הפרעת אישיות נמנעת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפרעת אישיות נמנעת היא הפרעת אישיות מאשכול ג'. אנשים הסובלים מהפרעה זו מתאפיינים ברגישות קיצונית לדחייה שיכולה להובילם לחיי התבודדות. למרות שהם ביישנים מאוד, הם אינם בלתי חברותיים, ומראים רצון עז לחברה, אך נזקקים לערובות חזקות שלא ידחו. לעתים קרובות הם מתוארים כסובלים מתסביך נחיתות.

על פי ה-DSM IV (ספר האבחנות הפסיכיאטריות של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית) הפרעה זו מאופיינת על ידי: דפוס חוזר של הימנעות חברתית, רגשות של חוסר התאמה ורגישות להערכה שלילית המתחיל בבגרות המוקדמת ומתקיים במגוון הקשרים כפי שמתאפיין בארבעה או יותר מהבאים:

  1. נמנעים מפעילויות תעסוקתיות שכוללות מגע בינאישי משמעותי בשל פחד מביקורת, חוסר הסכמה או דחייה.
  2. אינם מוכנים ליצור קשר עם אנשים למעט במקרים בהם הם בטוחים שיתקבלו בחיבה.
  3. מפגינים איפוק בתוך מערכות יחסים אינטימיות בשל פחד שכך יבוישו או יהפכו ללעג.
  4. עסוקים עיסוק יתר במחשבה על ביקורת או דחייה להן יחשפו בסיטואציות חברתיות.
  5. סובלים מעכבות במצבים בינאישיים חדשים בשל רגשות של חוסר התאמה ונחיתות.
  6. רואים עצמם כחסרי יכולות חברתיות, לא מושכים מבחינה אישית, או נחותים מאחרים.
  7. לרוב מסרבים לקחת סיכונים אישיים או להשתתף בפעילויות חדשות מאחר שהן יכולות להתגלות כמביכות.

אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ה-DSM IV TR, נראה כי שיעור ההפרעה באוכלוסייה הכללית הוא כ-1-10 אחוז.

נראה כי להפרעת אישיות נמנעת קיימים גורמים משותפים רבים עם חרדה חברתית מוכללת, לעתים הן מופיעות אצל אותו אדם בקומורבידיות, ויש הטוענים כי ייתכן ומדובר באספקטים שונים של אותה הבעיה.

מאפיינים קליניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התכונה המרכזית של אנשים הסובלים מהפרעה זו היא רגישות יתר לדחייה על ידי אחרים. התכונה הבולטת של חולים אלו היא ביישנות. הם זקוקים לחום וביטחון של חברה אנושית, אך מצדיקים את הימנעותם ממערכות יחסים בפחד מדחייה. כאשר מדברים עימם הם מביעים חוסר החלטיות והעדר ביטחון עצמי. בהיבט התעסוקתי, חולים עם הפרעת אישיות זו לרוב יבחרו במקצוע או תפקיד בשוליים, וימנעו מעמדות הדורשות שימוש בסמכות על אחרים או טיפול בקהל.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיכותרפיה - זהו טיפול הבחירה בהפרעה זו. הטיפול לרוב ישלב בין טיפול פסיכודינמי על מנת לעזור לסובלים מההפרעה להבין את המנגנונים הנפשיים העומדים בבסיסה, וכן טיפול התנהגותי מכוון לפיתוח יכולות חברתיות ואסרטיביות.
טיפול תרופתי - טיפול תרופתי יכוון לשליטה בתסמיני חרדה, ודיכאון. חלק מן הסובלים מההפרעה יוכלו להיעזר בחסמי ביתא תרופות החוסמות רצפטורים של המערכת האדרנרגית הגורמת לפעילות יתר של מערכת העצבים בעת המצאות במצבים מפחידים, לדוגמה, לפני דיבור בפני קהל. לעתים ישולבו בטיפול גם תרופות אנטי דיכאוניות מקבוצת הSSRI - תרופות המעכבות את הספיגה מחדש של סרוטונין. מספר מחקרים הראו כי תרופות אלו עשויות להקל על הביישנות.[דרוש מקור]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Kaplan & Sadock's Synopsis of Psychiatry, ninth edition.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.