דיפתריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דיפתריה
Diphtheria bull neck.5325 lores.jpg
צוואר נפוח כתוצאה מדיפתריה
שם בלועזית Diphtheria
ICD-10
(אנגלית)
A36
ICD-9
(אנגלית)
032
DiseasesDB
(אנגלית)
3122
MedlinePlus
(אנגלית)
001608
eMedicine
(אנגלית)
emerg/138  med/459  ped/596  emerg/138 
MeSH
(אנגלית)
D004165

דיפתריה (או דיפטריה; באנגלית: Diphtheria; בעברית: קרֶמֶת או אסכּרה) היא מחלה התוקפת בדרך כלל את דרכי הנשימה העליונות. לפני שהורכב לה חיסון הייתה מחלת הדיפתריה נפוצה וקטלנית ביותר.

פתוגניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה הכימי של דיפתאמיד

המחלה נגרמת על ידי החיידק Corynebacterium diphtheriae, מתג גרם-חיובי. תת-מינים בלתי-מזיקים של C. diphtheriae שוכנים דרך קבע בגרון ועל גבי העור. החיידק הפתוגני מתיישב באזור הגרון, הלוע, האף ובעיקר באזור השקדים. שם מפריש החיידק רעלן (אקסוטוקסין) חזק הגורם להרס תאי אפיתל; במקום נוצר פצע פתוח ומעליו מצטברים התאים המתים. הצטברות זו יוצרת מעין "ממברנה מדומה" (פסאודוממברנה); ממברנה זו היא הגורמת לתסמיני המחלה, והיא המקנה למחלה את שמה העברי (קרמת, מ"קרוּם").

הממברנה הופכת בהדרגה לשחורה ומפיצה ריח רע. ניסיון להסירה גורם לדימום. במקום נוצרות דלקת ונפיחות, דבר העלול לגרום לצוואר כולו להתנפח מעט. התהליך כולו מלווה בכאבי גרון חזקים ובעלייה בחום הגוף.

רעלן הדיפתריה הוא מהחזקים ביותר הידועים: מולקולה בודדת של הרעלן מסוגלת להרוג תא שלם. תאי שריר הלב ותאי עצב (נוירונים) רגישים במיוחד לרעלן (ראו מטה) מסיבה שטרם הובררה.

רעלן הדיפתריה פועל באמצעות שיבוש ייצור החלבונים בתא שאותו הוא תוקף. הרעלן הוא אנזים המזרז תגובה כימית בין הקואנזים NAD ובין EF-2, אחד מגורמי ההתארכות בתהליך התרגום (תהליך סינתזת החלבונים בתא). תוצר התגובה הוא ניקוטינאמיד ו-EF-2 הקשור ל-ADP ולריבוז. השניים האחרונים נקשרים לחומצת אמינו ייחודית המופיעה ב-EF-2 בלבד: דיפתאמיד, נגזרת של היסטידין. גורם ההתארכות EF-2 מנוטרל כתוצאה מהתגובה וסינתזת החלבונים מופסקת. טרם הוברר כיצד גורמת הפסקת ייצור החלבונים לתסמיני המחלה.

מבחינים בין שלושה סוגי דיפתריה, לפי מוקד הדלקת. דיפתריה של האף הקדמי היא מחלה קלה בדרך כלל, והתסמין החמור ביותר שלה יכול להיות נזלת. דיפתריה של לוע האף (Nasopharynx) חמורה יותר ויכולה להביא לסיבוכים המוזכרים מטה. דיפתריה של העור היא שכיחה פחות משני הסוגים האחרים, ותסמיניה (פריחה, בעיקר) אינם חמורים.

בשלושת הסוגים מדובר במחלה מדבקת ביותר. החיידק עובר מחולה לחולה דרך תרסיס (אירוסול טיפתי) - נזלת, התעטשות ושיעול או, במקרה של מחלת העור, במגע. חולים שהחלימו מהמחלה עלולים לשאת את החיידק הפתוגני אף שלושה חודשים לאחר ההחלמה.

סיבוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחלה מספר סיבוכים אפשריים, העלולים להופכה לקטלנית:

אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות תוכנית חיסונים נרחבת ברחבי העולם, דיפתריה הפכה ממחלה נפוצה מאוד למחלה נדירה. בשנות ה-90 ברוסיה הייתה התפרצות גדולה ופתאומית של המחלה, כנראה עקב חיסונים פגומים. ב-2008 דווחו ברחבי העולם פחות מעשרת אלפים מקרים של דפתריה, רובם בהודו. בישראל, היו בשנות ה-70 כמה התפרצות קטנות של דיפתריה אצל בדואים בסיני ובאזור שכם, אך בעשורים האחרונים דווחו בישראל רק 5 מקרים של דיפתריה.

אמנם, החיסון אינו מהווה הגנה מוחלטת מפני המחלה ואימונגניות פוחתת עם הגיל. אנשים מחוסנים עדיין יכולים להיות נשאים של החיידק וכן להדבק בדיפתריה של העור, כך המחלה יכולה לעבור לאנשים בלתי מחוסנים או לאלה שהחיסון כבר פג.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפוצת המחלה בעולם בין השנים 1997 ו-2006.
אדום: מעל 100 מקרים בשנה,
חום: 50 - 100 מקרים בשנה,
ירקרק: עד 49 מקרים בשנה,
אפור: אין מקרים מדווחים

הטיפול בדיפתריה הוא באמצעות אנטי-רעלן המנטרל את השפעות הרעלן. בהתפרצויות נרחבות ניתנת לחולים אנטיביוטיקה, בעיקר פניצילין ואריתרומיצין; זו עוזרת רק במעט לריפוי המחלה, שכן השפעת הרעלן נמשכת גם לאחר מות החיידקים, אולם היא מונעת הדבקה והתפשטות המחלה. תינוקות שנולדו לנשים שקיבלו את החיסון, מחוסנים בעצמם למשך כמה חודשים מהלידה.

כיום המחלה כמעט ונעלמה לחלוטין במדינות המפותחות, זאת הודות לחיסון (המשולב בחיסון לצפדת ולשעלת) הניתן לכל הילדים. החיסון עשוי מתערובת של רעלנים מנוקים.


קרמת מדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרמת מדומה, הקרויה גם סטרידור (או סטרידו), היא תפיחות בריריות של דרכי הנשימה הנגרמת עקב זיהום. קרמת מדומה מתבטאת בקול נחירה או גניחה שמשמיע הילד בשעת שאיפת האוויר דרך הגרגרת או קנה הנשימה. התקפי הקרמת המדומה מופיעים בדרך כלל בלילה.

בגמרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסופר על תלמידי רבי עקיבא שחלו במחלה זו ("אסכרה" בלשון התלמוד), מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. לעונש הייתה משמעות סמלית, מפני שחטאו בפה ונענשו בפה. כיום נהוג לנהוג דיני אבלות בזמן, שלפי המסורת הייתה המגפה בימי ספירת העומר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.