העיוורת

העיוורת (ביידיש: די בלינדע, נהגה: di blinde) הוא סיפור קצר מאת יעקב שטיינברג, סופר, משורר ומחזאי יהודי. הסיפור התפרסם לראשונה ביידיש בראשית אפריל 1912 (ניסן תרע"ב) בעיתון "דער פֿרײַנד", שהופיע בוורשה שבפולין הרוסית, ולאחר מכן תורגם על ידי שטיינברג עצמו לעברית ופורסם לראשונה במהדורת 1923 (תרפ"ג) של כתביו.

זהו סיפור פואנטה, שעלילתו מתוארת מנקודת מבטה של חנה העיוורת, הנישאת בשידוך לישראל, ובסופו נחשפת האמת על בעלה ועל מצבה של הגיבורה ומשנה את ההיפותזה המרכזית על משמעות הסיפור כולו.

עלילה

עלילת הסיפור מתארת את חייה של חנה, אישה יהודייה עיוורת, שאמורה להינשא בשידוך לגבר שאינה מכירה. אמה מתארת לה את חתנה המיועד, ישראל, כגבר עשיר, סוחר בטבק, בן 30, אלמן, שלא נותרו לו ילדים מנישואיו הראשונים. לאחר מכן מסופר שיש לו שני ילדים, ושיש לו בית גדול עם חצר גדולה, אשר נמצא בקצה העיר. בהמשך מתברר לחנה ולקוראים שהאיש מתגורר בשכנות לגוים, ולכן היא צריכה להישאר בביתה ולא לצאת ממנו. חנה לא מאמינה לדברי אמה. לאחר חתונת חנה עם בעלה, שלא הכירה כלל, בעלה נרדם, ובעודה מגששת בחדר, היא מופתעת לגלות כי בעלה כלל לא בן 30, אלא הרבה יותר מבוגר (בעזרת מישוש זקנו). בעזרת חושיה המפותחים (חושים שהיא מפתחת במהלך השנים על מנת לפצות על העדר חוש הראייה), היא מגלה שבעלה הוא איש צנום וגבוה. היא מבינה שהוא לא סוחר בטבק, אלא כנראה עוסק בעבודת כפיים. בעקבות הריונה היא חוזרת לביתה, וכאשר קרב מועד הלידה, היא חוזרת אל בעלה. העגלה שחנה נמצאת עליה עושה את דרכה לכיוון בית בעלה, והיא חולפת על פני מגורי היהודים. לאחר מסע ארוך, היא מגלה שהם הגיעו למקום פתוח בקצה היישוב. רק שני בניו של בעלה, מנישואיו הראשונים, נשארים איתה בבית כשהוא הולך לעבודתו, ועל אף שהבן הבכור בן 4, הוא לא יכול לעזור לה לפתור את המסתורין האופף את חייה החדשים (עם מי היא התחתנה, היכן הם גרים) כיוון שהוא כבד פה. בתם של העיוורת ובעלה נולדת, ומיד נדבקת במחלת האסכרה, הממיתה תינוקות רבים כל יום. חנה מבחינה שבעלה לא היה מודאג ממחלת הילדה, והוא אפילו לא עוזר לה לטפל בבתם החולה. חנה מחליטה לעשות מעשה ולצאת מהבית. היא מגלה שהיא נמצאת בבית קברות ושבעלה קברן. כמו כן, היא מגלה שבעלה, הקברן, קבר את בתה אף על פי שהיא ביקשה להשאיר את גופתה קרובה אליה ואמרה שאם הקברן יבוא, היא לא תיתן לו את גופתה.

בעזרת השפה, שטיינברג מספר את הסיפור בתור סיפור בלשי, שבו, לאט לאט מתגלים פרטים נוספים בסיפור, והקוראים נחשפים יחד עם הגיבורה לפרטים החדשים. עם זאת, הסיפור הוא לא סיפור אמוציונלי.

דמויות

חנה (העיוורת)

חנה היא הדמות המרכזית בסיפור אשר מבוסס על חידת חייה ועל ניסיונותיה לפתור אותה. הסיפור מסופר מנקודת המבט של חנה, ואנחנו יודעים רק מה שהיא יודעת, ולא יותר מזה, מה שמקנה לסיפור אווירת מתח ומסתורין. חושיה של חנה מחודדים מאוד, כנראה בשל הצורך לחפות על כך שהיא עיוורת. היא אמיצה ונחושה לפענח בהצלחה את תעלומת חייה. לאחר הולדת בתה, בפעם הראשונה ניתן לראות שחנה מאושרת. תקופה מאושרת זו נפסקת כאשר ילדתה חולה במחלה שפוקדת את העיר, ולבסוף מתה. בעלה אטום לחוסר האונים שלה, ובכלל אליה. הוא אף אדיש למחלת ביתו ולסבלה. לחנה קשה לשלוט בגורלה, כיוון שמשדכים לה, בעל כורחה, מישהו שהיא לא מכירה, והיא חייבת להתחתן איתו. היא נכנסת לחיים שהיא לא מכירה, חיים מלאי שקר. מצבה הפיזי גורם לה להיות תלויה באחרים. היא לא בחרה את הגורל שקיבלה, ולכן אינה שולטת בגורלה. עדות לכך ניתן לראות בסירובה לתת את גופת בתה לידיו של הקברן, כדי שיקבור אותה, אך לבסוף, גופת בתה נלקחת ממנה, בניגוד לרצונה. עם זאת היא מנסה לקחת את גורלה בידיה ולשלוט בו, ולבסוף אף מצליחה לפצח את חידת חייה.

רבי ישראל (בעלה של חנה)

בסיפור מתואר רבי ישראל בהדרגה מנקודת המבט של חנה. הוא איש זקן, שקט ואדיש, ששודך לחנה. ישראל, אמה של חנה והמשדך מתייחסים לרעה ומנצלים את העיוורון של חנה ומשקרים לה על גילו ותעסוקתו של ועל מיקום הבית שבו הם גרים. מיד לאחר מכן יולדת חנה, ובאותו זמן היא מגלה רמזים על חידת חייה. חנה מתחילה לחשוד בבעלה לגבי המקצוע שלו לפי ספירת פרוטות נחושת שלא מתאימה לסוחר טבק, הגעה לבית עם בוץ בנעליים ועוד. רבי ישראל כל יום מגיע הביתה, אוכל, ישן, ולמחרת בבוקר, יוצא שוב לעבודה מבלי לדבר או לעשות מעשה שיכול לגרום לחנה לגלות את הזהות האמיתית שלו. בתם חולה במחלת האסכרה שמתפשטת באזור. רבי ישראל יודע שבתו חולה ולא עושה דבר. אפילו כשחנה דרשה ממנו שיעזור לה, הוא התנהג באדישות ולא התייחס. לאחר כמה זמן הילדה מתה, ובעלה קבר את הילדה בבית קברות. בסוף הסיפור, חנה יוצאת מהבית ומגלה שהיא נמצאת בבית קברות ושבעלה קברן.

רמזים מטרימים

הסיפור "העיוורת" כתוב בתור סיפור מתח בלשי, המבוסס על פואנטה. סיפור פואנטה הוא סיפור שבו יש נקודת מפנה בסוף הסיפור, אשר מהווה את שיאו, ומעניקה לסיפור משמעות חדשה, שהקוראים לא יכלו להבין לפני הגעת הפואנטה; בסיפור כזה המחבר "שותל" רמזים מטרימים, המכוונים את העלילה עד הגילוי המפתיע, לרוב בסופו של הסיפור. שיאו של סיפור זה הוא סופו, והוא הרגע שבו חנה, מגלה שבעלה הוא קברן ושהוא קבר את בתם בבית הקברות בו שוכן ביתם. הפואנטה חושפת לראשונה את האמת על דמותו של הבעל ועל מצב הגיבורה. הפואנטה בסוף הסיפור מעניקה פירוש חדש לכל היצירה.

רמזים מטרימים לעיסוקו של הבעל

• רבי ישראל מרבה לשהות בבית, ושעות עבודתו לא קבועות, אלא רק לעיתים יש דפיקות בדלת וקריאות: "רבי ישראל! רבי ישראל!", שלאחריהן הוא יוצא מהבית בדחיפות. כינויו "רבי" מרמז על היותו "כלי קודש" (בעל מקצוע הקשור לעניין דתי).
• לאחר שהוא חוזר הביתה, הוא נוטל ידיים, מנהג יהודי רווח לאחר ביקור בבית קברות.
• אדישותו למחלת הילדים ולמות בתם היחידה – מקצועו כקברן יכול להסביר את אדישותו לנושא המוות. הוא אדיש ללידת בתו, ולבסוף אדיש גם למותה.

רמזים מטרימים למיקום הבית

• בפתיחה – אמה של חנה מספרת לה כי ביתה העתידי נמצא בקצה היישוב ואומרת לה שלא כדאי לה להתרחק מהבית.
• לאחר שהרתה, חנה עוברת לגור בבית בעלה. בדרך לשם היא תוהה מדוע הנסיעה כל כך ארוכה. לאחר שהיא חשה כי היא יצאה מתחומי היישוב היא מבינה כי הבית, אינו בקצה היישוב, אלא רחוק יותר. לאחר הפואנטה, ניתן להבין שמרבית מבתי הקברות נמצאים מחוץ ליישובים, במקומות פתוחים.
• בביתה החדש, היא מבינה כי סביבם יש מקום פתוח וריק, ובנוסף היא חשה שיש משהו שעוצר את הרוח. לאחר שהפואנטה מגיעה, ניתן להבין שאלה הקברים שעוצרים את הרוח.
• חנה שמה לב לקול הצעדים שעוברים באופן קבוע ליד ביתם, וכיוון שהיא יודעת להבדיל בין צעדים של יהודי לבין צעדים של גוים, היא מבינה כי אלו צעדי יהודים. כאשר מגיעים לפואנטה, ניתן להבין כי אלו אנשים שהולכים אחר ארון הקבורה בהלוויה.

התקבלות היצירה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הסיפור העיוורת נכלל ברשימת יצירות החובה לבחינת הבגרות בספרות. בשנים האחרונות, כחלק מהקולות הקוראים לשינוי במבנה ובתוכני הבגרויות, הושמעה גם ביקורת מצד מורים לספרות כנגד יצירות שונות ובהן "העיוורת" בטענה שהן "כבדות ומדכאות".

ב-2012 יצא לאור הסרט הקצר "העיוורת" בבימויו של יואב לוסטיג ובכיכובה של קרן ברגר בתפקיד חנה, שהתבסס על סיפור זה.

לקריאה נוספת

• מנחם פרי, "על סיפורו של יעקב שטיינברג 'העיוורת'", בתוך: מדריך ללקט סיפורים: תשכ"ז: חוברת עזר למורים, תל אביב: תרבות וחינוך; משרד החנוך והתרבות – היחידה לחינוך חברתי בבתי הספר העל-יסודיים, 1967, עמ' 3–39. (המאמר באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה)
• יאיר מזור, "כאשר תמשש העיוורת בחשכה – ועוד בעניין ההטעיה הרטורית: מה לנביא הושע אצל יעקב שטיינברג?", דפים למחקר בספרות, 4 (תשמ"ח), עמ' 197–206, באתר JSTOR. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• שלמה הרציג, "והקורא בחשך הולך: על כמה מתחבולות ההטעיה ב'העיוורת' של שטיינברג", מעלות: ביטאון ארגון מורי בתיה"ס העל-יסודיים, 20, א (תשנ"א), עמ' 17–24.
• חנה נוה, "פוליטיקה של השתקה: משמעותו של העיוורון בסיפורו של יעקב שטיינברג 'העוורת'", בתוך: ראובן צור וטובה רוזן (עורכים), ספר ישראל לוין: קובץ מחקרים בספרות העברית לדורותיה, כרך א, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ה, עמ' 143–168.
• זיוה שמיר, "אישה עברייה מי ידע חייך? הפולקלור היהודי והשתקפויותיו בסיפוריו של י' שטיינברג 'העיוורת' ו'בת ישראל'", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כא (תשס"א), עמ' 63–89, באתר JSTOR. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• יאיר מזור, "הסיפור 'העיוורת' מאת י. שטיינברג: פורטרט פואטי של הטעיה רטורית", מראה: כתב עת לספרות, אומנות והגות יהודית, 7 (אלול תשע"ב, ספטמבר 2012), עמ' 7–15. (המאמר באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה)

קישורים חיצוניים

• הטקסט המלא של היצירה, באתר פרויקט בן־יהודה
• הקראת הסיפור, באתר Librivox
• רשימת מאמרים על העיוורת באתר רמב"י
• הסיפור כפי שפורסם לראשונה (ביידיש): יעקב שטיינבערג, די בלינדע, דער פריינד, 5 באפריל 1912, המשך, 7 באפריל 1912
• העיוורת - הטקסט המלא של היצירה וניתוחה, באתר "תרבות•il"
• יעקב שטיינברג, העיוורת, באתר התסכיתים של האוניברסיטה העברית בירושלים
• דיון בסיפור בהנחיית איריס לביא, שיחה עם פרופ' גרשון שקד, באתר התסכיתים של האוניברסיטה העברית בירושלים
• דיון בסיפור בהנחיית איריס לביא, שיחה עם פרופ' חנה נוה, באתר התסכיתים של האוניברסיטה העברית בירושלים
• העיוורת באתר "לב לדעת"