לוטה לניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוטה לניה. צלם: קארל ואן וכטן

לוטה לניה (Lotte Lenya;‏ 18 באוקטובר 1898 - 27 בנובמבר 1981), הייתה זמרת ושחקנית, שנולדה בשם קרוליין וילהלמינה בלמאואר בווינה, אוסטריה. היא נודעת בעיקר בהופעתה בתפקיד ג'ני באופרה בגרוש של קורט וייל וברטולד ברכט. לקהל צעיר יותר היא מוכרת בזכות תפקידה כנוכלת הלסבית רוזה קלב בסרטו של ג'יימס בונד, "מרוסיה באהבה".

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לניה, בת למשפחה קתולית ממעמד הפועלים, השתוקקה להיות רקדנית. היא יצאה ללמוד בציריך, שווייץ, בשנת 1914 ואת עבודתה הראשונה בתיאטרון קיבלה בשם הבמה לוטה לניה. בשנת 1921 עברה לברלין לחפש עבודה. שנה לאחר מכן ראה אותה בעלה לעתיד, המלחין הגרמני קורט וייל, במבחן במה, אם כי פגישה כהלכתה ביניהם התרחשה רק בשנת 1924, באמצעות מכר משותף, הסופר גיאורג קייזר. לניה נישאה לקורט וייל בשנת 1926 והתגיירה עם נישואיה. בשנת 1928 ביצעה את תפקידה של ג'ני ב"אופרה בגרוש", וביצוע ראשון זה פתח לפניה את דרך הקריירה. במהלך שנותיה האחרונות של רפובליקת ויימאר הייתה עסוקה בקולנוע ובתיאטרון ובייחוד במחזות של ברטולד ברכט וקורט וייל. היא אף הקליטה כמה משירי בעלה. באלה שרה בקול סופרן גבוה ורוטט, בניגוד מוזר.

עם עליית הנאציזם לשלטון בחרה לניה, שנפרדה בינתיים מוייל, לעזוב את גרמניה. במרץ 1933 ברחה לפריז שם הופיעה בתפקיד הראשי ב"באלט המושר" של ברכט ו-וייל, "שבעת החטאים". היא התגרשה מוייל ב-1933 אך התאחדה עמו שוב בשנת 1935, כאשר היגרו שניהם לארצות הברית הם נישאו בשנית בשנת 1937. ב-1941 עבר הזוג לבית משלו בניו סיטי, כ-50 קילומטרים מניו יורק. נישואיהם השניים נשארו על כנם עד מותו של וייל ב-1950.

בשנות מלחמת העולם השנייה הרבתה לניה להופיע על הבימה, בהקלטות ובשידורי רדיו, ביניהם ב"קול אמריקה". תפקיד שמילאה במחזה מוזיקלי של בעלה, "חותם הכויה של פלורנס", בשנת 1945 לא התקבל בעין יפה על ידי הקהל בניו יורק והיא פרשה מן הבמה, אך אחרי מות בעלה שודלה לחזור אליה. היא הופיעה בברודוויי ב"יחפים באתונה" ונישאה למחזאי ג'ורג' דייויס.

בשנת 1954 זכתה בפרס טוני על תפקידה כג'ני בגרסה האנגלית של מארק בליצשטיין ל"אופרה בגרוש". לניה פנתה להקלטת שירים מימיה בברלין לצד שירים מן התיאטרון האמריקאי. קולה נעשה נמוך בהרבה בהשוואה למה שהיה בתקופת הצלחתה ההראשונה כזמרת. כשהיה עליה לשיר את תפקיד הסופרן ב"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" וב"שבעת החטאים", היה הכרח לערוך טרנספוזיציה לסולמות נמוכים יותר. שירה דיבורית הייתה מאז ומתמיד שיטת שירה שהתאימה למחזות וייל וברכט, אבל עכשיו הגבירה עוד יותר את תדירות השימוש בה כפיצוי על מגרעות קולה. לניה הכירה בבעייתיות שבדבר; בהקשרים אחרים הקפידה מאוד לכבד כל תג ותו בפרטיטורות של בעלה המנוח. היא ייסדה את מוסד קורט וייל למוזיקה, לשם ניהול הכנסות ועניינים הנוגעים לזכויות ולהפצת ידע יצירתו של וייל.

לוטה לניה הייתה נוכחת באולפן כשלואי ארמסטרונג הקליט את "מקי סכינאי" של וייל וברכט. ארמסטרונג אילתר את השורה "היזהרו ממיס לוטה לניה!" והוסיף את שמה לרשימה הארוכה של קורבנות שהפיל מקי בקרב הנשים שבשיר.

אחרי מותו של ג'ורג' דייויס בשנת 1957, נישאה לצייר ראסל דטוויילר בשנת 1962. נישואים רביעיים וקצרים ביותר היו לבמאי דוקומנטרי ממוצא פולני. המאפיין את כל נישואיה, לאחר מות וייל, שהם היו לגברים הומוסקסואליים. לניה עצמה הייתה בי-סקסואלית כל ימיה וניהלה כמה פרשיות אהבה עם נשים.

בשנת 1963 קיבלה את תפקיד הסוכנת הלסבית רוזה קלב בסרטו של ג'יימס בונד, "מרוסיה באהבה", שבו כיכבו, בין השאר, שון קונרי ודניאלה ביאנקי. בתמונה האחרונה בסרט, נעלה זוג נעליים, שסכינים מזדקרות מתוכן. לאחר מכן אמרה בראיונות, שכאשר היא פוגשת אנשים חדשים, הם קודם כל מסתכלים בנעליה.

לניה מתה מסרטן בניו יורק בשנת 1981, בגיל 83 ונקברה לצד קורט וייל במזוליאום בבית הקברות מאונט ריפוז (הר המנוחה) בהאברסטרואו, ניו יורק.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]