יצחק רבין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יצחק רבין (להאזנה (מידע · עזרה)) (1 במרץ 1922 - 4 בנובמבר 1995), הרמטכ"ל השביעי של צה"ל ומפקדו במלחמת ששת הימים וראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל. חתן פרס נובל לשלום.

רבין נרצח בעודו ראש ממשלה מכהן, בידי מתנקש יהודי, איש ימין קיצוני, שהתנגד להסכמי אוסלו שאותם הוביל רבין.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 נעוריו 1.2 קריירה צבאית 1.2.1 הגנה ופלמ"ח 1.2.2 מלחמת העצמאות 1.2.3 המשך השירות בצה"ל 1.2.4 רמטכ"ל 1.3 כשגריר ישראל בארצות הברית 1.4 ראש הממשלה - קדנציה ראשונה 1.5 בין תפקידים 1.6 כשר הביטחון 1.7 ראש הממשלה - קדנציה שנייה 1.8 הירצחו 2 משפחתו 3 הערות שוליים 4 לקריאה נוספת 5 ראו גם 6 קישורים חיצוניים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] נעוריו

יצחק רבין נולד ב־1 במרץ 1922 בירושלים. הוריו, רוזה ונחמיה רבין, היו מחלוצי העלייה השלישית וחברי תנועת אחדות העבודה.

אביו, נחמיה רוביצוב, נולד בשנת 1886 בסמידוביץ' שבאוקראינה. הוא התייתם מאביו בהיותו ילד וסייע לאמו בפרנסת המשפחה. בהיותו בן שמונה־עשרה נסע נחמיה לארצות הברית ושם הצטרף לתנועת "פועלי ציון". שם גם שינה את שם משפחתו לרבין. בשנת 1917 הפליג לארץ ישראל עם מתנדבי הגדוד העברי, במטרה להתיישב בארץ.

אמו של יצחק רבין, רוזה (המכונה "רוזה האדומה"), נולדה למשפחת כהן בשנת 1890 במוגילב שבבלארוס. אביה, יצחק, היה רב והתנגד לציונות, אך רוזה ביקשה ללמוד לימודים כלליים ולמדה בנעוריה בגימנסיה הנוצרית לבנות בגומל. מגיל צעיר נמשכה אחר חוגים מהפכניים וגילתה מעורבות חברתית ופוליטית. בשנת 1919 עלתה לארץ ישראל כנוסעת סמויה בספינה "רוסלאן", הנחשבת למבשרת העלייה השלישית. תחילה התיישבה בכנרת ולאחר מכן עקרה לירושלים. כאן הכירה את נחמיה רבין, ובשנת 1921 נישאו. יצחק רבין קרוי על שמו של יצחק כהן. דרך אימו קשור יצחק רבין בקשרי משפחה לדוד הכהן (בן דודה של אימו), ומכאן למשפחות רופין, סוקניק (ידין), ידלין ואחרים.

כשהיה רבין כבן שנה עברה משפחתו לגור בחיפה, שם נולדה אחותו רחל, בשנת 1925. עקב עבודתו של אביו בחברת החשמל עברה המשפחה לשכונת שבזי בתל־אביב, מקום בו החלה אמו לעבוד בסגל הקבע של ארגון ההגנה ומאוחר יותר נבחרה למועצת העיר תל אביב.

בשנת 1928 החל רבין ללמוד ב"בית החינוך לילדי עובדים" (בית החינוך ע"ש א"ד גורדון) שנפתח ב־1924 בתל אביב כבית ספר ניסיוני שמטרתו לשלב סוציאליזם וחינוך עברי. בגיל 15, כאשר אמו כבר הייתה חולה, עבר רבין ללמוד בקיבוץ גבעת השלושה, בבית ספר חדש שהוקם כמוסד כהמשך לבית החינוך לילדים.

ב-1937 המשיך רבין ללמוד בבית הספר החקלאי כדורי והיה בן המחזור הרביעי של המוסד. לימודיו כללו בעיקר חקלאות (11 מקצועות בתחום) והנהלת חשבונות. בקיץ 1938 נסגר בית הספר באופן זמני, מחמת מאורעות המרד הערבי הגדול, ורבין שלא רצה לחזור לבית אביו, העסוק רוב הזמן (אמו נפטרה ממחלת הסרטן בשנת הלימודים הראשונה שלו ב"כדורי"), התארח בגינוסר אצל יגאל אלון, שהיה בוגר המחזור הראשון ב"כדורי". בינתיים למד רבין להפעיל כלי נשק, בקורס בן 10 ימים מטעם "ההגנה", ובתקופה זו התחבר ליגאל אלון, שלימים היה למפקד הפלמ"ח. רבין חזר ללימודיו וסיים אותם בהצטיינות בשנת 1940.

כפרס על הצטיינותו בלימודים ב"כדורי" קיבל מלגה ללימודים באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה ורצה ללמוד הנדסת-מים, אולם עקב מלחמת העולם השנייה הדבר לא התאפשר. רבין עבר לקיבוץ רמת יוחנן והצטרף להכשרה מגוייסת של הנוער העובד שהתגוררה במקום.

[עריכה] קריירה צבאית

[עריכה] הגנה ופלמ"ח

רבין הצטרף ל"הגנה" עוד בהיותו תלמיד בכדורי. ב־1941, בהיותו בן 19, היה מראשוני המצטרפים לפלמ"ח. פעולתו הראשונה הייתה במסגרת שתוף פעולה עם הצבא הבריטי להשתלטות על לבנון שהייתה בשלטון צרפת של וישי (באותה פעולה איבד משה דיין את עינו). בשנת 1945 התמנה לסגן מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח. ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) נעצר על ידי הבריטים ונשלח למחנה מעצר, ממנו שוחרר כעבור חמישה חודשים. הוא ביקש לממש את תוכניתו לנסוע וללמוד הנדסת מים, אך יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, שיכנעו לוותר על כך ומינה אותו בשלהי 1946 למפקד הגדוד השני של החטיבה המגוייסת בפלמ"ח. בתקופה זו סדר הכוחות של הפלמ"ח מנה ארבעה גדודים בלבד, הגדוד השני היה אחראי על השרון, ירושלים, תל־אביב ודרום הארץ. באותה תקופה נפצע רבין ברגלו בתאונת אופנוע, ועל אף שהחלים, נשאר מוגבל באחת מרגליו. אף־על־פי־כן מינהו אלון למג"ד.

באוקטובר 1947, אלון העבירו לתפקיד קצין המבצעים של הפלמ"ח, והוא עסק בהבטחת שלומן של השיירות לירושלים.

[עריכה] מלחמת העצמאות

באפריל 1948, במהלך מלחמת העצמאות, התמנה למפקד חטיבת הראל, אשר השתתפה בקרבות העזים על הדרך לירושלים ובתוך העיר, בקרבות שייך ג'ראח, קטמון והר ציון. רבין פיקד על שחרור רמת רחל מן הכיבוש הירדני־מצרי והיה מעורב בפריצת דרך בורמה. רבין כתב על חוויתיו מאותה תקופה ב"מערכות". בזמן ההפוגה הראשונה היה רבין מעורב בפרשת אלטלנה. הוא פיקד על מטה הפלמ"ח שהיה במלון "ריץ" בחוף הים בתל אביב, מול מקום עלייתה של אלטלנה על שרטון, ועם השנים התפתח דיון נוקב סביב מעורבותו בפרשה השנויה במחלוקת^[1]. לאחר ההפוגה היה רבין סגן מפקד מבצע דני, במהלכו נכבשו הערים לוד ורמלה ונמל התעופה לוד. מבצע זה היה הגדול ביותר עד אז, וכלל כוחות בסדר גודל של כארבע חטיבות.

בהמשך המלחמה פעל כקצין המבצעים של חזית המרכז, ולאחר מכן כקצין המבצעים של חזית הדרום וסגנו של מפקד החזית יגאל אלון. במסגרת זו השתתף בתכנון וביצוע מבצעי התקיפה רחבי ההיקף של צה"ל, אשר סיימו את מלחמת העצמאות ובהם מבצע יואב שפתח את הדרך לנגב וכבש את באר-שבע ומבצע חורב שמטרתו הייתה להוציא את הצבא המצרי משטחי ארץ-ישראל לשפר עמדות לקראת משא ומתן^[2].

לקראת תום המלחמה השתתף בשיחות רודוס, שדנו בהסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים, אולם חזר לארץ לפני החתימה על ההסכם, לקראת מבצע עובדה. הוא ביקר את הנכונות הישראלית לפירוז אזור ניצנה. באוגוסט 1949 מונה לממלא מקום מפקד חזית הדרום, במקומו של אלון.

[עריכה] המשך השירות בצה"ל

עם ההתארגנות שלאחר המלחמה ופרישת חלק גדול מהפיקוד הבכיר בצה"ל, נשאר רבין בצבא והיה בכיר יוצאי הפלמ"ח. תפקידו הראשון לאחר המלחמה היה מפקד קורס מג"דים של צה"ל. ב-1953 השתלם בבית הספר לקציני מטה בקמברלי שבאנגליה. את דרגת האלוף קיבל בשנת 1953 כאשר קודם מתפקיד ראש מחלקת המבצעים באג"ם לתפקיד ראש מחלקת ההדרכה.

בשנים 1956 עד 1959 שירת כאלוף פיקוד הצפון, ובשנים 1959-1963 היה ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל.

[עריכה] רמטכ"ל

ב-25 בדצמבר 1963 מונה רבין לרמטכ"ל על ידי לוי אשכול. רבין כיהן כרמטכ"ל בשנים 1968-1964, ופיקד על צה"ל במלחמת ששת הימים. מכיוון שלוי אשכול כיהן גם כשר ביטחון והיה חסר נסיון בתחום היה לרבין חופש פעולה גדול ^[3]. השנים הראשונות לכהונתו כרמטכ"ל היו שנים שקטות יחסית, שבהן התעצם צה"ל. בשנת 1965, בעקבות הקמת אש"ף, החלו נסיונות חוזרים ונשנים של פגיעה במוביל הארצי. ב-28 במאי 1965 ביצע צה"ל פעולה רחבת היקף על מנת לאותת כי על פעולות החבלה להפסיק. בחזית הסורית פרצו מפעם לפעם חילופי ירי של טנקים ותותחים, בשל סכסוכי גבול ונסיון סורי (שנבלם) להטות את מי הירדן. ב-13 בנובמבר 1966 פשט צה"ל על הכפר סמוע שמדרום לחברון בפעולת תגמול גדולה, שבאה בעקבות פעולות חבלה אחדות בישראל. בקרב אווירי שנערך ב-7 באפריל 1967 הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים.

רבין נטה לקדם אנשים משיקולים עניניים והתעלם ממשקעי העבר. כך למשל החליט למנות את אריאל שרון, שקידומו הוקפא מימי מבצע קדש, לראש מחלקת ההדרכה בדרגת אלוף. ב-1967 היה המטה הכללי מורכב מאנשים בעלי נסיון והשכלה צבאיים, כפי שלא היה בשום תקופה קודמת.

ב-15 במאי 1967, בעיצומו של יום העצמאות תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני (בניגוד להסדרי הנסיגה לאחר מבצע קדש). כך נכנסה ישראל למצב חירום שנקרא תקופת ההמתנה, שהסתיים ביציאתה של ישראל למלחמת ששת הימים. תקופת ההמתנה הייתה תקופה של חרדה עצומה בציבור הישראלי מפני המלחמה המתקרבת. אחד הפזמונים שחוברו בתקופה זו כדי לעודד את הציבור היה "נאצר מחכה לרבין" מאת חיים חפר בביצוע אריק לביא.

מנהיגים אחדים הטיחו ברבין האשמות כבדות על שהוא גורר את צה"ל למלחמה. בן-גוריון הזהיר אותו בפגישה לילית ביניהם שהוא גורר את המדינה למצב חמור ולבידוד בינלאומי, והאשים אותו ואת אשכול באחריותם למצב. מנהיג המפד"ל, חיים משה שפירא, אמר לרבין: "איך אתה מעז ללכת למלחמה כאשר כל התנאים הם לרעתנו?". רבין היה עייף, מתוח ועישן סיגריות בשרשרת, ובעת סיור שרים בדרום הארץ היה לסובבים אותו נדמה כי הוא על סף התמוטטות. לפי צבי דינשטיין, טען רבין שהוא "שומע רעשים נוראיים" וכי ההפצצה החלה^[4]. ב־23 במאי 1967 זימן אליו רבין את עזר ויצמן, ראש אגף מטה, ולדבריו אמר לו: "סיבכתי את מדינת ישראל בגלל סדרת טעויות שעשיתי... אני מאמין שמי שטעה צריך ללכת, אני טעיתי" והציע לו להתמנות לרמטכ"ל. ויצמן סירב, בטענה שהדבר יביא לדמורליזציה בצה"ל, והציע לרבין לנוח. בסופו של היום חש רבין תשישות קשה והתמוטט. רופא נתן לו זריקת הרגעה שהרדימה אותו עד למחרת בצהרים. ביומיים שלאחר מכן פיקד ויצמן על הצבא בפועל, והפיץ את השמועה כי הרמטכ"ל לקה ב"הרעלת ניקוטין". ב־25 במאי 1967 חזר רבין לתפקוד מלא, ופיקד על צה"ל בניצחונו הגדול במלחמת ששת הימים.

לאות הוקרה על הניצחון במלחמת ששת הימים העניקה האוניברסיטה העברית לרבין תואר דוקטור לשם כבוד. בטקס קבלת התואר, שנערך על הר הצופים, נשא רבין את "נאום הר הצופים", שביטא את רוח צה"ל וזכה להד רב.

[עריכה] כשגריר ישראל בארצות הברית

עם פרישתו מצה"ל רבין, שתמיד היה בעל "אוריינטציה אמריקאית" מונה לבקשתו, בפברואר 1968, לשגריר ישראל בארצות הברית. בתפקיד זה כיהן חמש שנים. בתקופה זו הפכה ארצות הברית לספק הנשק העיקרי של ישראל. בפרט הצליח רבין להביא לביטול האמברגו על משלוח מטוסי F-4 פנטום לישראל וגדלה נכונותה של ארצות הברית לסייע לישראל. רבין נחשב מקורב לרפובליקנים וליועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר.

לאחר שובו מוושינגטון בשנת 1973, הצטרף למפלגת העבודה. במלחמת יום הכיפורים לא נשא בתפקיד רשמי כלשהו.

[עריכה] ראש הממשלה - קדנציה ראשונה

בינואר 1974 נבחר רבין לכנסת השמינית והתמנה לשר העבודה. עם התפטרותה של ראש הממשלה, גולדה מאיר, בעקבות דו"ח ועדת אגרנט, התמודד רבין על הנהגת מפלגת העבודה מול שמעון פרס - התמודדות ראשונה מבין רבות בין השניים. בהצבעה החשאית במרכז מפלגת העבודה קיבל רבין 298 קולות לעומת 254 להם זכה פרס. לאחר ניצחונו בבחירות פנימיות אלו התמנה רבין ב-3 ביוני 1974 לראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל וראש הממשלה ה"צבר" הראשון. הוא היה צעיר ראשי הממשלות עד אז וצעיר בדור מקודמתו.

ההרכב הקואליציוני של ממשלת רבין (הממשלה ה17) היה דומה לזה ממשלת גולדה מאיר - מערך, מפד"ל, וליברלים עצמאיים - פרט לארבעת חודשים הראשונים בהם לא היו מפלגות דתיות בקואליציה בעוד מפלגת רצ בראשות שולמית אלוני הייתה חברה בקואליציה. השרים הבכירים בממשלתו היו כולם חדשים בתפקידם: שמעון פרס שר הביטחון, יהושע רבינוביץ שר האוצר ויגאל אלון שר החוץ וסגן ראש הממשלה.

בחזית המדינית נערך בתחילת כהונתו של רבין המשא ומתן עם מצרים על הסכם הביניים שבעקבות מלחמת יום הכיפורים. ההסכם נחתם בספטמבר 1975, והושג לאחר מסע דילוגים של הנרי קיסינג'ר בין שתי המדינות. ההסכם אישרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום. במסגרת ההסכם נסוגה ישראל מרצועה שכללה את רוב שדות הנפט בסיני, ונוצר אזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם. מצרים התחייבה לאפשר הובלת מטענים לא צבאיים לישראל וממנה בתעלת סואץ. ההסכם לווה בהסכם ישראלי-אמריקאי, במסגרתו נתנה ארצות הברית ערבות להספקת נפט לישראל כתחליף לשדות הנפט שפונו בסיני. המשא ומתן וההסכם נענו בהפגנות ימין שבהן נשא מנחם בגין נאומים נגד ההסכם.

במסגרת המלחמה בטרור ערך צה"ל את "מבצע יונתן" לשחרור 105 חטופים יהודים וישראלים באוגנדה. בעולם המערבי זכתה ישראל להערצה על התעוזה של הממשלה ולהערכה על הביצוע של צה"ל.

ממשלת רבין סבלה מאי יציבות, ומסכסוכים בין רבין לבין שר הביטחון שמעון פרס, שרבין חש כי הוא חותר תחתיו. הסכסוכים עם פרס החלישו מאוד את יכולת הפעולה של רבין. למרות זאת חוללה ממשלת רבין מספר שינויים משמעותיים בתחום הכלכלי, ניקיון הכפיים וחופש הביטוי.

תנועת "גוש אמונים" הגבירה את פעילותה, ובגיבויו של פרס ובתמיכה של חלק מצעירי המפד"ל (למשל, זבולון המר) החלה לפעול לעידוד יישובם של יהודים בגדה המערבית, מדיניות שרבין התנגד לה. בתקופת כהונתו של רבין נחקרו והתגלו פרשות שחיתות בצמרת המדינה. החקירות נערכו בעידודו ותמיכתו של רבין, אף שהיו מעורבים בהן אישים כמועמדו של רבין לתפקיד נגיד בנק ישראל, אשר ידלין, ושר השיכון והבינוי אברהם עופר.

שר האוצר בממשלת רבין, יהושע רבינוביץ, הוביל שני צעדים מרחיקי לכת בתחום המסים:

• הרפורמה במס הכנסה בעקבות המלצותיה של "ועדת בן שחר", ששינתה את פניו של מס ההכנסה בישראל, ובפרט ביטלה מנגנונים רבים להתחמקות ממס.
• הטלתו של מס ערך מוסף: מס זה הפך למרכזי שבמסים העקיפים בישראל וביטל מסי קניה רבים.

האינפלציה, שהחלה לעלות כבר בתחילת שנות השבעים, גאתה אחרי מלחמת יום הכיפורים והעלייה בהוצאה הביטחונית ומשבר הנפט, אך ירדה לכ-25% לשנה בתקופה שקדמה לכינונה של ממשלת רבין. רבין ורבינוביץ לא נקטו במדיניות של ריסון תקציבי, שמשמעותה הייתה פיטורי עובדים במגזר הממשלתי וקיצוץ בתכניות הרווחה, והאינפלציה עלתה לכ-34% לשנה. רמת האבטלה נשמרה נמוכה לאורך כל תקופת כהונת ממשלתו.

ב־14 בדצמבר 1976 נערכה בכנסת הצבעה על הצעת אי אמון שהגישה החזית הדתית התורתית (אגודת ישראל) בשל חילול השבת שנגרם לטענתם כאשר חלק משרי הממשלה לא הספיקו לחזור לביתם לפני כניסת השבת מטקס קבלת מטוסי ה־F-15 הראשונים של חיל האוויר. שניים משלושת שרי סיעת המפד"ל נמנעו בהצבעה. רבין, בהתייעצות עם שר המשפטים חיים צדוק, החליט לראות את הצבעתם זו כהתפטרות (החוק לא אפשר אז לראש הממשלה לפטר שר אלא אם נמנעה סיעתו לתמוך בממשלה בהצבעת אי-אמון). הוא הודיע על כך בכנסת ב־20 בדצמבר, ובאותו לילה כינס ישיבת ממשלה מיוחדת שבה הודיע על כוונתו להתפטר, ונסע לבית הנשיא להגיש את התפטרותו. במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת, והקדמת הבחירות ל־17 במאי 1977, מה שהבטיח שהממשלה תהיה עד אחרי הבחירות ממשלת מעבר בה אי אפשר להביע אי אמון. הליך זה כונה על ידי רבין או מקורביו "התרגיל המבריק", מה שאחר כך נחשב אירוני.

בהתמודדות הפנימית במרכז מפלגת העבודה שהתקיימה בפברואר 1977 ניצח רבין את שר הביטחון שמעון פרס שנית, ברוב קטן, ונבחר למועמד המערך לראשות הממשלה. אולם ב־15 במרץ פרסם עיתונאי "הארץ" דן מרגלית את פרשת חשבון הדולרים - קיום חשבון בנק בחו"ל השייך לאשתו של רבין, בניגוד לחוק הפיקוח על מטבע זר דאז. רבין לא ניסה להסתיר דבר והודה מיד. שר האוצר, יהושע רבינוביץ רצה להטיל על רבין קנס, מעשה שהיה מונע הגשת כתב אישום. אולם היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק קבע כי יש להעמיד לדין את שני בני הזוג רבין, ואיים על רבינוביץ שיעמידו לדין אם ינסה להגן על רבין. בסופו של דבר החליט רבין כי לא נותרה לו ברירה והוא התפטר ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה. הוא הודיע על כך בשידור טלוויזיה דרמטי ב־7 באפריל 1977, בשעה 23:40. לאחר מכן החליט ברק שיש להעמיד לדין רק את לאה רבין, בעלת החשבון.

ב־10 באפריל נבחר פרס ברוב גדול על ידי מרכז מפלגת העבודה להחליף את רבין כמועמדה לראשות הממשלה. רבין רצה לפרוש מראשות הממשלה, אולם בשל היות הממשלה ממשלת מעבר הדבר לא התאפשר. גם מינוי של ממלא מקום לא היה אפשרי לפי החוק, ולבסוף הוחלט שרבין ייצא לחופשה החל מה־22 באפריל, ופרס ישמש כראש הממשלה בפועל, אם כי מבחינה חוקית רבין המשיך לשאת באחריות כראש הממשלה וקיבל עדכונים שוטפים. אחרי תבוסת פרס בבחירות, רבין שוב חזר למלא את תפקידו והעביר את השלטון לידי מנחם בגין ב־20 ביוני.

[עריכה] בין תפקידים

משפרש מראשות הממשלה כתב רבין עם העיתונאי דב גולדשטיין את האוטוביוגרפיה שלו, "פנקס שירות", שבה תיאר בצורה כנה מהמקובל אצל פוליטיקאים פעילים מאורעות בחייו (לדוגמה גירוש תושבי לוד ורמלה במבצע דני במלחמת העצמאות). הוא התייחס בספר בצורה בוטה לשמעון פרס, אותו כינה "חתרן בלתי נלאה". האיבה ביניהם נמשכה עוד שנים רבות, אך דעכה עם כהונתם המשותפת בממשלות השונות.

בשנים 1977-1984 היה חבר כנסת באופוזיציה. בתחילת 1980 קרא יגאל אלון תיגר על מנהיגותו של פרס. אולם הוא נפטר בפתאומיות בפברואר, ויצחק רבין שוב היה המתמודד נגד פרס על ראשות המפלגה. הפעם, ב-18 בדצמבר 1980, ניצח פרס ברוב גדול של כ-70 אחוז מהמצביעים במרכז המפלגה.

[עריכה] כשר הביטחון

בשנת 1984, עם קיומן של הבחירות לכנסת האחת עשרה, גבר המערך בראשות פרס על הליכוד עם 44 מנדטים, אך הפער שעמד על 3 מנדטים בלבד והתיקו בין הגושים גרר הקמתה של ממשלת אחדות לאומית. במסגרת ממשלת האחדות, נקבע הסכם רוטציה עם הליכוד והוחלט שפרס יכהן כראש הממשלה במחצית הראשונה של הקדנציה, וכשר החוץ בחציה השני. רבין כיהן לאורך כל התקופה (השנים 1984-1988) כשר הביטחון. עם כניסתו לתפקיד היה צה"ל פרוס בעומק לבנון בקו האוואלי, ונתון להתקפות קבוצות שיעיות ואחרות. כשר הביטחון צמצם עד מאוד את נוכחות צה"ל בלבנון, והגבילה לרצועה צרה בדרום לבנון, החלטה שעברה על חודו של קול בממשלה. בסוף 1987 נאלץ להתמודד עם האינתיפאדה שפרצה במפתיע. בתחילה רבין לא הבחין בחומרת האירועים, ולא הפסיק את ביקור העבודה בארצות הברית שבמהלכו פרצה. לאחר חודש, כאשר המהומות לא דעכו מעצמן, הזרים כוחות צבא גדולים ונקט במדיניות של הטלת עוצר המוני, מאסרים המוניים, הכבדה של הממשל הצבאי המוטל על השטח, הרס ואטימת בתים, אכיפה נוקשה של חוקי המס על התושבים וכן סגירת בתי ספר. בתחילת האינתיפדה התבטא רבין כי צריך לשבור רגליים וידיים, אולם כשהיו מקרים שהדברים בוצעו כלשונם הכחיש כי זו הייתה כוונתו. את המדיניות תיאם באמצעות "פורום השטחים" שהיה מתכנס אחת לשבוע. האינתיפאדה פסקה סופית רק עם הסכמי אוסלו ב-1993. בעקבות הבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת 1988 הוקמה ממשלת האחדות השנייה בראשותו של יצחק שמיר, ורבין המשיך לכהן בה כשר הביטחון עד לפירוקה בשנת 1990, בעקבות פעולתו של פרס שרבין העניק לה את כינוי "התרגיל המסריח".

[עריכה] ראש הממשלה - קדנציה שנייה

בשנת 1992 הנהיגה מפלגת העבודה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות בהשתתפות כל חברי המפלגה ("פריימריז"). בהתמודדות על ראשות המפלגה שנערכה ב־19 בפברואר התמודדו רבין, פרס, ישראל קיסר, ואורה נמיר. רבין זכה במעט יותר מהסף של 40% מהקולות שהיה דרוש כדי להימנע מסיבוב שני, ונבחר להיות מועמד המפלגה לראשות הממשלה. מפלגת העבודה ניסתה להצניע את משקלה ולהגביר את משקלו של יצחק רבין בתעמולת הבחירות, לכן הסלוגן המרכזי היה "ישראל מחכה לרבין" על משקל השיר "נאצר מחכה לרבין". לאור מערכת הבחירות המבוססת על אישיותו ומה שהצטייר כאהדת בציבור לרבין, הליכוד הטיל דופי ברבין והעלה טענות בדבר התמוטטותו ערב מלחמת ששת הימים ונטייתו לשתיינות. בתגובתו לטענות תיאר רבין בראיון את מה שקרה לפני המלחמה והתייחס בביטול לטענות על השכרות^[5].

בשנת 1992, בעקבות ניצחון מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השלוש עשרה שהתקיימו ב-23 ביוני זכתה מפלגת העבודה ל-44 מנדטים ורבין כיהן שוב כראש הממשלה החל ב-13 ביולי. טרם כינון הממשלה, כיהן כיו"ר הכנסת הזמני, טרם בחירתו של שבח וייס לתפקיד, מתוקף היותו זקן חברי הכנסת שאינו חבר הממשלה היוצאת. בנאום שנשא כאשר נודעו תוצאות הבחירות הצהיר "אני אחליט ואני אנווט" כדי להבהיר שאין בכוונתו לחזור על מאורעות ממשלתו הראשונה. רבין הקים את ממשלתו בקואליציה עם מרצ וש"ס. הוא שמר לעצמו את תיק הביטחון, כשפרס התמנה לשר החוץ ואברהם שוחט שר האוצר.

עם תחילת כהונתו פתח רבין במשא ומתן לשלום עם סוריה והפלסטינים. הראשון היה גלוי יחסית והשני התנהל בחשאי בלונדון ואוסלו. תחילה תלה רבין תקוות גדולות יותר בהצלחת הערוץ הסורי. הוא מינה את פרופסור איתמר רבינוביץ', מומחה לסוריה, כשגריר בארצות הברית. כשנודע בציבור הישראלי כי הוא נכון לנסיגה כמעט מלאה ברמת הגולן, פתחו המתיישבים שם במחאות וראו בזאת הפרה של הבטחותיו לפני הבחירות. בשל כך נתן את הסכמתו שעל הסכם עם סוריה יתקיים משאל עם. תגובתו בישיבת המפלגה כי המוחים "יכולים להסתובב כמו פרופלור" עוררה זעם, למרות ההבהרות כי הכוונה היתה רק לאלה ש"חרגו מכללי הסדר הציבורי, וחברו לאנשי הימין הקיצוני של מתנחלי יש"ע"^[6]. לבסוף הבשיל המהלך להסכמי אוסלו עם הפלסטינים. על צעד זה, שנותר שנוי במחלוקת עד ימים אלו, זכה בפרס נובל לשלום (יחד עם שמעון פרס ויאסר ערפאת).

"פנינו היום אל הסיכויים הטובים, אל ימים ללא דאגה ולילות ללא חרדה, אל כלכלה צומחת וחברה שאינה יודעת מחסור. אם וכאשר יגיע לכאן השלום, שאנו כה רוצים בו, ישתנו חיינו מן הקצה אל הקצה. לא נחיה עוד רק על חרבנו", הכריז עם חתימת ההסכם בכנסת, אך גם ציין בדבריו שהוא מודע לסיכונים שההסכם מכיל בחובו. בהצבעה בכנסת הצביעו 61 ח"כים בעד החלטת הסיכום, 50 נגד, 8 נמנעו וח"כ אחד נעדר מן ההצבעה.

חתימת ההסכמים עוררה פולמוס עז שהלך והתגבר עם התמשכות התהליך המדיני ועם פיגועי הטרור שליוו אותו. דיבורים על חוסר הלגיטימיות של הממשלה שלוו בהסתה פרועה וחסרת תקדים נגד רבין אישית ונגד ריבונות הממשלה היו נפוצים. בהפגנה בכיכר ציון בירושלים, שנערכה ב־5 באוקטובר 1995, ערב אישור הסכם אוסלו ב' (בה הונפו תמונות של רבין במדי אס אס). בציבור נפוצו שמועות על חיבתו של רבין לטיפה המרה, ובקרב הימין הקיצוני הוא הוצג כאלכוהוליסט שאינו ראוי לשמש בתפקידו. היו שציינו כי סגנונו הישיר של רבין ודבריו כלפי המתנחלים באותה תקופה היו מזלזלים ונתנו להם תחושה כי הממשלה מפקירה את ביטחונם ומעדיפה לדאוג ל־"98% מאזרחי המדינה", כפי שניסח זאת רבין. תגובתו של רבין על המחאות הסוערות הייתה התבטאויות (שדלפו) כמו "הם לא מזיזים לי", לא הרגיעו את הרוחות.

באותה תקופה קירבה העבודה המשותפת בינו לבין שר החוץ, שמעון פרס, יריבו הוותיק (קירבה שתגיע לשיא בחיבוק ביניהם בעצרת השלום ב־4 בנובמבר).

בדצמבר 1992 החליט בצעד מעורר מחלוקת לגרש ללבנון 415 פעילי חמאס.

ב-25 ביולי 1993, לאחר הסלמה בגבול הצפון שבה נהרגו שישה חיילים ויישובי הצפון הותקפו ברקטות על ידי ארגון חיזבאללה, הורה ראש הממשלה רבין לרמטכ"ל אהוד ברק לצאת למבצע דין וחשבון. במהלך המבצע הותקפו כפרי חיזבאללה רבים, בידי תותחים, טנקים ומטוסי חיל האוויר, שזרעו בכפרים הרס רב. המבצע הופסק אחר שבעה ימים, לאחר שהושגו הבנות בין ישראל לחיזבאללה.

ב־26 באוקטובר 1994 חתם רבין על הסכם השלום בין ישראל לירדן במעבר הגבול החדש מצפון לאילת. אורח הכבוד היה ביל קלינטון. ההסכם פתח את שערי ירדן בפני אנשי עסקים ותיירים מישראל. בניגוד להסכמי אוסלו זכה ההסכם עם ירדן לתמיכה רחבה, ורק מעט חברי כנסת לא הצביעו בעד אישורו (בהם אריאל שרון שנמנע). ^[7]

בתקופת כהונתו, קידם יצחק רבין תנופה רצינית במיוחד בנושא התשתיות התחבורתיות. פיתוח הכבישים והרכבות שפיגר בעשרות שנים לעומת צורכי מדינת ישראל של שנות ה־90, זכה לתאוצה חסרת תקדים. מומנטום חיובי זה, אשר תרם רבות לפיתוח כלכלת מדינת ישראל, לא נעצר והמשיך גם לאחר תקופת כהונתו. כמו כן הגדילה הממשלה בראשותו את תקציב מערכת החינוך, ובין היתר הועלה שכר המורים.

[עריכה] הירצחו

ערך מורחב – רצח יצחק רבין

ב־4 בנובמבר 1995, אור לי"ב בחשוון ה'תשנ"ו בסביבות שעה 21:45, בתום עצרת תמיכה בהסכמי השלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, בעת שצעד לעבר מכוניתו, נורו 3 יריות לעברו של רבין. הוא הובהל למרכז הרפואי תל אביב, שם מת כעבור 40 דקות מפצעיו. הרוצח, יגאל עמיר, סטודנט דתי בעל השקפה ימנית קיצונית, סבר שהסכמי אוסלו הם סכנה קיומית למדינת ישראל. עמיר קיווה שרצח רבין ימנע את מימוש ההסכמים. עמיר נידון למאסר עולם ועוד שש שנים (במצטבר) לאחר שהורשע ברצח ובפציעת מאבטחו של רבין. בנוסף, הורשע יחד עם אחיו חגי ודרור עדני בקשירת קשר ונידון לעוד 5 שנים (לאחר ערעור המדינה הוחמר העונש ל-8 שנים).

לאחר מותו קבעה ממשלת ישראל את י"ב בחשון כ-יום הזיכרון ליצחק רבין. מקומות ומוסדות שונים אימצו את שמו - היישוב צור יצחק, בית החולים מרכז רפואי רבין, כיכר רבין, מחלף רבין, מרכז יצחק רבין לחקר ישראל, ואף דרך יצחק רבין. בסיס הקריה בתל אביב, נקרא גם הוא על שמו - מחנה רבין.

[עריכה] משפחתו

יצחק פגש לראשונה את לאה לבית שלוסברג - אשתו לעתיד, ביום קיץ של שנת 1943 ליד דוכני גלידת "ויטמן" ברחוב אלנבי בתל־אביב. לאה הייתה אז בת 15, תלמידת כיתה י' בתיכון חדש, ילידת קניגסברג שבגרמניה, אשר עלתה לארץ עם משפחתה בגיל חמש ומאז התיישבה בתל אביב.

לאה ויצחק נישאו ב־23 באוגוסט 1948, במהלך מלחמת העצמאות. תחילה התגוררו בבית הוריה של לאה, בשדרות רוטשילד פינת כרמיה בתל אביב. בבית זה נולדה להם הבת הבכורה, דליה. שנתיים לאחר מכן עברה המשפחה לשיכון הקצינים בצהלה, וב־1955 נולד הבן, יובל. לאחר ששבו מארצות הברית, כשסיים יצחק רבין את תפקידו כשגריר, עברה משפחת רבין לדירתם בשכונת נווה אביבים, שם גרו בני הזוג עד מותם. בתקופת כהונתו השנייה של רבין כראש הממשלה, לקחה לאה רבין חלק במגוון פעולות התנדבותיות של אגודות שונות, ואף עמדה עד למותה בראשות אגודת אלו"ט.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ אניטה שפירא, יגאל אלון: אביב חלדו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2004, עמ' 348-9.
2. ^ ראו מבוא: קווים לדרכו של יצחק רבין, 1967-1936
3. ^ ראו התיאור בספרו של עמי גלוסקא, אשכול תן פקודה
4. ^ ‏הסרט שישה ימים ביוני
5. ^ [1] [2]
6. ^ רפי מן, לא יעלה על הדעת, הד-ארצי, 1998 עמ' 245 - 246
7. ^ ראו נאומו של רבין בכנסת בדיון על ההסכם.

[עריכה] לקריאה נוספת

• יצחק רבין, בית אבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
• יצחק רבין, פנקס שרות, הוצאת מעריב, 1979.
• יוסי גולדשטיין, רבין - ביוגרפיה, הוצאת שוקן, 2006.
• אורי מילשטיין, תיק רבין: איך תפח המיתוס, הוצאת מכון שרידות, 1995.
• אורי מילשטיין, תיק רבין - מיתוס ושברו, הוצאת מכון שרידות, 2005.
• יצחק רבין - ראש ממשלת ישראל, בהוצאת גנזך המדינה, 2005. מסמכים ומכתבים של יצחק רבין
• דוד הורוויץ (עורך), משימה בלתי גמורה - חייו ומותו של יצחק רבין, הוצאת מעריב.

ספרים על מלחמת ששת הימים בה רבין היה רמטכ"ל:

• מיכאל אורן, שישה ימים של מלחמה: המערכה ששינתה את פני המזרח התיכון, דביר, 2004.
• עמי גלוסקא, אשכול תן פקודה, הוצאת משרד הביטחון, 2004.

[עריכה] ראו גם

• שלום חבר
• ממשלת ישראל השבע עשרה
• ממשלת ישראל העשרים וחמש

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יצחק רבין
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יצחק רבין

• יצחק רבין באתר הכנסת
• יצחק רבין, באתר של מרכז רבין.
• יצחק רבין (1995 - 1922): גיבור מלחמה וקורבן שלום, באתר הסוכנות היהודית.
• אתר הזיכרון ליצחק רבין, באתר הכנסת.
• יצחק רבין, באתר "סנונית".
• יצחק רבין, באתר "פוליטיקה עכשיו" - אינדקס אתרים העוסקים בחייו ובנסיבות הרצחו של יצחק רבין.
• על פרשת חשבון הדולרים, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
• מיכאל בר-זוהר, לאן נעלם יצחק רבין?, בעיתון הארץ, 3 בינואר 2007
• שלמה אהרונסון, תורת הביטחון של הרמטכ"ל יצחק רבין והדרך למלחמת ששת-הימים, בעיתון הארץ, 20 בנובמבר 2005
• פרק הסיום מספרו של אורי שטנדל על רבין בנעוריו, באתר "אומדיה"
• יצחק רבין בגלוית מרב מישראל
• יצחק רבין בגלוית מרב נוספת מישראל
• יצחק רבין וחב"ד