יעקב אבישר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יעקב אבישר
לידה 27 בדצמבר 1921
יקטרינוסלב, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 15 במרץ 2005 (בגיל 83) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
דרגה סגן-אלוף (אוויר) סגן-אלוף
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יעקב אבישר (27 בדצמבר 192115 במרץ 2005) היה טייס קרב ותובלה בחיל האוויר, חניך בקורס הטיס הראשון של החיל, מפקד "טייסת הפילים" בחיל האוויר בזמן מבצע קדש, וסופר.

רקע משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביו של יעקב אבישר, יהודה קוזלובסקי, נולד ביקטרינוסלב שבאוקראינה בשנת 1894. בשנת 1914, במלחמת העולם הראשונה, הוא גויס לצבא הרוסי ונשלח לחזית ללא כל הכשרה צבאית. לאחר המלחמה יהודה קוזלובסקי וחבריו מהצבא חזרו ליקטרינוסלב והחלו לארגן את היהודים להגן על עצמם בעקבות הפרעות ביהודים בעיר. הם השתמשו בידע הצבאי שלהם, ארגנו כלי נשק קר וחם, והתאמנו במטרה להגן על אחיהם. כפועל יוצא החלה להתארגן גם פעילות ציונית, אשר הסתעפה גם לערים אחרות. הפעילות הציונית הייתה בלתי חוקית ברוסיה הבולשביקית, ורבים נאסרו והוגלו לסיביר בשל כך.

יהודה ויהודית נישאו ב-9 בספטמבר 1919. הם רצו לממש את החלום הציוני ולעלות לארץ ישראל, אבל בגלל מגבלות של השלטון הסובייטי התממש החלום רק שש שנים מאוחר יותר, עם שני ילדיהם, נעמי ויעקב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב אבישר (קוזלובסקי) נולד ביקטרינוסלב שבאוקראינה. עלה לארץ עם אחותו הגדולה נעמי ועם הוריו בשנת 1925, על סיפון האוניה "מָדוֹנָה מַרְסֵיי". לאחר עליית המשפחה לארץ החליט יהודה לעברת את שם משפחתם לאבישר על ידי צירוף שמות הוריו, סביו של יעקב, אברהם ושרה. יעקב למד בבית הספר "תל נורדאו" ואחר כך בבית הספר המקצועי "מקס פיין", במגמת חרטות.

כשהיה בן 14 גויס יעקב על ידי יהודה אביו ל"ההגנה" והעביר מזוודות מלאות בנשק ותחמושת ברחובות תל אביב עבור לוחמי ההגנה. ב-18 במרץ 1941 סיים יעקב קורס טיס בבית ספר "אווירון" בשדה התעופה בלוד וקיבל רישיון טיס. הוא שאף להתגייס לחיל האוויר הבריטי ולהילחם כטייס בנאצים במלחמת העולם השנייה, אבל הבריטים סירבו לקבל את תושבי ארץ ישראל לקורס טיס צבאי. באותה שנה שימש מדריך בקורס מפקדי כיתות של ההגנה, ועם תום הקורס קיבל אישור להתנדב לצבא הבריטי. יעקב אבישר הצטרף לקבוצה קטנה של ישראלים שנשלחה לבסיס מרכזי של בתי מלאכה לשיפוץ אמצעי לחימה באסמרה שבאריתראה. הוא עבד בבית המלאכה לחרטות ומכניקה עדינה. הבריטים עמדו בסירובם לאשר למגויסים הארצישראלים לעבור קורס טיס צבאי, ויעקב המשיך לעבוד בבית המלאכה הצבאי עד לשחרורו ב-1945. באותה שנה עבר קורס קצינים של "ההגנה".

ב-30 בינואר 1948 הצטרף ל"שירות האוויר" של "ההגנה", שהפך מאוחר יותר לחיל האוויר. אבישר היה מחניכי קורס הטיס הראשון של חיל האוויר.[1] אחרי שהוכשר כטייס צבאי הוא הוצב בטייסת "הנגב". אבישר הטיס אספקה ליישובים מבודדים ונצורים, פינה פצועים, וביצע גיחות צילום, סיור והפצצה במטוסי "אוסטר", שזכו לכינוי "פרימוס" בגלל הרעש שיצרו.

ב-24 באוגוסט 1948 נשלח יעקב אבישר יחד עם קבוצת טייסים לצ'כיה, לאימונים על מטוס המסרשמיט. עם תום ההשתלמות הוא הוסמך כטייס קרב. כשחזר הוצב בטייסת התובלה 103, "טייסת הפילים", שנקראה כך בשל סמלה: פיל אדום.

בינואר 1950 הצטרף אבישר לבקשתו לקורס מג"דים בפיקודו של יצחק רבין, כדי ללמוד איך לשפר את שיתוף בין כוחות הקרקע לכוחות האוויר. ביוני של אותה שנה התמנה למפקד טייסת 103 בדרגת סרן. הוא תכנן וביצע בהצלחה הצנחה מסובכת של 60 צנחנים אל מרכז אצטדיון רמת גן בטקס פתיחת המכביה.

ב-3 ביולי 1953 נשלח יעקב אבישר ללמוד באוניברסיטה האווירית של חיל האוויר האמריקאי לימודים אסטרטגיים גבוהים. עם חזרתו שובץ במחלקת תכנון, בענף אמצעי לחימה במפקדת חיל האוויר. אחר כך התמנה למפקד טייסת 100, הטייסת הקלה, שכללה מטוסי פייפר, פוקר ומסוקים למטרות סיור, קישור, תצפיות אש, חילוץ פצועים ותובלה קלה.

ב-1956, לקראת מבצע סיני, חזר לפקד על טייסת הפילים בדרגת רב-סרן. מבצע סיני נפתח בהצנחת גדוד 890 של הצנחנים מעל מעבר המיתלה בסיני מ-16 מטוסי דקוטה, בליווי של מטוסי אוּרַאגָן ומֵטֶאוֹר. בהיותו מפקד הטייסת הטיס אבישר את הדקוטה המובילה, ולידו טייסת המשנה יעל רום והנווט אחיקר אייל (לוס). בהמשך ביצעה הטייסת טיסות אספקה וחילוץ פצועים של הכוחות הלוחמים בסיני.[2] מיד עם תום המלחמה הועבר אבישר באופן מפתיע מתפקידו. בספרו "טייסת הפילים" הוא רומז לסיבה, באירועים שקרו במהלך המבצע: "עימות על בסיס חילוקי דעות מקצועיים עם טייסי מילואים של אל על שגויסו להכנות ולמבצע עצמו."[3]

כשהשתחרר יצא אבישר בשליחות המוסד למרוקו עם אשתו ושלושת ילדיו הקטנים, במסווה של איש עסקים צרפתי, ואף למד צרפתית במיוחד לצורך ביצוע המשימה. הוטל עליו לאתר משטחי נחיתה במקרה שיתעורר צורך לשלוח מטוסים כדי לחלץ את הקהילה היהודית המקומית. בשנת 1962 הסתיימה שליחותו והוא חזר לארץ.

אבישר עבר קורס הכשרת טייסים בחברת אל על, אך אף על פי שסיים את המבחנים בהצלחה יתרה הוא לא התקבל לעבודה. הוא פתח בית ספר ללימוד נהיגה ומאוחר יותר הקים מפעל טקסטיל קטן באזור התעשייה ארז. כשיצא לגמלאות עסק בפיסול במתכת ובכתיבת ספרים.

ליעקב אבישר נולד בן אחד, עודד, מאשתו הראשונה, עדה (מרשלק), ושלושה ילדים, יהודה, דויד ועידית מאשתו השנייה, שרה (גולדשטיין). חי עם אשתו השלישית, ברוריה (קצלנבוגן), עד לפטירתה בשנת 1997. התגורר בתל אביב כל חייו.

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • וילה במרוקו, 1987, הוצאת רשפים.
  • אנשים מכוכב אחר, 1988, הוצאת רשפים.[4]
  • טייסת הפילים, 1993, הוצאת רשפים.[5]
  • 100 ק"מ מבגדד, 1993, הוצאת רשפים.
  • אנשי הפלדה, 1994, הוצאת רשפים.
  • מסתרי ג'בליה, 1994, הוצאת רשפים.
  • The Road to Zion - 2004[6]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יעקב אבישר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חניכי קורס הטייס הראשון של שירות האויר, באתר עמותת חיל האוויר amutaiaf.org.il, ‏נלקח ב-15 באפריל 2018. (ארכיון)
  2. ^ הצנחה במיתלה, באתר חיל האוויר iaf.org.il, ‏נלקח ב-15 באפריל 2018.
  3. ^ אליעזר צ'יטה כהן, "השמיים אינם הגבול", ספרית מעריב, 1990, עמודים 157–169.
  4. ^ ממריאים מעל למציאות: הטייסים שכתבו מד"ב, באתר חיל האוויר iaf.org.il, ‏נלקח ב-15 באפריל 2018.
  5. ^ הספר: טייסת הפילים, באתר הספרייה הדיגיטלית למורשת חיל האוויר
  6. ^ ROAD TO ZION, אמזון, ‏נלקח ב-15 באפריל 2018.