אריתריאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מדינת אֶ‏ריתריאה
ሃገረ ኤርትራ
إريتريا
Flag of Eritrea.svg Emblem of Eritrea (or argent azur).svg
דגל סמל
מוטו לאומי: אין
המנון לאומי: "אריתריאה, אריתריאה, אריתריאה"
מיקום א‏ריתריאה
יבשת אפריקה
שפה רשמית תיגרינית וערבית
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
אסמרה
15°20′N 38°55′E / 15.333°N 38.917°E / 15.333; 38.917
משטר רפובליקה נשיאותית
ראש המדינה
- נשיא
נשיא
איסאייס אפוורקי
הקמה
- עצמאות
- הוכרזה
- הוכרה

מאתיופיה
29 במאי 1991
24 במאי 1993
שטח[1]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
117,600 קמ"ר 
101 בעולם
זניח
אוכלוסייה[2]‏ (הערכה ליולי 2014)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
6,380,803 נפש 
106 בעולם
54.26 נפש לקמ"ר
149 בעולם
תמ"ג[3]‏ (הערכה לשנת 2013)
- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש
4,717 מיליון $ 
171 בעולם
739 $
222 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[4]‏ (2012)
- דירוג עולמי
0.351 
181 בעולם
מטבע נאקפה ‏ (ERN)
אזור זמן UTC +3
סיומת אינטרנט .er
קידומת בינלאומית 291+
Ge'ez.svg
בערך זה מופיע גופן געז.

כדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן געז במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, תוכלו לקבל עזרה כאן.

מדינת אֶ‏ריתריאהטיגרינית: Hagärä Ertra - ሃገረ ኤርትራ, בערבית: إريتريا - Irītriyā) היא מדינה בצפון-מזרח אפריקה, על חופי ים סוף. ריבונותה כוללת גם את איי דהלכּ (Dahlak) ומספר איים קטנים נוספים. שכנותיה, בדרום: אתיופיה, בדרום מזרח: ג'יבוטי, במערב: סודאן, במזרח ובצפון מזרח: ים סוף. אוכלוסיית אריתריאה מונה כ-5,824,000 נפש, מתוכם כ-50% עד 60% נוצרים, בדרך כלל נוצרים אורתודוקסים, וכ-40% עד 50% מוסלמים סונים. אריתריאה קיבלה את עצמאותה מאתיופיה ב-1993, עובדה המציבה אותה כאחת המדינות הצעירות ביותר בעולם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו בשאר מדינות קרן אפריקה, התחילה התיישבות במקום לפני למעלה מ-5,000 שנה. מהמאה הרביעית לספירה ועד כיבושה על ידי האימפריה העות'מאנית במאה ה-16 היה חבל הארץ המוכר היום כאריתריאה חלק מאתיופיה.

ב-1885 כבשה איטליה את צפון אתיופיה, שכללה את אריתריאה של היום, והפכה אותה למושבה איטלקית בשם "קולוניה פרימיג'ניה" (המושבה הבכורה). אריתריאה נשארה בשלטון האימפריה האיטלקית עד 1941 כאשר בעלות הברית השתלטו על הטריטוריות האיטלקיות. האיטלקים עסקו בבנייה רבה בארץ, למשל מסילת ברזל מעיר הנמל מאסאווה לחוף ים סוף לאסמרה (המסילה היחידה הקיימת במדינה עד היום). כמו כן הם בנו את העיר אסמרה בסגנון הארכיטקטוני המודרני.‏[5] באותה תקופה התיישבו כ-100,000 איטלקים במדינה. בימי השלטון הפשיסטי הייתה אריתריאה חלק ממזרח אפריקה האיטלקית, שכלל בנוסף את אתיופיה (שנכבשה) וסומלילנד האיטלקית.

לאחר השתלטות בעלות הברית הפכה אריתריאה למדינת חסות בריטית והבריטים הקימו בה מחנות מעצר שאליהם הוגלו אנשי המחתרות מארץ ישראל.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה החליטו האומות המאוחדות שהאזור יהיה חלק מפדרציה עם אתיופיה. השלטונות האתיופיים לא אפשרו אוטונומיה לתושבי המקום והתייחסו לאריתריאה כאל מחוז כשאר המחוזות במדינה.

מיעוט של אריתראים ששאפו לעצמאות מאתיופיה במסגרת "אריתריאה ערבית" הקימו את "החזית לשחרור אריתריאה" (ELF) ופעלו בשנות ה-60 המוקדמות כנגד השלטון האתיופי המרכזי, כאשר הם זוכים לתמיכתן של מדינות ערב. המטה הראשי של הארגון היה בסודאן. השלטון האתיופי פעל לדיכוי המרד, אם כי לא פעלו כנגד האוכלוסייה שלא הייתה מעורבת במאבק. לאחר שמאסו בשלטון האתיופי הריכוזי, הצטרפו גם חלק מהנוצרים למרד במסגרת ארגון בשם "החזית העממית לשחרור אריתריאה" (EPLF), שאיגד בתוכו גם מוסלמים מאזור החוף וגם נוצרים. בין הפלגים התנהלו קרבות, עד שלבסוף ארגון EPLF זכה ליתרון וקיבל לשורותיו חלק מאנשי ה-ELF. המאבק כנגד אתיופיה התפתח למלחמת העצמאות של אריתריאה שנמשכה 30 שנה, במהלכן הודח היילה סלאסי, קיסר אתיופיה מתפקידו והוקם משטר החונטה הצבאית האתיופית. ב-1991, הכוחות האריתראיים גברו על הצבא האתיופי. שנתיים מאוחר יותר, לאחר משאל עם, ותוך כדי תיאום עם ממשלת אתיופיה שבה הופל שלטון החונטה, הוכרזה עצמאות.

ב-1998 פרצה מלחמת גבול עם אתיופיה, שבה נהרגו אלפי חיילים משני הצדדים. המלחמה, שהשאירה את אריתריאה במצוקה חברתית וכלכלית ניכרת, הסתיימה ב-12 בדצמבר 2000 בהסכם שנודע כ"הסכם אלג'יר". אחד התנאים בהסכם היה הקמת כוח שמירת שלום של האו"ם, ולמעלה מ-4,000 שומרי שלום של האו"ם נשארו במדינה. כוחות האו"ם פעלו באזור במשך כשמונה שנים, עד 30 ביולי 2008, אז הודיעה מועצת הביטחון של האו"ם על סיום המנדט שלהם בעקבות מגבלות קשות שהציבה אריתריאה על פעילותם, בשילוב של ניתוק אספקת הדלק.[1] תנאי נוסף בהסכם היה תחימה סופית של הגבול השנוי במחלוקת בין שתי המדינות. נכון ל-2011 שאלת הגבולות עדיין שנויה במחלוקת, אף על פי שהשלום הזמני נשאר באזור.

ב-2008 נפתח סכסוך גבול בין אריתריאה לג'יבוטי[6] על שטח אדמה קטן בגבול ביניהן. ביוני 2010 נחתם הסכם כוונות לסיום הסכסוך.

בנוסף לכך אריתריאה מסוכסכת עם תימן, עמה היא מנהלת מאבק על זכויות דיג בים סוף, ועם סודאן, אותה היא מאשימה בתמיכה בארגונים אסלאמיים בשטחה.‏[7]

ממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשטר באריתריאה הוא רפובליקה נשיאותית. הנשיא נבחר באסיפה הלאומית הראשונה, בשנת 1993. איסאייס אפוורקי עדיין מכהן כנשיא והוא ראש המדינה, ראש הממשלה והמפקד העליון של הצבא.

המפלגה היחידה במדינה היא "החזית העממית לדמוקרטיה ולשוויון" (PFDJ). האסיפה הלאומית מונה מאה וחמישים נציגים. חל איסור על התאגדות פוליטית שאינה מטעם המפלגה, או המעבירה ביקורת על מפלגת השלטון. כלומר, כל אופוזיציה היא לא חוקית. מאז זכתה אריתריאה בעצמאות ב-1993, לא התקיימו בה בחירות כלליות. מועד לבחירות נקבע כמה פעמים אך הבחירות בוטלו בטרם נערכו.

הממשלה, הרשות המבצעת על משרדיה השונים, ממונה על ידי הנשיא ומאושררת במושב האסיפה הלאומית. הקבינט מורכב מראשי המשרדים הממשלתיים ומהנשיא, אשר יושב בראשו. שמונה עשר משרדים יש בממשלה, הייחודי שבהם הוא המשרד לדיג ולמשאבים ימיים.

הרשות המחוקקת היא האסיפה הלאומית, חבריה הם חברי המפלגה או נציגי ציבור פופולריים. סמכויותיה רחבות במיוחד: היא בוחרת את הנשיא, קובעת סדר עדיפויות בנושאים פנים וחוץ ארציים ומאשרת את התקציב. תחתיה פועלות האסיפות האזוריות, אשר רשאיות לחוקק בנושאים שלא נידונו ברמה הלאומית. כל אסיפה אזורית מקיימת בחירות סדירות, אך אינה קובעת את העומד בראשה. החלוקה לשישה אזורים התבצעה על סמך כמות הנכסים ההידרולוגיים, זאת משני טעמים עיקריים: מתן אפשרות מלאה לשליטה על החקלאות, והחלשת היריבות הבין-שבטית.

הרשות השופטת מוגדרת כעצמאית, נפרדת ומורכבת משלוש רמות היררכיות, בית משפט קהילתי, בית משפט אזורי ובית משפט לאומי. מרבית המקרים נפתרים בבתי המשפט הקהילתיים, בהם מכהנים זקני הכפר המכובדים. הפסיקות מתבססות על החוקים המקומיים ועל מנהגים מקובלים.

מבחינה מנהלית, המדינה מחולקת ל-6 מחוזות.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהרה במסילת הברזל של אריתריאה

מאז העצמאות מאתיופיה, אריתריאה מתמודדת עם בעיות של מדינה קטנה וענייה מאוד. בדומה לכלכלתן של מדינות אפריקניות רבות, הכלכלה מבוססת במידה רבה על חקלאות.

אריתריאה היא אחת המדינות העניות בעולם, כחצי מהאוכלוסייה חיה מתחת לקו העוני וכשליש חיים ברעב תמידי, תזונה של פחות מ-2,000 קלוריות ליום. שמונים אחוז מכוח העבודה עוסק בחקלאות, היתר במסחר ושירותים. משאבי הטבע, זהב, שיש וגרניט אינם נחצבים מספיק, עקב ריבוי שדות המוקשים, שריד למלחמה עם אתיופיה. ענפי התעשייה העיקריים הם: מלח, מלט ושיפוץ אוניות.

יצוא
מוצרי היצוא עוברים שינוי בשנים האחרונות, מיצוא מסורתי למודרני. כלומר, יצוא של משאבים האופייניים לאזור. בעבר היצוא התבסס על צאן, בקר וגומי ערבי המופק משרף, כיום הנטייה היא לעבור ליצוא של דגים, פרחים, מלח וטקסטיל. המהפכה באופי המוצרים גרמה להחלפת נמענות היצוא משכנותיה האפריקאיות למדינות אירופה. בעבר היצוא יועד בעיקר לסודאן ולג'יבוטי, כיום הוא משנה כיוון לעבר איטליה וגרמניה. ערך היצוא לשנת 2002 הוא 52 מיליון דולר.
יבוא
ערך היבוא הוא פי עשרה מהיצוא ועומד על 533 מיליון דולר. היבוא כולל בתוכו כמעט כל תחום אפשרי, החל מאוכל, דרך ציוד צבאי וכלה במכונות לשימוש ציבורי ופרטי. הספקיות העיקריות הן איחוד האמירויות, סעודיה, איטליה, גרמניה ובלגיה.
תוצר מקומי גולמי
בשנת 2003 התמ"ג צמח ב-2%, מעט במושגים מערביים, אך לאריתריאה זה שיפור לעומת השנים הקודמות בהן צמיחת התמ"ג עמדה על פחות מחצי אחוז. הרכב התמ"ג הוא 12.4% חקלאות, 25.9% תעשייה ו-61.7% שירותים.
סיוע חוץ
היחס לסיוע הוא מורכב, הכספים שמגיעים מעבר לים הם חיוניים ובו בזמן הם מבקשים להשתלט על כלכלתה. אחת הדרכים להתמודדות עם בעיה זו היא הצבת מכשולים רבים בפני סיוע מולטי-לטרלי, תוכניות סיוע רשמיות וחלוקת עזרה בינלאומית כדוגמת הבנק העולמי. הפתרון המקומי הוא נתינת עדיפות להשקעות של המגזר הפרטי או לפחות תרומה במסגרת הסיוע הבי-לטרלי, ממדינות כדוגמת סין, איטליה וארצות הברית. גובה סיוע החוץ נמצא בעלייה מתמדת, מאז 1998 ועד ל-2002 הוא כמעט הוכפל והגיע לסכום שיא של 220 מיליון דולר.

הנזק המשמעותי ביותר לכלכלה היה המלחמה עם אתיופיה שגרמה לירידת התמ"ג, הפסקת כל הסיוע הבי-לטרלי, איבוד יבולים חקלאיים קיימים ועתידיים, הרס מבנים ובמספרים איבוד של 600 מיליון דולר. שווה ערך ל-11.5 שנים של יצוא. התמ"ג ב-1999 ירד באחוז אך מאז החל לעלות בהדרגה.

מאז תחילת המאה ה-21 אריתריאה מתחילה לעמוד על רגליה, הודות לתכנון ארוך טווח ואימוץ דרכי פעולה שקולות, ובראשן מיגור תופעת השחיתות.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת אריתריאה

המדינה נמצאת בקרן אפריקה, הצד הצפון-מערבי של מפרץ עדן החודר לים הערבי, ונחצית על ידי השבר הסורי-אפריקאי. משולש עפר, המצוי בדרום אריתריאה, הוא מקום מפגש של שלושה לוחות טקטוניים, הערבי ושני חלקיו של האפריקאי, הנובי והסומלי. מעל פני השטח, החלוקה מתבצעת באמצעות רכסי ההרים. הצד המערבי מרובה באדמות פוריות לחקלאות שלחין, לעומתו הצד המזרחי הוא מדרון מדברי עד מישור החוף.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-2011, אוכלוסיית אריתריאה מונה כ-5,824,000 נפש, כ-50% עד 60% נוצרים, בדרך כלל נוצרים אורתודוקסים וכ-40% עד 50% מוסלמים סונים. שיעורים דמוגרפיים לשנת 2006: ילודה - 3.43%, שיעורי פוריות- 5.08 ילדים לאישה. תמותה - 0.96%. גידול באוכלוסייה - 2.47%. תוחלת החיים עומדת על 59.03 שנים. תמותת תינוקות - 46.3 מיתות על כל אלף לידות. אנאלפביתיות - כשישים אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת יודעים קרוא וכתוב.

חתונה באריתריאה

האוכלוסייה באריתריאה מגוונת מאוד, אם כי אין הבדל בינם לבין החבשים באתיופיה, וכוללת לפחות תשע קבוצות אתניות. הגדולה שבהן היא התגרים, המונה כ-50% מכלל האוכלוסייה. שפתם התיגרינית היא שפה מקבוצת השפות השמיות. כ-90% מהתגרים הם נוצרים והשאר מוסלמים. מוסלמים דוברי תיגרינית נקראים ג'ברתים. הקבוצה האתנית השנייה בגודלה היא התגרה - היא מונה כ-32% מהאוכלוסייה ואף שפתם היא שמית ונכתבת בכתב האתיופי. התגרה הם מוסלמים בדתם.

קבוצות אתניות קטנות יותר הן העפרים (כ-4% מהאוכלוסייה), הקונמה (כ-10% מהאוכלוסייה), סוהו (כ-3% מהאוכלוסייה), רשאידה (ערבים), נארה, בילינים, ביאה והדארב. לכל קבוצה אתנית תרבות ושפה משלה. תיגרינית היא שפתה הרשמית של המדינה לצד הערבית, והיא מדוברת כשפה שנייה בפי רוב הקבוצות האתניות הקטנות יותר. חלק קטן מהתושבים המבוגרים דוברים איטלקית, שריד מהשלטון הקולוניאלי של איטליה.

זכויות אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

למדיניותה של המפלגה השלטת היחידה באריתריאה (PFDJ) יש השלכות חמורות על זכויות האדם, ובכללן:

  • חופש העיתונות: נסגרה כל העיתונות הכתובה, שהייתה בידיים פרטיות עד לשנת 2001. לפי דירוג שנתי של חופש העיתונות במדינות העולם השונות, שעורך ארגון "עיתונאים ללא גבולות", דורגה אריתריאה בין 2005 ל-2010 כאחת משלוש המדינות המגבילות ביותר את חופש העיתונות, מבין כ-170 מדינות שנסקרו, וב-2011 ו-2012 דורגה במקום האחרון מבין מדינות העולם.‏[8]
  • חופש הביטוי: חלים איסורים והגבלות על התקהלות, התאגדות וחופש הביטוי. העברת ביקורת פומבית על המשטר עלולה להסתיים במאסר ללא משפט. אלפי מתנגדי משטר נעדרים, אך הממשלה מכחישה את קיומם של אסירים פוליטיים.‏[9]
  • שירות צבאי: על כלל האזרחים, גברים ונשים, חלה חובת שירות בצבא, שבאופן רשמי מוגבלת ל-18 חודשים, אולם בפועל נמשכת ללא הגבלת זמן. אזרחים המסרבים לשרת בצבא או נמלטים ממנו נעצרים, מעונים ואף נרצחים. המדינה מתנכלת גם למשפחותיהם של עריקים ומטילה עליהן קנסות ועונשי מאסר. השירות הצבאי אינו מוגבל לעיסוקים צבאיים, והוא למעשה עבודת כפייה ללא שכר.‏[9]
  • חופש הדת: מותרות ארבע דתות בלבד: הכנסייה האורתודוקסית האריתראית (שפרשה מן הכנסייה האורתודוקסית האתיופית), הנצרות הקתולית, הכנסייה הלותרנית האריתראית, והאסלאם הסוני. מאמיני כל דת אחרת נרדפים ועלולים להיאסר ללא משפט ולהיחשף לעינויים. אלפים מהם נמלטו מן המדינה.‏[10]
  • תנאי מאסר: אסירים מוחזקים בבורות בבטן האדמה או במכולות, שבחשיפה לשמש מגיעות לטמפרטורות מסכנות חיים. עינויים נפוצים בבתי הכלא, ומשמשים לצורך חקירה וענישה ללא פיקוח משפטי. אסירים רבים מדווחים על קשירה באמצעות חבלים בתנוחות בלתי אנושיות למשך זמן רב, במקרים רבים מעל לשבוע. אל העינויים הפיזיים מתווספים עינויים פסיכולוגיים, כגון מניעת שינה והמצאות בתנאים בלתי אנושיים.‏[11]

יחסי ישראל-אריתריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל מקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם אריתריאה. נשמעות טענות כי שתי המדינות מקיימות קשרים ביטחוניים ובדצמבר 2012 דווח בארצות הברית כי ישראל מחזיקה בסיסים צבאיים באריתריאה - תחנת האזנה על הר אמבה סאווארה ומעגנים באיי דהלכּ שבים סוף,‏[12] אף על פי שמועצת הביטחון של האו"ם הטילה על אריתריאה אמברגו נשק וסנקציות נוספות. בשנים האחרונות הצטננו היחסים בין המדינות, במקביל להרעת הקשרים בין אריתריאה לארצות הברית על רקע תמיכתה של האחרונה באתיופיה.‏[13] הנשיא אפוורקי טופל בישראל פעמיים נגד מלריה; טיפל בו ד"ר אפרים סנה.

בין השנים 2006 ועד 2012, הסתננו לישראל דרך סודאן ומצרים כ-35,000 אזרחים אריתראים. עם סיום הקמת הגדר על גבול מצרים בשלהיי 2012, תופעה זו נפסקה כמה לחלוטין. מרבית המסתננים האריתראים נמצאים במדינות השכנות לאריתריאה - בעיקר בסודאן ובאתיופיה.‏[14] עד תחילת שנת 2013 ישראל לא איפשרה לאזרחי אריתריאה להגיש בקשות מקלט. בתחילת שנת 2013, למסתננים שהיו כלואים תחת החוק למניעת הסתננות ניתנה אפשרות להגיש בקשות מקלט. בסוף שנת 2013, מדינת ישראל החלה לאפשר לאריתראים מחוץ למתקני הכליאה להגיש בקשות מקלט אף הם.‏[15]

נכון ליוני 2014, מדינת ישראל הכירה רק בשני אריתראים כפליטים והיא דוחה על הסף בקשות מקלט של אריתראים שנסו ממולדתם בשל עריקה או הימנעות מגיוס לצבא אריתריאה או לשירות הלאומי.‏[16] דחיית בקשות זו מנוגדת להנחיות נציבות הפליטים של האו"ם ביחס לעריקים מצבא אריתריאה, ואינה תואמת את מדיניותן של כל יתר מדינות העולם, למעט שווייץ.‏[17][18]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  3. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  4. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2012 בדו"ח 2013 של אתר מינהל הפיתוח של האומות המאוחדות
  5. ^ http://www.asmara-architecture.com/Turin-29June08/Turin_Asmara_Flyer.pdf
  6. ^ ניו יורק טיימס, ג'פרי גטלמן, קרב הננסיות של קרן אפריקה: עימות בין ג'יבוטי לאריתריאה, באתר הארץ, 28 במאי 2008
  7. ^ U.S. Department of State, Background Note: Eritrea
  8. ^ PRESS FREEDOM INDEX 2010, באתר "עיתונאים ללא גבולות"
  9. ^ 9.0 9.1 רקע על אריתראה, באתר "אמנסטי אינטרנשיונל ישראל"
  10. ^ ישי הלפר, הכלא הגדול באפריקה - גיוס לכל החיים, עינויים ועבודות כפייה: כך נראים החיים באריתריאה, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2012
  11. ^ תקציר הדו"ח "אריתריאה : 20 שנות עצמאות, אבל עדיין אין חופש" באתר "אמנסטי אינטרנשיונל ישראל"
  12. ^ אנשיל פפרדיווחים: איראן וישראל מחזיקות בסיסים באריתריאה, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2012
  13. ^ יוסי מלמןהברחת הנשק הוסיפה להידרדרות היחסים בין ישראל לאריתריאה, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2011
  14. ^ דיווח באתר משמר זכויות האדם
  15. ^ אילן ליאור, ישראל בחנה רק 250 בקשות מקלט מתוך 1,800; אף לא אחת מהן אושרה, באתר הארץ, 8 בינואר 2014
  16. ^ אילן ליאור, אחרי כ-1,000 בקשות מקלט, ישראל הכירה לראשונה בשני פליטים אריתריאים, באתר הארץ, 27 בינואר 2014
  17. ^ UNHCR Eligibility Guidelines for Assessing the International Protection Needs of Asylum-Seekers from Eritrea, April 2011
  18. ^ Swiss vote for tougher asylum laws amid spike in refugee numbers, 10 ביוני 2013.


מדינות אפריקה

אוגנדה · אלג'יריה · אנגולה · אריתריאה · אתיופיה · בורונדי · בורקינה פאסו · בוטסואנה · בנין · גבון · גאנה · ג'יבוטי · גינאה · גינאה ביסאו · גינאה המשוונית · גמביה · דרום אפריקה · דרום סודאן · זימבבואה · זמביה · חוף השנהב · טוגו · טנזניה · כף ורדה · לוב · ליבריה · לסוטו · מאוריטניה · מאוריציוס · מאלי · מדגסקר · מוזמביק · מלאווי · מצרים 1 · מרוקו · הרפובליקה המרכז אפריקאית · ניז'ר · ניגריה · נמיביה · סאו טומה ופרינסיפה · סודאן · סווזילנד · סומליה · סיישל · סיירה לאון · סנגל · צ'אד · קומורו · הרפובליקה של קונגו · הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו · קמרון · קניה · רואנדה · תוניסיה


חבלי ארץ "לא מוכרים": אזוואד · פונטלנד · סומלילנד · סהרה המערבית


שטחים תלויים: הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודי · סנט הלנה · האיים הקנריים · סאוטה · מלייה · מדיירה · מיוט · ראוניון · סוקוטרה


הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באסיה.
אפריקה
מדינות האיחוד האפריקאי
אוגנדה · אלג'יריה · אנגולה · אריתריאה · אתיופיה · בוטסואנה · בורונדי · בורקינה פאסו · בנין · גאנה · גבון · ג'יבוטי · גינאה · גינאה ביסאו · גינאה המשוונית · גמביה · דרום אפריקה · הרפובליקה המרכז אפריקאית · הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו · הרפובליקה של קונגו · זימבבואה · זמביה · חוף השנהב · טוגו · טנזניה · כף ורדה · לוב · ליבריה · לסוטו · מאוריטניה · מאוריציוס · מאלי · מדגסקר · מוזמביק · מלאווי · מצרים · ניגריה · ניז'ר · נמיביה · סאו טומה ופרינסיפה · סודאן · סהרה המערבית · סומליה · סיישל · סיירה לאונה · סנגל · צ'אד · קומורו · קמרון · קניה · רואנדה · תוניסיה אפריקה
צפון אפריקה

סודאן · מצרים · לוב · תוניסיה · אלג'יריה · מרוקו · סהרה המערבית · מאוריטניה

מדינות קשורות: אתיופיה 1 · אריתריאה 1


הערות: 1נחשבת רק לעתים כחלק מצפון אפריקה. 2 במשמעות המצומצמת משמש המושג "צפון אפריקה" רק את מדינות המגרב.
צפון אפריקה