יצחק רבין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יצחק רבין (להאזנה (מידע · עזרה))‏ (1 במרץ 1922 – 4 בנובמבר 1995), הרמטכ"ל השביעי של צה"ל ומפקדו במלחמת ששת הימים, ראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל וחתן פרס נובל לשלום. נרצח במהלך כהונתו כראש ממשלה בידי רוצח יהודי שהתנגד להסכמי אוסלו.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 נעוריו 1.2 קריירה צבאית 1.2.1 הגנה ופלמ"ח 1.2.2 מלחמת העצמאות 1.2.3 המשך השירות בצה"ל 1.2.4 רמטכ"ל 1.3 כשגריר ישראל בארצות הברית 1.4 ראש הממשלה: קדנציה ראשונה (1974–1977) 1.5 בין תפקידים 1.6 כשר הביטחון 1.7 ראש הממשלה: קדנציה שנייה (1992–1995) 1.8 הירצחו 2 משפחתו 3 לקריאה נוספת 3.1 כתביו 3.2 על רבין ופועלו 4 ראו גם 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] נעוריו

יצחק רבין נולד ב-1 במרץ 1922 בירושלים. הוריו, רוזה כהן ונחמיה רבין, היו מחלוצי העלייה השלישית וחברי תנועת אחדות העבודה.

אביו של רבין, נחמיה רוביצוב, נולד בשנת 1886 בסמידוביץ' שבאוקראינה. הוא התייתם מאביו בהיותו ילד וסייע לאמו בפרנסת המשפחה. בהיותו בן שמונה עשרה נסע נחמיה לארצות הברית, ושם הצטרף לתנועת "פועלי ציון". שם גם שינה את שם משפחתו לרבין. בשנת 1917 הפליג לארץ ישראל עם מתנדבי הגדוד העברי, במטרה להתיישב בארץ.

אמו של רבין, רוזה כהן (שכונתה "רוזה האדומה"), נולדה לבית כהן בשנת 1890 במוגילב שבבלארוס. אביה, יצחק, היה רב איש חב"ד שהתנגד לציונות, אך רוזה ביקשה ללמוד לימודים כלליים, ולמדה בנעוריה בגימנסיה הנוצרית לבנות בגומל. מגיל צעיר נמשכה אחר חוגים מהפכניים וגילתה מעורבות חברתית ופוליטית. בשנת 1919 עלתה לארץ ישראל כנוסעת סמויה בספינה "רוסלאן", הנחשבת למבשרת העלייה השלישית. תחילה התיישבה בכנרת ולאחר מכן עקרה לירושלים, שם הכירה את נחמיה רבין. בשנת 1921 נישאו השניים. יצחק רבין קרוי על שמו של אבי אמו, יצחק כהן. דרך אמו קשור יצחק רבין בקשרי משפחה גם לדוד הכהן (בן דודה של אמו), ומכאן למשפחות רופין, סוקניק (ידין), ידלין ואחרים.

כשהיה יצחק רבין כבן שנה עברה משפחתו לגור בחיפה, ושם נולדה אחותו רחל ב-1925. עקב עבודתו של אביו בחברת החשמל עברה המשפחה לשכונת שבזי בתל אביב, שם החלה אמו לעבוד בסגל הקבע של ארגון "ההגנה" ומאוחר יותר נבחרה למועצת העיר תל אביב.

בשנת 1928 החל רבין ללמוד ב"בית החינוך לילדי עובדים" (בית החינוך ע"ש א"ד גורדון) שנפתח ב-1924 בתל אביב כבית ספר ניסיוני שמטרתו לשלב סוציאליזם וחינוך עברי. בגיל 15, כאשר אמו כבר הייתה חולה, עבר רבין ללמוד בקיבוץ גבעת השלושה, בבית ספר חדש שהוקם כמוסד המשך לבית החינוך לילדים.

ב-1937 המשיך רבין ללימודים בבית הספר החקלאי כדורי, והיה בן המחזור הרביעי של המוסד. לימודיו כללו בעיקר חקלאות (11 מקצועות בתחום) והנהלת חשבונות. בשנת הלימודים הראשונה שלו ב"כדורי" נפטרה אמו ממחלת הסרטן. בקיץ 1938 נסגר בית הספר באופן זמני מחמת מאורעות המרד הערבי הגדול, ורבין, שלא רצה לחזור לבית אביו, העסוק רוב הזמן, התארח בגינוסר אצל יגאל אלון, שהיה בוגר המחזור הראשון ב"כדורי". בינתיים למד רבין להפעיל כלי נשק בקורס בן 10 ימים מטעם "ההגנה". בתקופה זו התחבר לאלון, שלימים היה למפקד הפלמ"ח. רבין שב ללימודיו וסיים אותם בהצטיינות בשנת 1940.

כפרס על הצטיינותו בלימודים ב"כדורי" קיבל מלגה ללימודים באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה ורצה ללמוד הנדסת מים, אולם עקב מלחמת העולם השנייה הדבר לא התאפשר. בהשפעת חברו ובן מחזורו ב"כדורי", משה נצר, עבר רבין לקיבוץ רמת יוחנן והצטרף להכשרה מגויסת של הנוער העובד שהתגוררה במקום.

[עריכה] קריירה צבאית

[עריכה] הגנה ופלמ"ח

רבין הצטרף ל"הגנה" עוד בהיותו תלמיד בכדורי. ב-1941, בהיותו בן 19, היה מראשוני המצטרפים לפלמ"ח. פעולתו הראשונה הייתה במסגרת שתוף פעולה עם הצבא הבריטי להשתלטות על לבנון שהייתה בשלטון צרפת של וישי (באותהּ פעולה איבד משה דיין את עינו). בשנת 1945 התמנה לסגן מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח. ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) נעצר על ידי הבריטים ונשלח למחנה מעצר, שממנו שוחרר כעבור חמישה חודשים. רבין ביקש לממש את תוכניתו לנסוע וללמוד הנדסת מים, אך מפקד הפלמ"ח יגאל אלון שכנע אותו לוותר על כך, ומינה אותו בשלהי 1946 למפקד הגדוד השני של החטיבה המגויסת בפלמ"ח. בתקופה זו מנה סדר הכוחות של הפלמ"ח ארבעה גדודים בלבד, והגדוד השני היה אחראי על השרון, ירושלים, תל אביב ודרום הארץ. באותה תקופה נפצע רבין ברגלו בתאונת אופנוע, ועל אף שהחלים, נשאר מוגבל באחת מרגליו. אף-על-פי-כן מינהו אלון למג"ד.

באוקטובר 1947 העבירו אלון לתפקיד קצין המבצעים של הפלמ"ח.

[עריכה] מלחמת העצמאות

עם פרוץ מלחמת העצמאות בראשית דצמבר 1947, מינה אלון את רבין לאחראי על גזרת ירושלים במטה הפלמ"ח. עד מהרה פיקד רבין על חזית הדרך לירושלים, ולרשותו עמדו שני גדודי פלמ"ח חדשים שהורכבו מאנשי מילואים (רזרבה): הגדוד החמישי בפיקודו של שאול יפה והגדוד השישי בפיקודו של צבי זמיר. בסוף מרץ החליפו בתפקיד פקודו, שאול יפה.

באפריל 1948, במהלך מלחמת העצמאות, התמנה רבין למפקד חטיבת הראל, שהשתתפה בקרבות העזים על הדרך לירושלים ובתוך העיר, בקרבות שייח' ג'ראח, קטמון והר ציון. רבין פיקד על שחרור רמת רחל מן הכיבוש הירדני-מצרי, והיה מעורב בפריצת דרך בורמה. לימים כתב רבין על חוויתיו מאותה תקופה ב"מערכות".‏‏ בזמן ההפוגה הראשונה היה רבין מעורב בפרשת אלטלנה. הוא פיקד על מטה הפלמ"ח שהיה במלון "ריץ" בחוף הים בתל אביב, מול מקום עלייתהּ של אלטלנה על שרטון, ועם השנים התפתח דיון נוקב סביב מעורבותו בפרשה השנויה במחלוקת.^[1] לאחר ההפוגה היה רבין סגן מפקד מבצע דני, שבמהלכו נכבשו הערים רמלה ולוד על נמל התעופה שלהּ. מבצע זה היה הגדול ביותר עד אז, וכלל כוחות בסדר גודל של כארבע חטיבות.

בהמשך המלחמה פעל כקצין המבצעים של חזית המרכז, ולאחר מכן כקצין המבצעים של חזית הדרום וכסגנו של מפקד החזית יגאל אלון. במסגרת זו השתתף בתכנון וביצוע מבצעי התקיפה רחבי ההיקף של צה"ל אשר סיימו את מלחמת העצמאות, ובהם מבצע יואב, שפתח את הדרך לנגב וכבש את באר-שבע, ומבצע חורב, שמטרתו הייתה להוציא את הצבא המצרי משטחי ארץ-ישראל לשפר עמדות לקראת משא ומתן.^[2]

לקראת תום המלחמה השתתף בשיחות רודוס, שדנו בהסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים, אולם שב לארץ לפני החתימה על ההסכם, לקראת מבצע עובדה. רבין ביקר את הנכונות הישראלית לפירוז אזור ניצנה. באוגוסט 1949 מונה לממלא מקום מפקד חזית הדרום, במקום אלון.

[עריכה] המשך השירות בצה"ל

עם ההתארגנות שלאחר המלחמה ופרישת חלק גדול מהפיקוד הבכיר בצה"ל, נותר רבין בצבא והיה בכיר יוצאי הפלמ"ח. תפקידו הראשון לאחר המלחמה היה מפקד קורס מג"דים של צה"ל. ב-1953 השתלם בבית הספר לקציני מטה בקמברלי שבאנגליה. בשנת 1953 קודם מתפקיד ראש מחלקת המבצעים באג"ם לתפקיד ראש מחלקת ההדרכה, וקיבל דרגת אלוף.

בשנים 1956–1959 שירת כאלוף פיקוד הצפון, ובין השנים 1959-1963 היה ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל.

[עריכה] רמטכ"ל

ב-25 בדצמבר 1963 מונה רבין על ידי לוי אשכול לרמטכ"ל, וכיהן בתפקיד זה בין השנים 1964–1968, שכללו את מלחמת ששת הימים. ברוב תקופת כהונתו, עד יוני 1967, שימש בתפקיד שר הביטחון לוי אשכול, שהיה נעדר נסיון ביטחוני, במקביל לכהונתו כראש ממשלה. מצב זה איפשר לרבין חופש פעולה גדול.^[3] השנים הראשונות לכהונתו כרמטכ"ל היו שנים שקטות יחסית, ובמהלכן התעצם צה"ל. בשנת 1965, בעקבות הקמת אש"ף, החלו נסיונות חוזרים ונשנים של פגיעה במוביל הארצי. ב-28 במאי 1965 ביצע צה"ל פעולה רחבת היקף שנועדה לאותת לסורים כי ישראל לא תבליג על המשך פעולות החבלה. בחזית הסורית פרצו מפעם לפעם חילופי ירי של טנקים ותותחים, בשל סכסוכי גבול וניסיון סורי (שנבלם) להטות את מקורות הירדן. ב-13 בנובמבר 1966 פשט צה"ל על הכפר סמוע שמדרום לחברון בפעולת תגמול גדולה, שבאה בעקבות פעולות חבלה אחדות בישראל. בקרב אווירי שנערך ב-7 באפריל 1967 הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים.

ב-15 במאי 1967, בעיצומו של יום העצמאות ה'תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני (בניגוד להסדרי הנסיגה לאחר מבצע קדש). כך נכנסה ישראל למצב חירום שכונה תקופת ההמתנה, אשר הסתיים ביציאתהּ של ישראל למלחמת ששת הימים. תקופת ההמתנה הייתה תקופה של חרדה עצומה בציבור הישראלי מפני המלחמה המתקרבת. אחד הפזמונים שחוברו בתקופה זו כדי לעודד את הציבור היה "נאצר מחכה לרבין" מאת חיים חפר בביצוע אריק לביא.

מנהיגים אחדים הטיחו ברבין האשמות כבדות על שהוא גורר את צה"ל למלחמה. בן-גוריון הזהיר אותו בפגישה לילית ביניהם כי הוא גורר את המדינה למצב חמור ולבידוד בינלאומי, והאשים אותו ואת אשכול באחריותם למצב. מנהיג המפד"ל, חיים משה שפירא, הטיח ברבין: "איך אתה מעז ללכת למלחמה כאשר כל התנאים הם לרעתנו?". רבין היה עייף, מתוח ועישן סיגריות בשרשרת, ובעת סיור שרים בדרום הארץ היה לסובבים אותו נדמה כי הוא על סף התמוטטות. לפי צבי דינשטיין, טען רבין שהוא "שומע רעשים נוראיים" וכי ההפצצה החלה.^[4] ב-23 במאי 1967 זימן אליו רבין את עזר ויצמן, ראש אגף מטה, ולדבריו אמר לו: "סיבכתי את מדינת ישראל בגלל סדרת טעויות שעשיתי... אני מאמין שמי שטעה צריך ללכת, אני טעיתי", והציע לו להתמנות לרמטכ"ל. ויצמן סירב, בטענה שהדבר יביא לדמורליזציה בצה"ל, והציע לרבין לנוח. בסופו של היום חש רבין תשישות קשה והתמוטט. רופא נתן לו זריקת הרגעה שהרדימה אותו עד למחרת בצהרים. ביומיים שלאחר מכן פיקד ויצמן על הצבא בפועל, והפיץ את השמועה כי הרמטכ"ל לקה ב"הרעלת ניקוטין". ב-25 במאי 1967 שב רבין לתפקוד מלא, ופיקד על צה"ל בניצחונו הגדול במלחמת ששת הימים.

לאות הוקרה על הניצחון במלחמת ששת הימים העניקה האוניברסיטה העברית לרבין תואר דוקטור לשם כבוד. בטקס קבלת התואר, שנערך על הר הצופים, נשא רבין את "נאום הר הצופים", שביטא את רוח צה"ל, וזכה להד רב.

[עריכה] כשגריר ישראל בארצות הברית

עם פרישתו מצה"ל, ולפי בקשתו, מונה רבין, בפברואר 1968, לשגריר ישראל בארצות הברית, וכיהן בתפקיד זה חמש שנים. בתקופה זו הפכה ארצות הברית לספק הנשק העיקרי של ישראל. בפרט הצליח רבין להביא לביטול האמברגו על משלוח מטוסי F-4 פנטום לישראל ובמהלך כהונתו וגדלה נכונותה של ארצות הברית לסייע לישראל. רבין נחשב מקורב לרפובליקנים וליועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר.

לאחר שובו מוושינגטון בשנת 1973, הצטרף למפלגת העבודה ושובץ במקום ה-20 ברשימתהּ לכנסת. במלחמת יום הכיפורים לא נשא בתפקיד רשמי כלשהו.

[עריכה] ראש הממשלה: קדנציה ראשונה (1974–1977)

בינואר 1974 נבחר רבין לכנסת השמינית והתמנה לשר העבודה. עם התפטרותהּ של ראש הממשלה גולדה מאיר בעקבות דו"ח ועדת אגרנט, התמודד רבין על הנהגת מפלגת העבודה מול שמעון פרס – התמודדות ראשונה מבין רבות בין השניים. בהצבעה החשאית במרכז מפלגת העבודה קיבל רבין 298 קולות לעומת 254 שלהם זכה פרס. לאחר ניצחונו בבחירות פנימיות אלו התמנה רבין ב-3 ביוני 1974 לראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל וראש הממשלה ה"צבר" הראשון. רבין היה צעיר ראשי הממשלות עד אז וצעיר בדור מקודמתו.

ההרכב הקואליציוני של ממשלת רבין (הממשלה השבע עשרה) היה דומה לזה ממשלת גולדה מאיר – מערך, מפד"ל, וליברלים עצמאיים – פרט לארבעת חודשים הראשונים, שבהם לא היו מפלגות דתיות בקואליציה, בעוד מפלגת רצ בראשות שולמית אלוני הייתה חברה בהּ. השרים הבכירים בממשלתו היו כולם חדשים בתפקידם: שמעון פרס שר הביטחון, יהושע רבינוביץ שר האוצר ויגאל אלון שר החוץ וסגן ראש הממשלה.

בחזית המדינית נערך בתחילת כהונתו של רבין משא ומתן עם מצרים על הסכם הביניים שבעקבות מלחמת יום הכיפורים. ההסכם נחתם בספטמבר 1975, והושג לאחר מסע דילוגים של הנרי קיסינג'ר בין שתי המדינות. ההסכם אישרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום. במסגרת ההסכם נסוגה ישראל מרצועה שכללה את רוב שדות הנפט בסיני, ונוצר אזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם. מצרים התחייבה לאפשר הובלת מטענים לא צבאיים לישראל וממנהּ בתעלת סואץ. ההסכם לווה בהסכם ישראלי-אמריקני, שבמסגרתו נתנה ארצות הברית ערבות להספקת נפט לישראל כתחליף לשדות הנפט שפונו בסיני. המשא ומתן וההסכם נענו בהפגנות ימין, שבהן נשא מנחם בגין נאומים נגד ההסכם.

במסגרת המלחמה בטרור ערך צה"ל את "מבצע יונתן" לשחרור 105 חטופים יהודים וישראלים באוגנדה, שעל ביצועו זכתה ישראל בקרב העולם המערבי להערכה ולהערצה על תעוזת הממשלה.

ממשלת רבין סבלה מאי-יציבות ומסכסוכים בין רבין לבין שר הביטחון פרס, שרבין חש כי הוא חותר תחתיו. הסכסוכים עם פרס החלישו מאוד את יכולת הפעולה של רבין. חרף זאת, חוללה ממשלת רבין מספר שינויים משמעותיים בתחום הכלכלה, ניקיון הכפיים וחופש הביטוי.

בתקופה זו הגבירה תנועת "גוש אמונים" את פעילותהּ, ובגיבויו של פרס ובתמיכה של חלק מצעירי המפד"ל (בפרט זבולון המר) החלה לפעול לעידוד יישובם של יהודים בגדה המערבית, מדיניות שרבין התנגד להּ. בתקופת כהונתו של רבין נחקרו והתגלו פרשות שחיתות בצמרת המדינה. החקירות נערכו בעידודו ותמיכתו של רבין, אף שהיו מעורבים בהן אישים כמועמדו של רבין לתפקיד נגיד בנק ישראל, אשר ידלין, וכשר הבינוי והשיכון אברהם עופר.

שר האוצר בממשלת רבין, יהושע רבינוביץ, הוביל שני צעדים מרחיקי לכת בתחום המסים:

• הרפורמה במס הכנסה, בעקבות המלצותיה של "ועדת בן שחר", ששינתה את פניו של מס ההכנסה בישראל, ובפרט ביטלה מנגנונים רבים להתחמקות ממס.
• הטלתו של מס ערך מוסף, שהפך למרכזי שבמסים העקיפים בישראל, וביטל מסי קניה רבים.

האינפלציה, שהחלה לעלות כבר בתחילת שנות ה-70, גאתה אחרי מלחמת יום הכיפורים והעלייה בהוצאה הביטחונית ומשבר הנפט, אך ירדה לכ-25% לשנה בתקופה שקדמה לכינונהּ של ממשלת רבין. רבין ורבינוביץ לא נקטו במדיניות של ריסון תקציבי, שמשמעותהּ הייתה פיטורי עובדים במגזר הממשלתי וקיצוץ בתכניות הרווחה, והאינפלציה עלתה לכ-34% לשנה. רמת האבטלה נשמרה נמוכה לאורך כל תקופת כהונת ממשלתו.

ב-14 בדצמבר 1976 נערכה בכנסת הצבעה על הצעת אי אמון שהגישה החזית הדתית התורתית (אגודת ישראל) בשל חילול השבת שנגרם לטענתם כאשר חלק משרי הממשלה לא הספיקו לחזור לביתם לפני כניסת השבת מטקס קבלת מטוסי ה-F-15 הראשונים של חיל האוויר. שניים משלושת שרי סיעת המפד"ל נמנעו בהצבעה. רבין, בהתייעצות עם שר המשפטים חיים צדוק, החליט לראות את הצבעתם זו כהתפטרות (החוק לא אפשר אז לראש הממשלה לפטר שר אלא אם נמנעה סיעתו לתמוך בממשלה בהצבעת אי-אמון). הוא הודיע על כך בכנסת ב-20 בדצמבר, ובאותו לילה כינס ישיבת ממשלה מיוחדת שבה הודיע על כוונתו להתפטר, ונסע לבית הנשיא להגיש את התפטרותו. במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת, והקדמת הבחירות ל-17 במאי 1977, מה שהבטיח שהממשלה תהיה עד אחרי הבחירות ממשלת מעבר שבהּ אי אפשר להביע אי אמון. הליך זה כונה על ידי רבין או מקורביו "התרגיל המבריק", כינוי שמאוחר יותר נחשב אירוני.

בהתמודדות הפנימית במרכז מפלגת העבודה שהתקיימה בפברואר 1977 ניצח רבין את שר הביטחון שמעון פרס שנית, ברוב קטן, ונבחר למועמד המערך לראשות הממשלה. ואולם ב-15 במרץ פרסם עיתונאי "הארץ" דן מרגלית את פרשת חשבון הדולרים – קיום חשבון בנק בחו"ל השייך לבני הזוג רבין, בניגוד לחוק הפיקוח על מטבע זר דאז. שר האוצר רבינוביץ רצה להטיל על רבין קנס, מעשה שהיה מונע הגשת כתב אישום. אולם היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק קבע כי יש להעמיד לדין את שני בני הזוג, ואיים על רבינוביץ כי יפנה לבג"ץ אם ינסה להגן על רבין. בסופו של דבר החליט רבין כי לא נותרה לו ברירה, והתפטר ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה. הוא הודיע על כך בשידור טלוויזיה דרמטי ב-7 באפריל 1977 בשעה 23:40. לאחר מכן החליט ברק כי יש להעמיד לדין רק את לאה רבין.

ב-10 באפריל נבחר פרס ברוב גדול על ידי מרכז מפלגת העבודה להחליף את רבין כמועמדהּ לראשות הממשלה. רבין רצה לפרוש מראשות הממשלה, אולם בשל היות הממשלה ממשלת מעבר לא התאפשר הדבר. גם מינוי של ממלא מקום לא היה אפשרי לפי החוק, ולבסוף הוחלט כ ירבין ייצא לחופשה החל מה-22 באפריל, ופרס ישמש כראש הממשלה בפועל, אם כי מבחינה חוקית רבין המשיך לשאת באחריות כראש הממשלה וקיבל עדכונים שוטפים. אחרי תבוסת פרס בבחירות שב רבין למלא את תפקידו, והעביר את השלטון לידי מנחם בגין ב-20 ביוני.

[עריכה] בין תפקידים

משפרש מראשות הממשלה כתב רבין עם העיתונאי דב גולדשטיין את האוטוביוגרפיה שלו, "פנקס שירות", שבה תיאר בצורה כנה מהמקובל אצל פוליטיקאים פעילים מאורעות בחייו (לדוגמה: גירוש תושבי לוד ורמלה במבצע דני במלחמת העצמאות). בספר התייחס רבין בצורה בוטה לשמעון פרס, שאותו כינה "חתרן בלתי נלאה". האיבה בין השניים נמשכה עוד שנים רבות, אך דעכה עם כהונתם המשותפת בממשלות השונות.

בין השנים 1977-1984 היה רבין חבר הכנסת באופוזיציה. בראשית 1980 קרא יגאל אלון תגר על מנהיגותו של פרס. אולם הוא נפטר בפתאומיות בפברואר, ויצחק רבין שוב היה המתמודד נגד פרס על ראשות המפלגה. הפעם, ב-18 בדצמבר 1980, ניצח פרס ברוב גדול של כ-70 אחוז מהמצביעים במרכז המפלגה.

[עריכה] כשר הביטחון

בשנת 1984, עם הבחירות לכנסת האחת עשרה, גבר המערך בראשות פרס על הליכוד עם 44 מנדטים – אך הפער, שעמד על 3 מנדטים בלבד, והתיקו בין הגושים, גרר הקמתהּ של ממשלת אחדות לאומית. במסגרת ממשלת האחדות נחתם עם הליכוד הסכם רוטציה, שקבע כי פרס יכהן כראש הממשלה במחצית הראשונה של הקדנציה וכשר החוץ בחציהּ השני.

רבין כיהן לאורך כל התקופה (1984–1988) כשר הביטחון. עם כניסתו של רבין לתפקיד היה צה"ל פרוס בעומק לבנון בקו האוואלי, ונתון להתקפות קבוצות שיעיות ואחרות. כשר הביטחון צמצם רבין עד מאוד את נוכחות צה"ל בלבנון, והגבילהּ לרצועה צרה בדרום לבנון – החלטה שעברה על חודו של קול בממשלה.

בסוף שנת 1987 נאלץ רבין להתמודד עם האינתיפאדה שפרצה במפתיע. בתחילה לא הבחין בחומרת האירועים, ולא הפסיק את ביקור העבודה בארצות הברית שבמהלכו פרצה. לאחר חודש, כאשר המהומות לא דעכו מעצמן, הזרים כוחות צבא גדולים ונקט במדיניות של הטלת עוצר המוני, מעצרים המוניים, הכבדה של הממשל הצבאי המוטל על השטח, הרס ואטימת בתים, אכיפה נוקשה של חוקי המס על התושבים וכן סגירת בתי ספר.

בתחילת האינתיפאדה התבטא רבין כי צריך לשבור רגליים וידיים, אולם כשהיו מקרים שהדברים בוצעו כלשונם הכחיש כי זו הייתה כוונתו. את המדיניות תיאם באמצעות "פורום השטחים" שהיה מתכנס אחת לשבוע. האינתיפאדה פסקה סופית רק עם הסכמי אוסלו ב-1993. בעקבות הבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת 1988 הוקמה ממשלת האחדות השנייה בראשותו של יצחק שמיר, שבהּ הוסיף רבין לכהן כשר הביטחון עד לפירוקהּ בשנת 1990, בעקבות פעולתו של פרס שכונתה על ידי רבין "התרגיל המסריח".

[עריכה] ראש הממשלה: קדנציה שנייה (1992–1995)

בשנת 1992 הנהיגה מפלגת העבודה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות בהשתתפות כל חברי המפלגה ("פריימריז"). בהתמודדות על ראשות המפלגה, שנערכה ב-19 בפברואר, התמודדו רבין, פרס, ישראל קיסר ואורה נמיר. רבין זכה במעט יותר מסף 40% מהקולות שהיה דרוש כדי להימנע מסיבוב שני, ונבחר למועמד המפלגה לראשות הממשלה. מפלגת העבודה ניסתה להצניע את משקלהּ ולהגביר את משקלו של יצחק רבין בתעמולת הבחירות, ועל כן היה הסלוגן המרכזי היה "ישראל מחכה לרבין", על משקל השיר "נאצר מחכה לרבין". לאור מערכת הבחירות המבוססת על אישיותו ומה שהצטייר כאהדת הציבור לרבין, הטיל הליכוד דופי ברבין, והעלה טענות בדבר התמוטטותו ערב מלחמת ששת הימים ונטייתו לשתיינות. בתגובתו לטענות תיאר רבין בראיון את מה שקרה לפני המלחמה והתייחס בביטול לטענות על אודות השכרות.^[5]

בשנת 1992, בעקבות ניצחון מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השלוש עשרה שהתקיימו ב-23 ביוני, זכתה מפלגת העבודה ל-44 מנדטים, ורבין שב לתפקיד ראש הממשלה החל ב-13 ביולי. טרם כינון הממשלה, כיהן רבין כיו"ר הכנסת הזמני (טרם בחירתו של שבח וייס לתפקיד), מתוקף היותו זקן חברי הכנסת שאינו חבר הממשלה היוצאת. בנאום שנשא כאשר נודעו תוצאות הבחירות הצהיר "אני אחליט ואני אנווט", כדי להבהיר שאין בכוונתו לחזור על מאורעות ממשלתו הראשונה. רבין הקים את ממשלתו בקואליציה עם מרצ וש"ס. הוא שמר לעצמו את תיק הביטחון, ומינה את פרס לשר החוץ ואת אברהם שוחט לשר האוצר.

עם תחילת כהונתו פתח רבין במשא ומתן לשלום עם סוריה ועם הפלסטינים. הראשון היה גלוי יחסית, והשני התנהל בחשאי בלונדון ובאוסלו. תחילה תלה רבין תקוות גדולות יותר בהצלחת הערוץ הסורי. הוא מינה את פרופ' איתמר רבינוביץ', מומחה לסוריה, כשגריר בארצות הברית. כשנודע בציבור הישראלי כי הוא נכון לנסיגה כמעט מלאה ברמת הגולן, פתחו תושבי הגולן במחאות וראו בכך הפרה של הבטחותיו לפני הבחירות. עקב כך נתן רבין את הסכמתו שעל הסכם עם סוריה יתקיים משאל עם. תגובתו בישיבת המפלגה כי המוחים "יכולים להסתובב כמו פרופלור" עוררה זעם, למרות ההבהרות כי הכוונה הייתה רק לאלה ש"חרגו מכללי הסדר הציבורי, וחברו לאנשי הימין הקיצוני של מתנחלי יש"ע".^[6] לבסוף הבשיל המהלך להסכמי אוסלו עם הפלסטינים. על צעד זה, שנותר שנוי במחלוקת עד ימים אלו, זכה רבין בפרס נובל לשלום (יחד עם שמעון פרס ויאסר ערפאת).

"פנינו היום אל הסיכויים הטובים, אל ימים ללא דאגה ולילות ללא חרדה, אל כלכלה צומחת וחברה שאינה יודעת מחסור. אם וכאשר יגיע לכאן השלום, שאנו כה רוצים בו, ישתנו חיינו מן הקצה אל הקצה. לא נחיה עוד רק על חרבנו", הכריז עם חתימת ההסכם בכנסת, אך גם ציין בדבריו שהוא מודע לסיכונים שההסכם מכיל בחובו. בהצבעה בכנסת הצביעו 61 ח"כים בעד החלטת הסיכום, 50 נגד, 8 נמנעו וח"כ אחד נעדר מן ההצבעה.

חתימת ההסכמים עוררה פולמוס עז, שהלך והתגבר עם התמשכות התהליך המדיני ועם פיגועי הטרור שליוו אותו. נפוצו דיבורים על חוסר הלגיטימיות של הממשלה, שלוּו בהסתה פרועה וחסרת תקדים נגד ריבונות הממשלה ונגד רבין אישית. בהפגנת הימין בכיכר ציון בירושלים, שנערכה ב-5 באוקטובר 1995, ערב אישור הסכם אוסלו ב', הונפו תמונות של רבין במדי אס אס. רבין, שנהג לשתות ויסקי,‏‏^[7], הוצג בקרב הימין כאלכוהוליסט אשר אינו ראוי לשמש בתפקידו.‏‏^[8] היו שציינו כי סגנונו הישיר של רבין ודבריו כלפי המתנחלים באותה תקופה היו מזלזלים ונתנו להם תחושה כי הממשלה מפקירה את ביטחונם ומעדיפה לדאוג ל-"98% מאזרחי המדינה", כפי שניסח זאת רבין. תגובתו של רבין על המחאות הסוערות – התבטאויות (שדלפו) כמו "הם לא מזיזים לי" – לא סייעו בהרגעת הרוחות.

באותה תקופה קירבה העבודה המשותפת בינו לבין יריבו הוותיק, שר החוץ שמעון פרס (קירבה שתגיע לשיא בחיבוק ביניהם בעצרת השלום ב-4 בנובמבר).

בדצמבר 1992 החליט רבין בצעד מעורר מחלוקת לגרש ללבנון 415 מפעילי החמאס והג'יהאד האיסלאמי.

ב-25 ביולי 1993, לאחר הסלמה בגבול הצפון שבהּ נהרגו שישה חיילים ויישובי הצפון הותקפו ברקטות על ידי ארגון חזבאללה, הורה ראש הממשלה רבין לרמטכ"ל אהוד ברק לצאת למבצע דין וחשבון. במהלך המבצע הותקפו כפרי חזבאללה רבים בידי תותחים, טנקים ומטוסי חיל האוויר, שזרעו בכפרים הרס רב. המבצע הופסק אחר שבעה ימים, לאחר שהושגו הבנות בין ישראל לחזבאללה.

ב-26 באוקטובר 1994 חתם רבין על הסכם השלום בין ישראל לירדן במעבר הגבול החדש מצפון לאילת. אורח הכבוד היה ביל קלינטון. ההסכם פתח את שערי ירדן בפני אנשי עסקים ותיירים מישראל. בניגוד להסכמי אוסלו, זכה ההסכם עם ירדן לתמיכה רחבה, ורק מעט חברי כנסת לא הצביעו בעד אישורו (בהם אריאל שרון, שנמנע).^[9]

ב-24 ביולי 1995 בתגובה לאזהרותיהם של חברי כנסת מהימין הכריז רבין בשידור רדיו:

"סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה... כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למרות הרשות הפלסטינית, לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה. וכו' וכו' וכו'. כל הדיבורים... הליכוד פוחד פחד מוות משלום. פחדני השלום. זהו הליכוד של היום."

בתקופת כהונתו קידם יצחק רבין תנופה רצינית במיוחד בנושא התשתיות התחבורתיות. פיתוח הכבישים והרכבות, שפיגר בעשרות שנים לעומת צורכי מדינת ישראל של שנות ה-90, זכה לתאוצה חסרת תקדים. מומנטום חיובי זה, אשר תרם רבות לפיתוח כלכלת מדינת ישראל, לא נעצר והמשיך גם לאחר תקופת כהונתו. כמו כן, הגדילה הממשלה בראשותו את תקציב מערכת החינוך, ובין היתר הועלה שכר המורים.

[עריכה] הירצחו

ערך מורחב – רצח יצחק רבין

ב-4 בנובמבר 1995, אור לי"ב בחשוון ה'תשנ"ו בסביבות שעה 21:45, בתום עצרת תמיכה בהסכמי השלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, בעת שצעד לעבר מכוניתו, נורו 3 יריות לעברו של רבין. הוא הובהל למרכז הרפואי תל אביב, שם נפטר כעבור 40 דקות מפצעיו. הרוצח, יגאל עמיר, סטודנט דתי בעל השקפה ימנית רדיקלית, סבר כי הסכמי אוסלו הם סכנה קיומית למדינת ישראל, וקיווה שרצח רבין ימנע את מימוש ההסכמים. עמיר נידון למאסר עולם ולעוד שש שנים (במצטבר), לאחר שהורשע ברצח ובפציעת מאבטחו של רבין. בנוסף, הורשע יחד עם אחיו חגי ודרור עדני בקשירת קשר, ונידון לעוד 5 שנים (לאחר ערעור המדינה הוחמר העונש ל-8 שנים).

לאחר מותו קבעה ממשלת ישראל את יום י"ב בחשוון כיום הזיכרון ליצחק רבין. מקומות ומוסדות שונים אימצו את שמו – היישוב צור יצחק, המרכז הרפואי רבין, כיכר רבין, מחלף רבין, מרכז יצחק רבין לחקר ישראל, ואף דרך יצחק רבין. בסיס הקריה בתל אביב, נקרא גם הוא על שמו – מחנה רבין.

[עריכה] משפחתו

יצחק רבין פגש לראשונה את לאה לבית שלוסברג, אשתו לעתיד, ביום קיץ של שנת 1943 ליד דוכני גלידת "ויטמן" ברחוב אלנבי בתל אביב. לאה, ילידת קניגסברג שבגרמניה, שעלתה לארץ עם משפחתה בגיל חמש ומאז התגוררה בתל אביב, הייתה אז בת 15, תלמידת כיתה י' בתיכון חדש.

לאה ויצחק נישאו ב-23 באוגוסט 1948, במהלך מלחמת העצמאות. תחילה התגוררו בבית הוריה של לאה בשדרות רוטשילד פינת כרמיה בתל אביב. בבית זה נולדה בתם הבכורה, דליה. שנתיים לאחר מכן עברה המשפחה לשיכון הקצינים בצהלה, וב-1955 נולד בנם, יובל. לאחר ששבו מארצות הברית, כשסיים יצחק רבין את תפקידו כשגריר, עברה משפחת רבין לדירתם בשכונת נווה אביבים, שם גרו בני הזוג עד מותם. בתקופת כהונתו השנייה של רבין כראש הממשלה, לקחה לאה רבין חלק במגוון פעולות התנדבותיות של אגודות שונות, ואף עמדה עד למותה בראשות אגודת אלו"ט למען ילדים אוטיסטים.

[עריכה] לקריאה נוספת

[עריכה] כתביו

• בית אבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, [תשל"ד].
• פנקס שרות (עם דב גולדשטין), הוצאת מעריב, 1979.
• יצחק רבין משוחח עם מנהיגים וראשי מדינות (בהשתתפות איתן הבר), רביבים, (תשמ"ד-1984) .
• רודף שלום: נאומי השלום של ראש הממשלה יצחק רבין, זמורה-ביתן, תשנ"ו-1995.

[עריכה] על רבין ופועלו

• יוסי גולדשטיין, רבין - ביוגרפיה, הוצאת שוקן, 2006.
• אורי מילשטיין, תיק רבין: איך תפח המיתוס, הוצאת מכון שרידות, 1995.
• אורי מילשטיין, תיק רבין מיתוס ושברו, הוצאת מכון שרידות, 2005.
• יצחק רבין - ראש ממשלת ישראל, בהוצאת גנזך המדינה, 2005. מסמכים ומכתבים של יצחק רבין
• דוד הורוויץ (עורך), משימה בלתי גמורה - חייו ומותו של יצחק רבין, הוצאת מעריב.

[עריכה] ראו גם

• שלום חבר
• תאוריות הקשר על רצח רבין

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יצחק רבין
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יצחק רבין

• יצחק רבין, באתר הכנסת
• יצחק רבין, באתר של מרכז רבין.
• יצחק רבין (1995 - 1922): גיבור מלחמה וקורבן שלום, באתר הסוכנות היהודית.
• אתר הזיכרון ליצחק רבין, באתר הכנסת.
• יצחק רבין, באתר "סנונית".
• על פרשת חשבון הדולרים, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
• מיכאל בר-זוהר, לאן נעלם יצחק רבין?, באתר הארץ, 3 בינואר 2007
• שלמה אהרונסון, תורת הביטחון של הרמטכ"ל יצחק רבין והדרך למלחמת ששת-הימים, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2005
• פרק הסיום מספרו של אורי שטנדל על רבין בנעוריו, באתר "אומדיה"

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004, עמ' 348–349.
2. ^ ראו מבוא: קווים לדרכו של יצחק רבין, 1967-1936
3. ^ עמי גלוסקא, אשכול תן פקודה, עמ' 34.
4. ^ ‏הסרט שישה ימים ביוני
5. ^ [1] [2]
6. ^ רפי מן, לא יעלה על הדעת, הד-ארצי, 1998, עמ' 245–246
7. ^ ‏גידי וייץ, יוסי מימן נלחם על קיומו של ערוץ 10, הארץ, 5 בפברואר 2009‏
8. ^ ‏דניאל בן סימון, ניצחון השוליים: איך קרס השמאל ועלה הימין? או: איך קרה שכולם, גם הדפוקים והנדפקים שממשיכים להידפק ממשיכים להצביע נתניהו?, מודן, 1997‏, עמ' 71.
9. ^ ראו נאומו של רבין בכנסת בדיון על ההסכם.

יצחק רבין

ראשי ממשלות ישראל דוד בן-גוריון | משה שרת | דוד בן-גוריון | לוי אשכול | גולדה מאיר | יצחק רבין | מנחם בגין | יצחק שמיר | שמעון פרס | יצחק שמיר | יצחק רבין | שמעון פרס | בנימין נתניהו | אהוד ברק | אריאל שרון | אהוד אולמרט | בנימין נתניהו שרי הביטחון בממשלות ישראל דוד בן-גוריון · פנחס לבון · דוד בן-גוריון · לוי אשכול · משה דיין · שמעון פרס · עזר ויצמן · מנחם בגין · אריאל שרון · מנחם בגין · משה ארנס · יצחק רבין · יצחק שמיר · משה ארנס · יצחק רבין · שמעון פרס · יצחק מרדכי · משה ארנס · אהוד ברק · בנימין בן אליעזר · שאול מופז · עמיר פרץ · אהוד ברק שרי הדואר והתקשורת בממשלות ישראל שרי הדואר: מרדכי נורוק · יוסף בורג · ישראל ברזילי · בנימין מינץ · אליהו ששון · ישראל ישעיהו-שרעבי · אלימלך-שמעון רימלט שרי התקשורת: שמעון פרס · אהרן אוזן · יצחק רבין · אהרן אוזן · מנחם בגין · מאיר עמית · יצחק מודעי · יורם ארידור · מרדכי צפורי · אמנון רובינשטיין · גד יעקבי · רפאל פנחסי · משה שחל · שולמית אלוני · לימור לבנת · בנימין בן אליעזר · ראובן ריבלין · אריאל שרון · אהוד אולמרט · דליה איציק · אברהם הירשזון · אריאל אטיאס · משה כחלון שרי הפנים בממשלות ישראל יצחק גרינבוים | חיים משה שפירא | ישראל רוקח | חיים משה שפירא | ישראל בר-יהודה | חיים משה שפירא | גולדה מאיר | יוסף בורג | שלמה הלל | יוסף בורג | שלמה הלל | יוסף בורג | שמעון פרס | יצחק חיים פרץ | יצחק שמיר | אריה דרעי | יצחק רבין | אריה דרעי | יצחק רבין | עוזי ברעם | דוד ליבאי | אהוד ברק | חיים רמון | אליהו סויסה | נתן שרנסקי | חיים רמון | אליהו ישי | אריאל שרון | אליהו ישי | אברהם פורז | אופיר פינס-פז | אריאל שרון | רוני בר-און | מאיר שטרית | אליהו ישי שרי החינוך בממשלות ישראל זלמן שזר | דוד רמז | דוד בן-גוריון | בן ציון דינור | זלמן ארן | אבא אבן | זלמן ארן | יגאל אלון | אהרן ידלין | זבולון המר | יצחק נבון | יצחק שמיר | זבולון המר | שולמית אלוני | יצחק רבין | אמנון רובינשטיין | זבולון המר | יצחק לוי | יוסי שריד | אהוד ברק | לימור לבנת | מאיר שטרית | יולי תמיר | גדעון סער שרי הסעד, העבודה והרווחה בממשלות ישראל שרי העבודה והרווחה (2003-1948): מרדכי בנטוב · גולדה מאיר · מרדכי נמיר · גיורא יוספטל · יגאל אלון · יוסף אלמוגי · יצחק רבין · משה ברעם · מנחם בגין · ישראל כץ · אהרן אבוחצירא · אהרן אוזן · משה קצב · יצחק שמיר · רוני מילוא · יצחק רבין · אורה נמיר · אליהו ישי · רענן כהן · שלמה בניזרי · אריאל שרון · שלמה בניזרי שרי הסעד (1977-1948): יצחק מאיר לוין · חיים משה שפירא · פרץ נפתלי · יוסף בורג · מיכאל חזני · ויקטור שם-טוב · מיכאל חזני· יצחק רבין · יוסף בורג · זבולון המר · משה ברעם שרי התעשייה, המסחר והתעסוקה (משנת 2003): אהוד אולמרט · אלי ישי · בנימין בן-אליעזר שרי הרווחה (משנת 2003): זבולון אורלב · אריאל שרון · אהוד אולמרט · יצחק הרצוג שרי הדתות בממשלות ישראל שרי הדתות (2003-1948): יהודה לייב מימון | חיים משה שפירא | יעקב משה טולידאנו | זרח ורהפטיג | יצחק רפאל | חיים יוסף צדוק | יצחק רפאל | חיים יוסף צדוק | אהרן אבוחצירא | יוסף בורג | שמעון פרס | יוסף בורג | זבולון המר | אבנר שאקי | יצחק רבין | שמעון שטרית | בנימין נתניהו | אלי סויסה | בנימין נתניהו | זבולון המר | בנימין נתניהו | יצחק לוי | אלי סויסה | יצחק כהן | יוסי ביילין | אשר אוחנה | אריאל שרון השרים לשירותי דת (משנת 2008): יצחק כהן | יעקב מרגי ראשי המטה הכללי של צה"ל יעקב דורי · יגאל ידין · מרדכי מקלף · משה דיין · חיים לסקוב · צבי צור · יצחק רבין · חיים בר-לב · דוד אלעזר · מרדכי גור · רפאל איתן · משה לוי · דן שומרון · אהוד ברק · אמנון ליפקין-שחק · שאול מופז · משה יעלון · דן חלוץ · גבי אשכנזי סגני ראשי המטה הכללי של צה"ל צבי איילון · מרדכי מקלף · חיים לסקוב · צבי צור · יצחק רבין · חיים בר-לב · ישראל טל · יקותיאל אדם · משה לוי · דוד עברי · דן שומרון · אמיר דרורי · אהוד ברק · אמנון ליפקין-שחק · מתן וילנאי · שאול מופז · עוזי דיין · משה יעלון · גבי אשכנזי · דן חלוץ · משה קפלינסקי · דן הראל מפקדי פיקוד הצפון (פצ"ן) משה כרמל · יוסף אבידר · משה דיין · אסף שמחוני (ממלא מקום) · משה צדוק · יצחק רבין · מאיר זורע · אברהם יפה · דוד אלעזר · מרדכי גור · יצחק חופי · מרדכי גור · רפאל איתן · אביגדור בן-גל · אמיר דרורי · אורי אור · יוסי פלד · יצחק מרדכי · עמירם לוין · גבי אשכנזי · בני גנץ · אודי אדם · גדי אייזנקוט מפקדי פיקוד הדרום (פד"ם) יגאל אלון · יצחק רבין (ממלא מקום) · משה דיין · משה צדוק · יעקב פרי · מאיר עמית · אסף שמחוני (ממלא מקום) · חיים לסקוב · חיים הרצוג · אברהם יפה · צבי זמיר · ישעיהו גביש · אריאל שרון · שמואל גונן · אברהם אדן · יקותיאל אדם · הרצל שפיר · דן שומרון · חיים ארז · משה בר כוכבא · אורי שגיא · יצחק מרדכי · מתן וילנאי · שאול מופז · שלמה ינאי · יום טוב סמיה · דורון אלמוג · דן הראל · יואב גלנט ראשי אגף המטה הכללי (אג"ם) ואגף המבצעים (אמ"ץ) ראשי אג"ם: יגאל ידין · מרדכי מקלף · משה דיין · יוסף אבידר · מאיר עמית · חיים לסקוב · צבי צור · מאיר זורע · יצחק רבין · חיים בר-לב · עזר ויצמן · דוד אלעזר · ישראל טל · רחבעם זאבי · יצחק חופי · הרצל שפיר · יקותיאל אדם · רפאל איתן · משה לוי · דוד עברי · דן שומרון · אמיר דרורי · אהוד ברק · אמנון ליפקין-שחק · מתן וילנאי · שאול מופז · עוזי דיין ראשי אמ"ץ: דן חלוץ · גיורא איילנד · דן הראל · ישראל זיו · גדי אייזנקוט · טל רוסו הקודמת: גולדה מאיר יושב ראש מפלגת העבודה (1974 - 7 באפריל 1977) הבא: שמעון פרס הקודם: שמעון פרס יושב ראש מפלגת העבודה (1992 - 4 בנובמבר 1995) הבא: שמעון פרס