המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים
המונח "המוסד" מפנה לכאן. לערך העוסק בספרי "המוסד" שחוברו בידי אייזק אסימוב, ראו סדרת המוסד.
| המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים | |
|---|---|
 סמל המוסד |
|
| מוטו: "באין תחבולות יפול עם, ותשועה ברוב יועץ" | |
| מידע כללי | |
| מקור סמכות |  ישראל |
| משרד אחראי | משרד ראש הממשלה |
| הקמה | 13 בדצמבר 1949 (כגוף לתיאום בין שירותי המודיעין והביטחון בישראל) 8 בפברואר 1951 (כרשות עצמאית לביון) |
| ראש | תמיר פרדו |
| מטה מרכזי | צומת גלילות |
| אתר אינטרנט | |
| אתר המוסד | |
המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, הידוע יותר בשמו המקוצר: המוסד, הוא ארגון במערכת הביטחון בישראל ואחד מחמשת הגופים החברים בקהילת המודיעין הישראלית. המוסד הוא ארגון הביון של ישראל, הממונה על איסוף מידע מסוג מודיעין אנושי (יומינט) ומשימות הפקת מודיעין חשאיות מחוץ לגבולות המדינה, דיפלומטיה חשאית, תפקידים מיוחדים וסיכול יעדים אזרחיים וצבאיים של האויב (למוסד מיוחסות התנקשויות בשורה של מחבלים בכירים בארגוני טרור שנלחמים כנגד ישראל). בניגוד לצה"ל ולשירות הביטחון הכללי – יעדיו, מבנהו וסמכויותיו של המוסד אינם מוסדרים בחוק יסוד, בחקיקה ראשית או משנית. פעילותו כפופה לנהלים שלא פורסמו מעולם. המוסד כפוף למשרד ראש הממשלה. ראש המוסד הנוכחי הוא תמיר פרדו.
תוכן עניינים |
תפקידיו של המוסד [עריכה]
המוסד מופקד מטעם מדינת ישראל על איסוף מידע, מחקר מודיעיני וביצוע פעולות חשאיות מיוחדות מחוץ לגבולות המדינה. הוא מבצע זאת על ידי הפעלת סוכנים, איסוף מידע אלקטרוני, שמירה על קשרי מודיעין ודיפלומטיה. על המוסד הוטלו לאורך השנים תפקידים מיוחדים, עזרה לקהילות יהודיות ברחבי העולם בעת מצוקה (כדוגמת העלאת יהודי אתיופיה), מצוד אחר פושעים נאצים, ועל פי פרסומים זרים, הפסקת פעילותם של ראשי ארגוני טרור בכירים, וטרוריסטים שרצחו חפים מפשע, באמצעות חיסולם.
אתר האינטרנט של המוסד מציג את תפקידיו הבאים:
|
||
| – אודות הארגון, באתר האינטרנט של המוסד | ||
בשנת 2004 המליצה "הוועדה לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק", אשר הוקמה במסגרת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, לשנות את יעדיו של המוסד מגוף שעיקר עיסוקו בסיכול ריגול, לגוף אשר יוביל את המחקר המודיעיני בישראל בתחום המדיני-אסטרטגי (כולל מודיעין טכנולוגי-תעשייתי), לצד מאמצי איסוף ומחקר גם לצורכי סיכול[1].
המוסד הוא הגוף העיקרי בקהילת המודיעין הישראלית העוסק בהפעלת סוכנים מחוץ לגבולות ישראל, אך בתקופות שונות הופעלו סוכנים גם על ידי גופי מודיעין נוספים:
- אגף המודיעין בצה"ל (אמ"ן) - הפעיל את הרשת במצרים שנחשפה בפרשת העסק הביש, ולאחר מכן את אלי כהן. הפעלתו של כהן הועברה למוסד חודשים ספורים לפני תפיסתו, כחלק מהפסקת הפעילות של אמ"ן בנושאים אלו. עם זאת, אמ"ן עדיין מפעיל סוכני ביון בארצות ערב השכנות לישראל.
- יחידה 504 באגף המודיעין בצה"ל (אמ"ן) - אספה בעבר ואוספת בהווה מידע על מדינות ערב באמצעות סוכנים מקרב אוכלוסיות שנמצאות בשטחים שבשליטת ישראל. לדוגמה, התושבים בדרום לבנון בעת שישראל שהתה שם.
- שירות הביטחון הכללי (השב"כ) - פעל במהלך מלחמת לבנון הראשונה נגד ארגוני הטרור הלבנוניים, ובראשם חזבאללה.
- הלק"מ - הלשכה לקשרי מדע במשרד ראש הממשלה, הייתה אחראית על איסוף מידע מדעי וטכנולוגי. ידועה בעיקר בעקבות הפעלתה את ג'ונתן פולארד.
- נתיב - גוף מודיעין שהיה אחראי על מתן סיוע והגנה ליהודי ברית המועצות.
מבנה המוסד [עריכה]
המוסד מחולק לאגפים המורכבים מיחידות ומחטיבות. מלבד האגפים המנהלתיים מרוכזת רוב העבודה באגפים המבצעיים. על-פי ספרו של ויקטור אוסטרובסקי, שנטען כי יש בו שגיאות עובדתיות רבות, האגפים המבצעיים במוסד הם:
- תבל - האגף שמופקד על הקשרים המודיעיניים והדיפלומטיים. האגף מקיים קשרי עבודה קבועים עם גופי מודיעין מקבילים של מדינות אחרות. שיתופי פעולה אלו כוללים בדרך כלל החלפת ידיעות ותיאום איסוף. בנוסף, אחראי האגף על טיפוח קשרים דיפלומטיים עם מדינות שאין להן באופן רשמי יחסים דיפלומטיים עם ישראל.
- צומת - האגף שמפעיל את קציני האיסוף ואת רשת הסוכנים של המוסד ברחבי העולם. במרוצת השנים פיקדו על האגף יקותיאל אדם, אילן מזרחי, רחביה ורדי, שמואל טולידאנו ומרדכי אלמוג.
- קיסריה (בעבר נקרא "מצדה") - אגף המבצעים המיוחדים של המוסד. הוא כולל יחידות לוחמות, בהן יחידת החיסולים "כידון"[2]. במרוצת השנים פיקדו על האגף רפי איתן, צבי מלחין, חגי הדס, מייק הררי, צבי אהרוני, שבתי שביט, יוסף יריב, שלמה גל ומשה (קוקלה) לוין.
- כידון - על פי דיווחים בעיתון הבריטי דיילי טלגרף, יחידה זו, שבסיסה בנגב, מונה כ-40 לוחמים ולוחמות, דוברי שפות זרות, המתמחים בשיטות חיסול שונות[3], ואחראים לפעולות חיסול אויביה של מדינת ישראל במדינות חוץ[4]. לפי ספרם של דן רביב ויוסי מלמן "מלחמות הצללים" (Spies Against Armageddon), לוחמי היחידה מילאו "תפקיד נועז" במבצע לתקיפת הכור הגרעיני בסוריה[5].
- נביעות (בעבר נקרא "קשת") - אחראי על השגת מודיעין באמצעים אלקטרוניים, בכלל זה על ידי הטמנת אמצעי ציתות והאזנה. בין היתר פיקד בעבר על האגף תמיר פרדו.
- אגף המודיעין - כולל את חטיבת המחקר, שמבצעת הערכה מדינית ומחקר ארוך טווח על יעדי המוסד. בין היתר פיקד בעבר על האגף עוזי ארד.
- צפרירים - אגף העוסק בהגנה על יהודים באשר הם ובהעלאתם לישראל.
סמל המוסד [עריכה]
סמל המוסד, אותו עיצב שלמה כהן-אברבנאל, הוא מנורת בית המקדש כפי שמופיעה בשער טיטוס, וסיסמתו – "באין תחבולות יפול עם, ותשועה ברוב יועץ" (משלי י"א, י"ד). פסוק תנ"כי נוסף הנקשר למוסד, והיה ססמתו בעבר: "בתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי כ"ד, ו').
היסטוריה [עריכה]
הפעילות בקום המדינה ובשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 [עריכה]
ב־13 בדצמבר 1949 הטיל דוד בן-גוריון על ראובן שילוח, שהיה יועץ לתפקידים מיוחדים במשרד החוץ ובעבר איש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, להקים את "המוסד לריכוז ותיאום פעולות המודיעין" ולעמוד בראשו[6], אולם בשנה הראשונה לקיומו שימש המוסד כגוף לתאום בין שירותי המודיעין והביטחון בישראל והיה חסר סמכויות ביצועיות לאיסוף מודיעין מחוץ לארץ. רק ב-8 בפברואר 1951 החליט בן-גוריון על הפיכת המוסד לרשות עצמאית לביון בעלת סמכויות לאיסוף מודיעין מחוץ לישראל, אשר בראשה עמד חיים יערי. יערי היה כפוף לראובן שילוח[7]. ב־2 במרץ 1951 הנחה בן-גוריון את שילוח להקים במסגרת המוסד גוף מרכזי שיאחד את כל פעילות המודיעין בחו"ל. הנחיה זו היא ראשיתה של יחידת האיסוף של "המוסד".
כמו כן, ביוני 1948 הוקם "שירות מודיעין חיצוני" בתור המחלקה במשרד החוץ בראשותו בן-גוריון מינה את בוריס גוריאל ומטרתו הוגדרה כ"איסוף ידיעות בחו"ל הקשורות בביטחון ישראל". אחד מעובדיו הכפופים לו היה אשר בן נתן. הארגון פורק ב1951 וסמכויותיו הועברו למוסד[8].
בספטמבר 1952, התפטר שילוח מתפקידו והציע לדוד בן-גוריון למנות את איסר הראל במקומו. הראל כיהן בתפקיד זה עד להתפטרותו ב-1963. בנוסף לתפקידו כראש המוסד, המשיך הראל להיות האחראי כלפי ראש הממשלה על פעולותיו של השב"כ, כאשר ראש השב"כ כפוף להנחיותיו. בכפל תפקידים זה זכה איסר לתואר "הממונה על שירותי הביטחון" וכדי להדגיש היררכיה זו נקרא אז המוסד בשם "המוסד המרכזי למודיעין וביטחון". בשנים הראשונות משרדיו שכנו בארבעה בתים בשרונה[9].
קרנו של "המוסד" עלתה בעולם כאשר העביר למערב את נאומו הסודי של ניקיטה חרושצ'וב, שנישא ב־24 בפברואר 1956 בוועידה ה־20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ובו הוקיע את פשעי סטלין (אף כי לא המוסד הוא שהשיג את תוכן הנאום; ראו להלן). הייתה זו תפנית חדה במדיניותה של ברית המועצות, כאשר מנהיג המדינה הודה בפשעיו של סטלין ולאחר עשרות שנות תעמולה התנער מן הסטליניזם. על אף שפרטי הנאום היו ידועים בצורה כללית, ראו גורמים במערב חשיבות עליונה בהשגת נוסחו המדויק של הנאום, אך מאמצי ארגוני מודיעין בעולם להשיג את הנאום נכשלו. הנאום במלואו הועבר על ידי העיתונאי ויקטור גרייבסקי לאנשי השב"כ בשגרירות ישראל בוורשה, ומשם הועבר לישראל. העברת הנאום ל־CIA העלתה את קרנו של המוסד בעיני שירותי הביון הזרים, והביאה להכרה העולמית כי המדובר בארגון חשאי המשתווה ואף עולה ביכולותיו על ארגונים ותיקים ומנוסים ממנו.
בשנים 1956-1962 פעל המוסד באמצעות סוכניו להעלאת יהדות צפון-אפריקה במדינות: מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה. שליחי המוסד פעלו במקביל להקמתן של ארגוני "המסגרת", שפעלו לאימון צעירים וצעירות מקרב הקהילות היהודיות ככוח המגן של הקהילות. באותן השנים קיבלו מרוקו ותוניסיה את עצמאותן משלטון המנדט הצרפתי ובאלג'יריה שהייתה חלק מהטריטוריה הצרפתית מעבר לים, התחוללה מלחמת העצמאות עקובה מדם כנגד שלטון צרפת. לאור המצב הגיאו-פוליטי החדש בצפון אפריקה ראה ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, חשיבות ראשונה במעלה בהעלאתן של קהילות ישראל אלו לארץ ובד בבד אספקת אנשים, אמצעים, ידע והדרכה להגנה על אותן קהילות שחיו בליבן של אוכלוסיות מוסלמיות עוינות. המשימה הוטלה על המוסד. שליחי המוסד בצפון אפריקה היו לרוב יוצאי "ההגנה" וצה"ל בעלי ניסיון קרבי עשיר. הקמת ארגוני "המסגרת" כללה: מיון וגיוס צעירים ציוניים מקרב הקהילות, אימונם בנשק ובלוחמה עירונית, הסלקת אמצעי לחימה ואמצעי קשר, העברת תשדורות בצפנים ועוד.
להישג של המוסד נחשבת גם פרשת יוסל'ה שוחמכר, שהסעירה את הארץ בראשית שנות ה-60. שוחמכר נחטף בינואר 1960 על ידי סבו החרדי, נחמן שטרקס, מידי הוריו החילוניים, הוברח לארצות הברית כדי לגדלו כחרדי וכל החיפושים אחריו עלו בתוהו. הפרשה הביאה לקיטוב ולאיבה רבה בין דתיים וחילוניים (זכורה "קריאת הקרב" שנקראה אחר חרדים בעוברם ברחוב - "איפה יוסל'ה"). הפרשייה צברה תאוצה עד כדי כך שראש הממשלה הטיל על "המוסד" לאתר את יוסל'ה. "המוסד" הצליח במשימה, וביולי 1962 גילו סוכניו את הילד בשכונה חרדית בניו יורק. הילד שב לחיק הוריו, אירוע שזכה לתגובה נלהבת של דעת הקהל בישראל.
הישג נוסף בעל חשיבות היסטורית הוא גילוי מקום המסתור של אדולף אייכמן, ראש המדור היהודי באס אס, איש הביצוע בארגון השמדת יהודי אירופה על ידי הנאצים. אייכמן הצליח להימלט ולהיעלם בתום מלחמת העולם השנייה למשך חמש עשרה שנה. הוא התגלה על ידי המוסד בארגנטינה ונלכד בפעולה מורכבת, בפיקודו האישי בשטח של הראל, ב־11 במאי 1960. אייכמן הובא לישראל ב־21 במאי 1960 כדי לעמוד לדין במשפט אייכמן הפומבי ההיסטורי, שבו נדון למוות, והוצא להורג בתלייה ב־31 במאי 1962. מאמצים דומים שהשקיע המוסד באיתור יוזף מנגלה, המכוּנה "מלאך המוות", הרופא ממחנה ההשמדה אושוויץ, עלו בתוהו, ומקום הימצאו בברזיל התפרסם רק לאחר מותו.
בחודש יולי 1962 התפרסמה ידיעה על ניסוי טילים שנערך במצרים, ובמצעד של יום מהפכת הקצינים החופשיים ב־23 ביולי הוסעו טילים על גוררות. המצרים טענו כי אלו טילים מייצור עצמי מצרי וכי הטווח שלהם הוא עד "דרומה לביירות". המוסד החל לחקור את עניין היכולת המצרית בתחום הטילים והנשק הלא קונבנציונלי, וטען כי יש ממש בידיעות בדבר פיתוחו של נשק כזה. במקביל החלה להתחולל שורת אירועים: אחד המדענים הגרמנים במצרים נעלם, ואל כמה מן האחרים הגיעו מעטפות נפץ. שני שליחי המוסד, יוסף בן גל, ואדם בשם אוטו יוקליק, שבתחילה היה אחד מן המדענים אך חזר בו, ניסו להשפיע על בתו של אחד המדענים הגרמנים במצרים כי תשכנע את אביה להסתלק ממצרים. שני הסוכנים נעצרו בשווייץ, נשפטו ונדונו לעונשי מאסר קלים, אך משפטם הפנה את תשומת הלב אל המדענים הגרמנים במצרים ולמסע המתנהל נגדם על ידי "המוסד" (מבצע "דמוקלס").
ראש הממשלה בן-גוריון לא קיבל את הערכת "המוסד" כי ישנה סכנה ממשית של פיתוח מערכות נשק מתקדמות במצרים, והתבסס בכך על דו"ח של אמ"ן. איסר הראל טען כי דו"ח זה היה דו"ח מוזמן, שמטרתו לתמוך בעמדת בן-גוריון. הוויכוח בין הראל לבן-גוריון עורר סערה ציבורית בישראל. ב־1 באפריל 1963 התפטר איסר הראל מתפקידו כממונה על שירותי הביטחון. על פי פרסומים נבעה התפטרותו מהתנגדותו להוראה שקיבל מבן-גוריון לחדול מן הפעילות נגד המדענים הגרמנים במצרים. בראייה היסטורית התברר כי עמדתו של דוד בן-גוריון, שהתבססה על דו"ח אמ"ן, הייתה הנכונה, ולא זו של איסר הראל והמוסד: טילים בליסטיים מייצור עצמי לא נמצאו בידי מצרים בשתי המלחמות שהתחוללו לאחר מכן בינה לבין מדינת ישראל, מלחמת ששת הימים בשנת 1967 ומלחמת יום הכיפורים ב־1973.
בשנות ה-70 של המאה ה-20 [עריכה]
פעילותו הידועה ביותר של המוסד בשנות ה-70 של המאה ה-20 היה מבצע זעם האל, שמטרתו הייתה להרוג את חברי ארגון הטרור "ספטמבר השחור", שהיו אחראים במישרין או בעקיפין לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972. המבצע נמשך עד סוף שנות ה-70, אז חוסל עלי חסן סלאמה, ראש הארגון. לצד ההצלחות בחיסול המחבלים בלט הכישלון של פרשת לילהאמר בו חיסל המוסד בטעות ערבי שזוהה בטעות כסלאמה.
בראשית המאה ה-21 [עריכה]
בארצות הברית, המוסד עזר לסוכניות ה-FBI וה-CIA להילחם בטרור. בשנות ה-90 של המאה ה-20 איתר המוסד פעיל חזבאללה שניסה לרכוש חומרים להכנת מטעני חבלה. סוכניות המודיעין של ארצות הברית עקבו אחריו בניסיון לאתר עוד מחברי הרשת, ולבסוף עצרו אותו. עיתון הלוס אנג'לס טיימס ציטט בכיר אמריקאי שאמר כי באוגוסט 2001 קיבלו סוכניות הביון האמריקאיות התרעה מהמוסד ש-200 מחבלים, המקושרים לאל-קאעידה שבאפגניסטן, הסתננו לארצות הברית ומתכננים "מתקפה גדולה" בקרוב[10]. כחודש אחר כך, אירעו פיגועי 11 בספטמבר בהם נרצחו אלפי אזרחים, כאשר מחבלים מאל-קאעידה ריסקו מטוסי נוסעים על מגדלי התאומים והפנטגון. ידיעה זו שימשה בסיס לתאוריית קשר על פיגועי 11 בספטמבר שנפוצה בעיקר בקרב מדינות מוסלמיות המאשימה את המוסד במעורבות בפיגועים.
לפי ספרם של דן רביב ויוסי מלמן "מלחמות הצללים" (Spies Against Armageddon), לוחמי המוסד מילאו "תפקיד נועז" במבצע לתקיפת הכור הגרעיני בסוריה, ובפרט בהשגת המודיעין שאפשר את תקיפת הכור והשמדתו[11].
המוסד הטה שכם אף הוא למלחמה בטרור ותחת כהונתו של מאיר דגן יוחסו לו חיסולים של בכירי טרור בחו"ל, הידועים שבהם הם של עימאד מוע'ניה, המפקד הצבאי של חזבאללה, ומחמוד אל-מבחוח, בכיר בחמאס. בנוסף, חלק נכבד בפעילות המוסד בתקופה זו הוקדש לסיכול תוכנית הגרעין האיראנית. על פי העיתונות, פעולותיו של המוסד תחת מאיר דגן נחלו הצלחה וגרמו לעיכובים משמעותיים בתוכנית האיראנית, ודגן עצמו העריך שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני לפני 2015.[12]
פעולות מפורסמות של המוסד [עריכה]
מטבע הדברים, רוב פעילותו של המוסד חשאית, אבל עם פעולותיו שזכו לפרסום רשמי או לאישוש ברור נמנות:
- "מבצע ברן" - חטיפתו של קצין צה"ל (אלכסנדר ישראל) ממדינה במערב אירופה, שם הציע לרגל עבור מצרים (1954). ישראל, שהורדם לאחר החטיפה, מת במהלך הטסתו לישראל, וגופתו הושלכה לים התיכון[13][14].
- חשיפת "הנאום הסודי" של ניקיטה חרושצ'וב (1956) בו הוא מוקיע את פשעי סטלין
- העלאת יהודים ממרוקו לישראל בשנים 1956-1964, באמצעות פעילות ארגוני "המסגרת"
- חטיפת אדולף אייכמן, מבכירי המשטר הנאצי בגרמניה, מארגנטינה והבאתו למשפט בישראל (1960)
- סיוע למורדים המלוכניים התימניים, שנלחמו נגד צבא מצרים בתקופת מלחמת האזרחים בתימן (1964 - 1966; ראו גם מבצע רוטב)[15]
- חיסול פושע המלחמה הלטבי הרברטס צוקורס באורוגוואי (1965)
- מעורבות בחיסול מנהיג האופוזיציה המרוקאי מהדי בן ברקה (1965). מעורבותו של המוסד בפרשה זו גרמה לסערה פוליטית בישראל.
- מבצע יהלום - הבאת מטוס המיג 21 העיראקי עם הטייס העריק מוניר רדפא לישראל (1966)
- מבצע זעם האל לחיסולם של האחראים לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן (1972-1973)
- מבצע אביב נעורים - סיוע לכוחות צה"ל (סיירת מטכ"ל, שייטת 13 וגדוד 50) לאתר ולחסל מחבלים בכירים באש"ף בלב ביירות (1973)
- השגת מידע שאיפשר לבצע את מבצע אנטבה (1976)
- חיסול בכיר החזית העממית ודיע חדאד באמצעות רעל ביולוגי בגרמניה המזרחית (1978)
- חיסולו של עלי חסן סלאמה (הנסיך האדום) בחוצות ביירות בזמן שחזר מאירוע משפחתי, בעזרת מכונית תופת בשלט רחוק שנצמדה למכוניתו (1979)
- חטיפת מרדכי ואנונו ברומא (1986)
- הכנת התשתית בחילוץ יהודי אתיופיה (מבצע משה ומבצע שלמה)
- מבצע הצגת תכלית לחיסולו של אבו ג'יהאד (חליל אל וזיר) בעיר תוניס בירת תוניסיה יחד עם לוחמי סיירת מטכ"ל ושייטת 13 (1988)
- חיסול בכיר אש"ף עאטף בסיסו, שהיה מעורב בטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, בפריז (1992)
- מותם של שני סוכני המוסד בתאונת דרכים בווינה בעת מעקב אחר ד"ר מג'יד עבאספור, סגן שר ההגנה האיראני ואיש הקשר של נחום מנבר[16] (1993)
- חיסול מנהיג הג'יהאד האיסלאמי פתחי שקאקי במלטה (1995)
- ניסיון התנקשות כושל בראש הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל בעמאן (1997)
- תפיסת סוכני מוסד במהלך פעילות מבצעית בשווייץ (1998), פעולה שבה ניסו להתקין מכשירי ציתות לדירתו של עבדאללה זֵיין, מגייס הכספים של חזבאללה באירופה, בקפריסין (1998) ובניו זילנד (2004), פעולה שבה ניסו להשיג דרכון ניו-זילנדי
פעולות שמיוחסות למוסד [עריכה]
הפעולות הבאות מיוחסות למוסד, למרות שישראל נמנעה מלתת לכך אישור רשמי (ולעתים אף הכחישה מעורבות) ואין לכך הוכחות מבוססות:
- חיסול המהנדס ג'ראלד בול אשר פיתח תותח על בהזמנת סדאם חוסיין (1990)[17]
- חיסול בכיר החמאס עז א-דין שייח' ח'ליל בדמשק (2004)[18]
- חיסול בכיר הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני מחמוד אל-מג'זוב בצידון (2006)[19]
- חיסול בכיר חזבאללה עימאד מוע'ניה בדמשק (2008)[20]
- חיסול מנהלו של ראש הלשכה המדינית של חמאס חאלד משעל, הישאם פאיז אבו ליבדה בסוריה (2008)
- חיסול בכיר החמאס מחמוד אל-מבחוח בדובאי (2010)[21]
- חיסול מדעני הגרעין האיראניים מג'יד שהריארי, מסעוד עלי מוחמדי ודריוש רזא'אי ופציעתו הקשה של מדען גרעין איראני בטהראן בשנים 2010 ו-2011[22][23]
- חיסול כמאל רנאג'ה (ניזאר אבו מוג'האד), בכיר בחמאס ויורשו של אל-מבחוח. רנאג'ה חוסל בדמשק ב-27 ביוני 2012[24]
- הפעילות נגד תוכנית הגרעין האיראנית: שורה של חיסולים, פיצוצים ומבצעי חבלה במתקני הגרעין ובסיסי הטילים של איראן (חלק מהם יוחסו למוסד) בהם גם נהרג בכיר במשמרות המהפכה האסלאמית, חסן טהרני מוקדם[25], שהיה דמות מפתח בתוכנית הטילים האיראנית.
חלק מהפעולות הנ"ל מתוארות בהרחבה בספרם של מיכאל בר-זהר ונסים משעל - המוסד: המבצעים הגדולים, ועל כך כותבים המחברים במבוא לספר:
|
כמי שניתחו את פעולות המוסד, את שיטותיו ואת מטרות המבצעים הללו, הגענו למסקנה שהמקורות הזרים צודקים והמוסד הוא הגוף היחיד שמסוגל היה להוציא לפועל פעולות כה מתוחכמות וכה נועזות. |
||
| – המוסד: המבצעים הגדולים, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010 (מהדורה מעודכנת), עמ' 17 | ||
המוניטין של "המוסד" הביא לעתים לייחוס יכולות מפתיעות לאנשיו. בשנת 2010, בעקבות אירוע שבו כריש תקף תיירים בקרבת החוף בחצי האי סיני במצרים, אמר מושל מחוז דרום סיני שאין לפסול את האפשרות שהמוסד שיגר את הכריש, כדי לתקוף תיירים המבלים בשרם א-שייח'[26]. בשנת 2011 הוחזק נשר שעף מכיוון ישראל ונחת בערב הסעודית בידי כוחות הביטחון הסעודיים בחשד שמכשיר הניווט הלווייני שהוצמד לרגלו הוא מכשיר ריגול של המוסד[27].
פרשיות אחרות הקשורות למוסד [עריכה]
ישראלי-אוסטרלי בשם בן זיגייר הצטרף למוסד. נטען שזיגייר עבד בחברת קש של המוסד שמכרה ציוד אלקטרוני לאיראן[28]. ב-2010 נחשד בעבירות ביטחון, נכלא בכלא איילון תחת זהות בדויה שסיפק המוסד, וב-15 בדצמבר נמצא תלוי בתאו. כאשר התפוצצה הפרשה בפברואר 2013, זומנה ועדת העורכים לפגישה עם ראש המוסד תמיר פרדו לצורך בקרת נזקים.
ביולי 2012 המליצה המשטרה להעמיד לדין את אחד מראשי האגפים במוסד בחשד לאי סדרים כספיים ומינהליים. הבכיר הכחיש את החשדות נגדו אך הוצא לחופשה כפויה על ידי ראש המוסד תמיר פרדו עד להחלטה סופית בעניינו[29].
ראשי המוסד [עריכה]
| שם | תחילת כהונה | סיום כהונה |
|---|---|---|
| ראובן שילוח | 1949 | 1952 |
| איסר הראל | 1952 | 1963 |
| מאיר עמית | 1963 | 1968 |
| צבי זמיר | 1968 | 1974 |
| יצחק חופי | 1974 | 1982 |
| נחום אדמוני | 1982 | 1989 |
| שבתי שביט | 1989 | 1996 |
| דני יתום | 1996 | 1998 |
| אפרים הלוי | 1998 | 2002 |
| מאיר דגן | 2002 | 2011 |
| תמיר פרדו | 2011 | מכהן |
כמחצית מראשי המוסד צמחו בתוכו, והיתר הם אלופים שפרשו מצה"ל והתמנו לראשות המוסד.
מינוי ראש המוסד אינו כפוף לכללים, אלא נעשה על ידי ראש הממשלה באופן אישי, ללא צורך בהסכמת הממשלה או גוף פיקוח אחר (בניגוד לראש המטה הכללי או ראש השב"כ). גם הארכת הקדנציה והעברת ראש המוסד מתפקידו נעשים על ידי ראש הממשלה באופן אישי. לאחר המינוי, ועדה מיוחדת לתפקידים בכירים מאשרת אותו באופן פורמלי[30].
עד שנת 1996 היה שמו של ראש המוסד חסוי. המוסד טען באותם ימים כי החשאיות מאפשרת לראש המוסד לנוע בעולם באופן חופשי. בעקבות ביקורת ציבורית החליטה הממשלה לחשוף את שמו של ראש המוסד עם כניסת דני יתום לתפקיד.
מתקני המוסד [עריכה]
מיקום מתקני המוסד, ובהם המטה הראשי, היה חסוי במשך שנים רבות, כמו גם זהות מפקדיו ואנשיו. לפי פרסומים בעיתונות שכן המטה בבית הדר דפנה בשדרות שאול המלך בתל אביב[31], והועבר משם לאזור מחלף גלילות[32][33].
ראו גם [עריכה]
לקריאה נוספת [עריכה]
- גד שמרון, המוסד והמיתוס, ירושלים: הוצאת כתר
- יוסי מלמן ודן רביב (עיתונאי אמריקאי), תל אביב: מרגלים לא מושלמים, הוצאת מעריב, הד ארצי
- אפרים הלוי, אדם בצל, הוצאת מטר.
- רונן ברגמן, נקודת האל חזור, הוצאת כנרת זמורה ביתן.
- רונן ברגמן, מדינת ישראל תעשה הכל, הוצאת כנרת זמורה ביתן.
- יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים, תל אביב : הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד.
- תומאס גורדון, מרגלי גדעון, הוצאת אור-עם.
- מייקל רוס, המתנדב, ביוגרפיה של סוכן מוסד, (תרגום מאנגלית: עמירה שגב), תל אביב : הוצאת משכל, תשס"ח-2007
- דניאל סילבה, סוכן במלכוד
- מיכאל בר-זהר ונסים משעל - המוסד: המבצעים הגדולים, תל אביב : הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010.
- יוסי מלמן ודן רביב, מלחמות הצללים: המוסד וקהילת המודיעין, הוצאת ידיעות אחרונות, 2012.
קישורים חיצוניים [עריכה]
- אתר האינטרנט של המוסד
- אתר המ.ל.מ. - המרכז למורשת המודיעין, להנצחת חללי קהילת המודיעין
- המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, באנציקלופדיה ynet
- יוסי מלמן, את מי נחסל הבוקר, באתר הארץ, 18.02.05
- נדב שרגאי, מכירת חיסול, באתר ישראל היום, 5.2.2010
- ניר מן, האנטנה ששירתה את המוסד בראשית ימיו הופכת לאנדרטה לימים אחרים, באתר הארץ, 26.8.2010
- מערכת וואלה, בכיר ישראלי הודה: המוסד חיסל את המדען האירני, באתר וואלה!, 2.8.2011 (הכתבה של "דר שפיגל" באנגלית)
- ערן אלדר, דמיון חופשי: הספר שמפרק את מיתוס המוסד, באתר nrg מעריב, 9 באוגוסט 2012
- אריק בנדר, אנשי המוסד המצטיינים: "יותר טובים מ'סקייפול'", באתר nrg מעריב, 13 בדצמבר 2012.
הערות שוליים [עריכה]
- ^ דו"ח הוועדה לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק - 2004, החלק הגלוי, באתר הכנסת.
- ^ יוסי מלמן, בחזרה לזירת הפשע, באתר הארץ, 26/09/2007, "ראש קיסריה השתוקק לפעולה מבצעית, משום שמבצעים כאלה הם גולת הכותרת של האגף ובמיוחד של יחידת החוד שלו, המכונה בחו"ל "כידון", שבראשה עמד אז ט'."
- ^ ליאור אסטליין, מכת מוות, ישראל היום, 22.10.2010.
- ^ Mossad's licence to kill, The Telegraph 17-02-2010.
- ^ About the Book
- ^ יוסי מלמן, כך ייסד בן-גוריון את המוסד, באתר הארץ, 01/01/09
- ^ שמעון אביבי, מתי הוקם 'המוסד'?, מבט מל"מ 51, פברואר 2008, עמ' 40
- ^ גד שמרון, המוסד והמיתוס, הוצאת כתר, 2011 ISBN 9789650719173
- ^ גד שמרון המוסד והמיתוס, כתר, 2011
- ^ Officials Told of 'Major Assault' Plans, לוס אנג'לס טיימס, 20 בספטמבר 2011.
- ^ יוסי מלמן, דן רביב, השמדת הכור הסורי: הסיפור שלא סופר, באתר הארץ, 3 באוגוסט 2012
- ^ אלי ברדנשטיין, מאיר דגן: איראן לא תשיג פצצה גרעינית עד 2015, nrg מעריב, 6.1.2011.
- ^ יוסי מלמן, מת ד"ר יונה אליאן, הרופא שהשתתף בלכידת אדולף אייכמן, באתר הארץ, 17/06/2011
- ^ ד"ר שלמה שפירו, Intelligence Ethics in Israel
- ^ יוסי מלמן, נשיא תימני משלנו, באתר הארץ, 18/10/2008
- ^ ראובן פדהצור, החבר'ה מהמוסד לא מוותרים, באתר הארץ, 05/07/07
- ^ Mossad's licence to kill, The Telegraph 17-02-2010.
- ^ Syria blast kills Hamas militant, באתר ה-BBC
- ^ Islamic Jihad Leader Killed in Lebanon, באתר הוושינגטון פוסט
- ^ החשבון נסגר: עימאד מורנייה חוסל בדמשק, באתר ynet
- ^ חוטף אילן סעדון ואבי סספורטס חוסל בדובאי, באתר ynet
- ^ Mossad: was this the chief's last hit?, The Telegraph, 05-12-2010.
- ^ בכיר ישראלי הודה: המוסד חיסל את המדען האירני, וואלה, 2.8.2011
- ^ דיווח של ה-BBC בערבית
- ^
- דודי כהן, זה התא"ל האיראני שנהרג בפיצוץ, באתר ynet, 13 בנובמבר 2011
- ^ בועז ביסמוט, מושל סיני: "הכריש בשארם א־שייח' - מזימה של המוסד", באתר ישראל היום, 7.12.2010
- ^ סעודיה: נשר שהגיע מישראל - "מרגל מוסד", nrg, עדי חשמונאי, 4/1/2011
- ^ "זיגייר עבד ב'חברה' של המוסד שמכרה לאיראן", באתר ynet, 13 בפברואר 2013
- ^ עדנה אדטו, איציק סבן ויואב לימור המשטרה: להעמיד לדין את ראש האגף שהושעה, ישראל היום, 30 ביולי 2012
- ^ זאב סגל, למסד את המוסד, באתר הארץ, 1 במרץ 2010
- ^ מי אתה הסוכן "בבל"?
- ^ יוסי מלמן, שום דבר אנגלו-סקסי לא מתרחש שם, באתר הארץ
- ^ יוסי מלמן, חשיפה נדירה: בסיס ההאזנות הלווייני של יחידה 8200, באתר הארץ
| קהילת המודיעין הישראלית | ||
|---|---|---|
| יחידות מודיעין בצה"ל |
אגף המודיעין • חיל האיסוף הקרבי • להק המודיעין • מספן מודיעין • מחלקות המודיעין בפיקודים המרחביים |
|
| משרד ראש הממשלה |
המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים • שירות הביטחון הכללי |
|
| משרד החוץ | ||
| משטרת ישראל | ||
| ארגונים לשעבר | ||
| ארגונים נוספים |
המשרד לענייני מודיעין • ועדת ראשי השירותים • המרכז למורשת המודיעין |
|
