יוברט וילקינס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וילקינס וקרל בן אילסון
תמונה מאחד המסעות לקוטב, 1926

סר ג'ורג' יוברט וילקינסאנגלית: Sir (George) Hubert Wilkins;‏ 31 באוקטובר 1888 - 30 בנובמבר 1958) היה חוקר קוטב, גאוגרף, צלם, טייס ואורניתולוג אוסטרלי. אבי הרעיון למעבר צוללת מתחת לקוטב הצפוני.

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילקינס נולד בדרום אוסטרליה, 150 ק"מ צפונית לאדלייד. עוד לפני שמלאו לו 18 עבר לאדלייד והפעיל קולנוע נודד, לאחר מכן עבר לסידני ומשם ללונדון, שם היה מבין חלוצי צלמי האוויר. במסגרת תפקידו כצלם יצא גם למספר משלחות לקוטב הצפוני, כולל המשלחת מ-1913, בה נלכדה הספינה "קארלוק" (Karluk) בקרח בצפון קנדה ומחצית מצוותה אבד.

מלחמת העולם הראשונה ואחריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העולם הראשונה חזר לאוסטרליה והצטרף לחיל האוויר המלכותי האוסטרלי. ב-1918 היה לצלם מלחמה רשמי. ביוני אותה שנה זכה בעיטור צלב ברזל צבאי (Military Cross and Bar) על חילוץ נפגעים במהלך קרב פשנדל. בהמשך קודם לדרגת קפטן ופיקד על יחידת צילום ותיעוד. במהלך אחד הקרבות על קו הינדנבורג נטל פיקוד על יחידת חיילים מחיל המשלוח האמריקאי שאיבדה את מפקדיה וניהל אותה עד חילוצה.

בשנים 1921 - 1922 הצטרף כאורניתולוג למשלחתם של ארנסט שקלטון וג'ון קווילר רואט מהאי ג'ורג'יה הדרומית לאוקיינוס הדרומי. לאחר ששב, העמיק לחקור בתחום האורניתולוגיה במשך שנתיים במוזיאון הבריטי והתמקד בציפורי אוסטרליה הצפונית.

ב-1927 יצא, יחד עם הטייס קרל בן אילסון (Carl Ben Eielson), למשטחי הקרח של צפון אלסקה. במסגרת מסע זה נחת מטוסם על הקרח, בנחיתה הראשונה של מטוס על קרח. ב-15 באפריל 1928, שנה לאחר טיסתו של צ'ארלס לינדברג, ערכו וילקינס ואילסון טיסה טרנס-אטלנטית חוצת-קוטב מפוינט בארו שצפון אלסקה לשפיצברגן שבצפון נורבגיה, עם נחיתת ביניים באי אלסמיר. באותה שנה היה וילקינס הזוכה הראשון במדליית סמואל מורס שהוענקה לו על ידי החברה הגאוגרפית האמריקאית עבור חקר גאוגרפי באמצעות מטוס‏[1]. באותה שנה קיבל וילקינס גם תואר סר ופגש בשחקנית האוסטרלית סוזנה בנט, לה נישא.

במימונו של איל ההון ויליאם רנדולף הרסט יצא לטוס מעל אנטארקטיקה. הוא גילה אי סגלגל בצורת כיפה בים ודל לו קרא "אי הרסט" (Hearst Island), על שם מממנו (69°25′S 062°10′W / 69.417°S 62.167°W / -69.417; -62.167קואורדינטות: 69°25′S 062°10′W / 69.417°S 62.167°W / -69.417; -62.167). כאות תודה העניק הרסט לווילקינס ולכלתו טיסה בצפלין.

מסע נאוטילוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1930 יזם וילקינס מסע טרנס אטלנטי שיחלוף מתחת לאוקיינוס הארקטי באמצעות צוללת, במטרה לחקור מזג אוויר באזורי הקוטב, שיוכל להעיד על שינויי אקלים[2]. על מנת לממן את המסע, גייס וילקינס תרומות של בעלי הון, ובהם ויליאם רנדולף הרסט שתרם 61,000 דולר, וזאת בתמורה לזכויות על סיפור המסע. וילקינס עצמו תרם מכספו 25,000 דולר.

וילקינס חכר צוללת ותיקת מלחמת העולם לחמש שנים במחיר סמלי של דולר ליום. הוא כינה את הצוללת "נאוטילוס" על שם הצוללת מספרו של ז'ול ורן, 20,000 מיל מתחת למים. לצוללת USS O-12 מודל 1918, שארכה היה 53.34 מטר (175 רגל) ומשקלה 560 טון, חובר מכשיר ייחודי לקידוח בשכבת קרח על מנת לספק חמצן[3]. הצוללת יכלה לתמוך בצוות של 20 איש במשך חמישה ימים. וילקינס הרכיב בקפידה צוות בן 18 איש, בהם בוגרי האקדמיה הימית של ארצות הברית וותיקי צוללות ממלחמת העולם.

תוכנית המסע הייתה שאפתנית וכללה מסע טרנס-אטלנטי לפלימות', אנגליה, משם דרך הים הצפוני לשפיצברגן וממנה, מתחת לכיפת הקרח עד לקוטב הצפוני שם יועד להמתין לצוללת צפלין.

המשימה גבתה קורבן עוד לפני שעזבה הצוללת את נמל ניו יורק כאשר איש צוות נפל מהסיפון וטבע. ב-4 ביוני 1931 עזבה הצוללת את חופי קונטיקט, לאחר סדרת צלילות ניסוי, בדרכה לים הפתוח. עד מהרה התקלקלו מנועי הצוללת וב-14 ביוני היא שלחה אות-מצוקה SOS וחולצה לכיוון חופי אירלנד. לאחר תיקונים בבריטניה הפליגה הצוללת לנורבגיה, ממנה הפליגה ב-23 באוגוסט לכיוון הקוטב הצפוני, תאריך מאוחר מדי למסע כזה. וילקינס גילה שבצוללת חסרים הגאי עומק (ייתכן שנשברו עקב הקרח)‏[4], שבהיעדרם יכולת הניהוג של הצוללת מתחת לפני הקרח תהיה מוגבלת ביותר. מי השתייה קפאו והצוות סבל מקור עקב מחסור בגופי חימום. אך על אף זאת הגיעה הצוללת לקו רוחב 82°, 725 קילומטר מהקוטב, צפונה יותר מכל כלי שיט עד אז. וילקינס החליט לקחת דגימות קרח ולבצע מספר ניסויים בקרבת הקוטב. אחד ממממני המסע, הרסט, האיץ בו בשדר רדיו לחזור בו משום שהמסע מסוכן מדי. עקב נזק לאנטנות הכלי נחשבה הצוללת לאבודה עד ל-14 בספטמבר. וילקינס נסוג לאנגליה לתיקונים והתכוון לפנות שוב צפונה, אך נעצר עקב סערה. הצוללת נפגעה קשות ולבסוף טובעה ליד שפיצברגן, באישור הצי האמריקאי.

למרות כישלון המסע הצליח וילקינס להוכיח שצוללת מסוגלת לפעול מתחת לכיפת הקרח. הצוללת הראשונה שביצעה משימה זו נקראה אף היא נאוטילוס.

מותו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילקינס נפטר בארצות הברית וגופתו נשרפה. כחצי שנה לאחר מותו, ב-17 במרץ 1959, פוזר אפרו בקוטב הצפוני על ידי אנשי הצוללת סקייט (SSN-578) שעלתה אל פני השטח בקוטב.

על שמו נקראים מדף הקרח וילקינס באנטארקטיה, נמל התעופה של ג'יימסטאון, דרום אוסטרליה ומסלול המראה בשדה התעופה של אדלייד. כתביו שמורים במכון לחקר הקטבים שבאוניברסיטת אוהיו.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1928 Flying the Arctic, Grosset & Dunlap
  • 1928 Undiscovered Australia, Putnam
  • 1931 Under The North Pole, Brewer, Warren & Putnam
  • 1942 with Harold M. Sherman: Thoughts Through Space, Creative Age Press.
    • הדפסה מחודשת: Wilkins, Sir Hubert; Harold M. Sherman (2004). Thoughts Through Space: A Remarkable Adventure in the Realm of Mind. Hampton Roads Publishing Co. ISBN 1571743146.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Simon Nasht, The Last Explorer: Hubert Wilkins: Australia's Unknown Hero, Hodder ISBN 0 733 61831 6

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]