יום ראשון העקוב מדם (1905)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיילי הצאר יורים על מפגינים במהלך יום ראשון העקוב מדם

יום ראשון העקוב מדםרוסית: Кровавое воскресенье) אירע ב-22 בינואר 1905 והתחיל את מהפכת 1905. מפגינים בלתי חמושים החלו לצעוד לעבר ארמון החורף של הצאר בסנקט פטרבורג. יום קודם לכך, בישיבה בראשות שר הפנים פיוטר סביאטופולק-מירסקי סוכם לא לתת למפגינים להגיע לכיכר הארמון. חיילי המשמר המלכותי של הצאר ניקולאי השני ירו במפגינים. מארגן האירוע היה גאורגי גפון, איש דת, סוכן שתול לשעבר של המשטרה החשאית הצארית, ומנהיג תנועת פועלים פופולרית.

יום ראשון העקוב מדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת ינואר 1905 ארבעה פועלים של מפעל פוטילוב פוטרו. כולם היו חברים בארגון הפועלים של גאורגי גפון שפעילותו אושרה על ידי השלטונות. לגפון דווח על האירוע ולאחר לימוד הנושא הוא הגיע למסקנה שהפיטורים אינם מוצדקים והארגון החליט על שביתה. השביתה החלה ב-16 בינואר ולמחרת הצטרפו לשביתה מפעלים נוספים בעיר. ב-21 בינואר מספר השובתים הגיע ל-150 אלף.

ב-19 בינואר, במקביל לשביתה, גפון הציע לכתוב פנייה ישירה לצאר. כמו כן, הציע שביום ראשון המפגינים יגיעו מלווים במשפחותיהם לכיכר ליד ארמון החורף להעברת הפנייה לצאר.

באותם הימים הצאר לא היה בבירה ושהה בארמון הקיץ בפרבר הבירה בכפר הילדים. בישיבה שהתקיימה בערב 21 בינואר בראשות שר הפנים פיוטר סביאטופולק-מירסקי סוכם לא לאפשר למפגינים להגיע לקרבת ארמון החורף. בהתאם לעדות שר האוצר ולדימיר קוקובצוב שהשתתף בישיבה, לכל משתתפי הדיון היה ברור שלא תהיה שפיכות דמים והמפגינים יתפזרו לאחר שיקבלו את ההוראה לעשות כן מהצבא. סוכם לעצור את גאורגי גפון, אך המשטרה לא הצליחה לבצע את המעצר. באותו ערב משלחת של 10 אנשי רוח בראשות מקסים גורקי הגיעה למשרד הפנים. הם ביקשו להיפגש עם השר אך הוא נעדר מהמשרד. בנוסף דווח להם שהשר מודע לנעשה והשלטונות נערכים להפגנה.

ביום שבת, התארגנו פועלים (חלקם ממפעל פוטילוב) ובני משפחותיהם לקראת האירוע הקרב. התוכנית הייתה לתפוס 6 נקודות מפתח ברחבי העיר. הם נשאו איקונינים (סמלי דת), שרו מזמורים וצעדו לעבר ארמון החורף של הצאר.

ב-11:30 התקרבו המפגינים, וביניהם גאורגי גפון, למקום בו הוצבו החיילים. גפון קרא למפגינים לפרוץ את המחסום. בסך הכול החיילים ירו 4 פעמים. באירוע זה נהרגו כ-40 מפגינים. גאורגי גפון בעצמו הוסתר על ידי פנחס רוטנברג בדירתו של מקסים גורקי.

אירועם דומים התרחשו בכל מקום אחר בו מפגינים התקרבו למחסומי הצבא.

הרוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרסה הרשמית הראשונה הייתה שנהרגו 96 איש ו-333 נפצעו, אשר בהמשך עודכנה ל-130 הרוגים ו-299 פצועים. המחקר שנערך בתחילת התקופה הסובייטית קבע שהיו 150-200 הרוגים כ-450-800 פצועים. ולדימיר לנין במאמרו שפורסם ב-31 בינואר 1905 ציין 4600 הרוגים ופצועים. למספר זה אין בסיס באף מספר היסטורי. השמועות דיברו על כך שלבתי החולים של העיר הובאו 1216 הרוגים ומעל 5000 פצועים. אין לכך עדות במסמכי בתי החולים ועדויות הרופאים שפורסמו בתקופה הסובייטית תמכו במניין הנפגעים הרשמי.

לאחר האירוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצאר, שבאותו יום לא היה בסנקט פטרבורג, תיאר אותו כ"כאוב", אולם דווחים שונים שטפו את העיר והיו הפרות סדר ובזיזות. ההתארגנות של גפון הסתיימה באותו היום והוא עזב במהירות את רוסיה. הוא חזר לרוסיה באוקטובר אותה שנה והיה ניסיון לגייסו שוב מצד המשטרה החשאית. פנחס רוטנברג (מאוחר יותר מייסד חברת החשמל בארץ ישראל), שותף לפעילותיו של גפון במהפכת 1905, דיווח על מגעיו של גפון עם המשטרה לאנשי מפלגתו לשעבר, ואלו דנו אותו למוות. היה זה ככל הנראה רוטנברג עצמו שתלה אותו באפריל 1906.

תוכנית אפשרית להרוג את הצאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו שמועות שבמהלך יום ראשון העקוב מדם, הייתה תוכנית לרציחת הצאר. ראש המשטרה החשאית בסנקט פטרסבורג תיאר תוכנית זו על בסיס מידע שקיבל על שיחה שהתקיימה בין גאורגי גפון לבין מהפכן אחר- פיוטר רצ'נקובסקי. "פתאום שאלתי את גפון, אם יש תוכנית אפשרית להרוג את הצאר. גפון השיב: 'כן, זאת אמת. זו הייתה תוכנית של רוטנברג, לא שלי. נודע לי על כך מאוחר יותר".

אומנם אין לכך סימוכין משום מקור אחר, אך יש לציין שלפי התוכנית של גפון, הצאר לא היה אמור לצאת מהארמון, הוא רק היה צריך להסכים להיפגש עם משלחת הפועלים כשגפון בראשה. במידה והצאר היה יוצא מהארמון לכיוון המפגינים, נבחר צוות מפגינים שתפקידו היה להגן על הצאר מכל אפשרות לפגיעה. גפון כתב שהוא בטוח שאם הצאר היה יוצא למפגינים לא היה קורה לו דבר.