אשר דרכם נאלצו הלוחמים האמריקאים לצלול כדי להגיע לצד השני. עוד נסיון לפגיעה בבונקרים היה הפצצה אווירית של נפלם בעיקר, אשר גרם לשריפות מרובות ופיצוצים רבים על פני השטח.

טקטיקות לחימה אמריקאיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסתם של המסוקים הקלים ללחימה, הצריכה פיתוח מהיר של טקטיקה יעילה אשר תמצה את היתרון הטכנולוגי. המענה לצורך הזה בא מפיו של הגנרל ווסטמורלנד, אשר פיתח את הטקטיקה "אתר והשמד" (Search & destroy). המהות הטקטית הייתה סיורים אוויריים של חטיבות באזורים נרחבים בג'ונגל הדרום וייטנאמי, במטרה לאתר מטרות של הצבא הצפון וייטנאמי והווייטקונג. כשאותרה יחידה מקומית, הנחיתו המסוקים כוחות רגליים והחלה חתירה למגע עם הווייטנאמים במטרה להשמיד אותם.

ההיגיון האסטרטגי שמאחורי הטקטיקה הזו, היה להתיש את הווייטנאמים. הנחת היסוד הייתה שהרג נרחב בקרב האוכלוסייה, יביא לכניעתה. תוצאות המלחמה הוכיחו שהן הנחת היסוד, והן הטקטיקה שהיא הולידה, היו טעות: האמריקאים אכן גרמו להרג נרחב, של כמה מיליוני ווייטנאמים. בכל זאת, לא הייתה כניעה.

בנוסף, טקטיקה זו עוררה מספר בעיות פנימיות בתוך הצבא האמריקאי: אחד המאפיינים של הטקטיקה היה נסיגה מיידית משטח שנכבש. מאפיין זה, גרם לעתים לכיבוש חוזר ונשנה של שטח. כך לדוגמה, באתר שכונה המבורגר היל, נערכו קרבות מרים כעשר פעמים, באף אחד מהם לא נשאר הצבא האמריקאי במקום לאחר הניצחון הטקטי.

ההתנגדות למעורבות האמריקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבות עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם ומקום הקרב תאריך תוצאה אבידות לצבא הצפון, כולל וייטקונג אבידות לצבא הדרום, כולל הצבא האמריקני
קרב אפ בק, בדלתא של נהר המקונג 2 בינואר 1963 ניצחון לוייטקונג 18 (מתוך 350) 83 (מתוך 1,400)
קרב לה דראנג, בעמק לה דראנג 14 עד 17 בנובמבר 1965 ללא הכרעה 1037 (מתוך 4,000) 234 (מתוך 495)
קרב לונג טן [1] 18 עד 19 באוגוסט 1966 ניצחון אמריקני 245 (מתוך 1,500) 18 (מתוך 250)
קרב קה סאן הראשון, בגבול לאוס 24 באפריל עד 9 במאי 1967 ניצחון אמריקני אין נתון אין נתון
קרב דק טו, בגבול לאוס 3 עד 22 בנובמבר 1967 ניצחון אמריקני 1,455 (מתוך 6,000) 285 (מתוך 4,500)
קרב קה סאן, בגבול לאוס 21 בינואר עד 8 באפריל 1968 ניצחון אמריקני 15,000 (מתוך 20,000) 205 (מתוך 6,000)
מתקפת טט 30 בינואר עד 24 בפברואר 1968 ניצחון אמריקני 35,000 (מתוך 85,000) 4,324 (מתוך 50,000)
קרב סייגון הראשון 31 בינואר עד 3 בפברואר 1968 ניצחון אמריקני אין נתון אין נתון
מתקפת טט 1969, באזור סייגון ודה נאנג פברואר 1969 ניצחון אמריקני אין נתון אין נתון
קרב המבורגר היל, בגבול לאוס 10 עד 20 במאי 1969 ניצחון אמריקני 630 70
קרב ריפקורד 12 במרץ עד 23 ביולי 1970 ניצחון אמריקני אין נתון אין נתון
מתקפת איסטרטייד 30 במרץ עד 22 באוקטובר 1972 ניצחון אמריקני אין נתון אין נתון
קרב קסואן לוק, מזרחית לסייגון 9 עד 20 באפריל 1975 ניצחון לצבא הצפון אין נתון אין נתון

הערה [1] - בקרב לונג טן, עיקר הכוח שלחם בוייטקונג היה כוח אוסטרלי, בשילוב כוח אמריקני.

מלחמת וייטנאם בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת וייטנאם הוצגה בהרחבה בטלוויזיה, בקולנוע ובספרות במדינות המשתתפות. בתרבות האמריקנית הפופולרית הפך "יוצא וייטנאם המוטרף", המונע מטירוף או ממחאה בעקבות חוויותיו מהמלחמה, לדמות מרכזית לאחר המלחמה.

אחד הסרטים הגדולים הראשונים המבוססים על מלחמת וייטנאם היה הסרט המלחמתי "הכומתות הירוקות" של ג'ון ויין (1968). ייצוגים קולנועיים נוספים שוחררו במהלך שנות ה-70 וה-80 וכוללים את "צייד הצבאים" של מייקל צ'ימינו (1978), "אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה (1979), "פלאטון" של אוליבר סטון (1986) המבוסס על שירותו בצבא האמריקאי במלחמה, "מטאל ג'אקט" של סטנלי קובריק (1987), "המבורגר היל" (1987), "בוקר טוב, וייטנאם" (1987) ו"נפגעי המלחמה" (1989). סרטים מאוחרים יותר כללו את "חיילים היינו" (2002) ו"לשרוד עד החופש" (2007).

המלחמה השפיעה גם על דור של מוזיקאים וכותבי שירים בארצות הברית, בעיקר אנטי מלחמתיים. דור של אמני שנות ה-60 ביטא ביצירותיו את התנגדותו למלחמה ולמען השלום, והבולטים שבהם היו בוב דילן וג'ימי הנדריקס. גם פסטיבל וודסטוק, שנערך ב-1969, הושפע בחלקו הגדול מהעמדות החברתיות כנגד המלחמה שהחזיקו האמנים והקהל. הנדריקס ביצע שם גרסת רוק בלתי מסורתית של ההמנון האמריקאי, שאומץ בחום על ידי דור מתנגדי המלחמה. מחזמר הרוק המצליח "שיער", שעלה ב-1967, היווה ייצוג בולט למחאת הצעירים, ילדי הפרחים, כנגד המלחמה, על שאיפתם לשלום, שוויון, אהבה, חופש ואחווה בין בני האדם. מחזמר נוסף שנעשה על המלחמה היה "מיס סייגון".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • טל טובי, כמו לאכול מרק בסכין - הניסיון האמריקאי בווייטנאם 1959 - 1973, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2006.
  • משה דיין, יומן וייטנאם (דיין שהה בוייטנאם כפרשן צבאי).
  • ברברה טוכמן, מצעד האיוולת, (תרגום: יוסף אשכול). הוצאת ספרית מעריב, 1986.
  • ג'ו אלן, וייטנאם - המלחמה האחרונה, 2010.
  • מייקל מקליר, "וייטנאם- מלחמת 10,000 הימים", [מערכות], 1993.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 ‏אייל נווה, הטראומה של מלחמת וייטנאם, הספרייה הווירטואלית של מטח‏, מתוך המאה האמריקאית, עורכת דלית רביד-המאירי (ישראל: משרד הביטחון, 2000).
  2. ^ דוד טל, האם אפשר ללמוד משהו מהניסיון האמריקאי להכריע את וייטנאם, הארץ, ‏ 25.09.2006.