לחם שנאפה ללא התפחה
 | |
| מצה | |
| מאכלים | |
|---|---|
| סוג |
לחם  |
| מרכיבים עיקריים |
קמח, מים, מלח שולחן |
  | |
לחם שנאפה ללא התפחה הוא כל לחם הנאפה ללא שימוש בחומרי התפחה כגון שמרים. לחמים אלו הם בדרך כלל לחמים שטוחים; עם זאת, לא כל לחם שטוח אינו עבר התפחה. לחמים ללא שמרים, כמו טורטייה ורוטי, הם מוצרי יסוד באמריקה המרכזית ובדרום אסיה, בהתאמה. לחמים לא מותפחים הם בעלי חשיבות דתית גדולה ביהדות ובנצרות. ביהדות, מצה, העשויה מבצק שאינו תפח, היא סמל מרכזי בחג הפסח. לחם הקודש ממלא תפקיד מרכזי בליטורגיה הנוצרית ובתאולוגיה האוכריסטית.
משמעות דתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לחמים לא מותפחים בעלי חשיבות סמלית ביהדות ובנצרות. יהודים ונוצרים צורכים לחמים שנאפים ללא התפחה כמו המצה במהלך פסח ואוכריסטיה, בהתאמה, כפי שנצטווה בתנ"ך: ”בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת...” (שמות, י"ב, י"ח). אכילת מצה היא מצוות עשה בחג הפסח. מקור המצווה נובע ככל הנראה מהחיפזון של בני ישראל ששוחררו זה עתה מעבדות ונאלצו לעזוב את מצרים בין לילה ובכך לא יכלו להקדיש זמן לתפיחת לחמם.
החוק הקאנוני של הכנסייה הלטינית בכנסייה הקתולית מחייב שימוש בלחם שנאפה ללא התפחה עבור לחם הקודש, וופלים לא מותפחים עבור איחוד המאמינים. חלק מהכנסיות הפרוטסטנטיות נוטות לפעול לפי הנוהג הקתולי הלטיני.
רוב הכנסיות המזרחיות אוסרות במפורש את השימוש בלחם שנאפה ללא התפחה (ביוונית: azymos artos) לאוכריסטיה. נוצרים מזרחיים מקשרים לחם לא מותפח לברית הישנה ומתירים שימוש רק בלחם עם שמרים, כסמל לברית החדשה. מחלוקת זו, היא אחת משלוש הנקודות שנחשבו באופן היסטורי כגורמים (יחד עם סוגיות העליונות הפטרינית והמחלוקת סביב פסוקית ומן הבן) לפילוג הכנסייה הנוצרית ב-1054, לנצרות אורתודוקסית (מזרחית) וקתולית (מערבית).[1]
סוגי לחמים לא מותפחים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ארבוד – לחם העשוי מקמח חיטה שנאפה על גחלים של מדורה, מסורתי בקרב ערבים בדואים.
- ארפה – לחם העשוי קמח תירס ונפוץ בקולומביה וונצואלה.
- בטאו – לחם עשוי שעורה, תירס או חיטה, מסורתי במצרים.
- בנוק – לחם שמקורו באיים הבריטיים.
- דמפר – לחם קולוניאלי אוסטרלי מסורתי, במקור נאפה ללא התפחה.
- טורטייה – לחם שטוח מסו-אמריקאי / מקסיקני
- טורטייה דה רוסקולדו – לחם צ'יליאני מקמח חיטה, שנאפה באופן מסורתי על גחלים של מדורה.
- לוואש (בדרך כלל מותפח אך לעיתים גם לא מותפח) – לחם שטוח ארמני.
- לחם הקודש – קרקר עגול נוצרי.
- מצה – לחם שטוח יהודי.
- לחמניות כשרות לפסח - לחמניות שלא נאפו מקמח שנטחן מאחד מחמשת מיני דגן – חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת-שועל ושיפון – שהחמיץ (תפח).
- פיאדינה – לחם העשוי מקמח חיטה, שומן חזיר או שמן זית, מים ומלח. מהאזור ההיסטורי של אמיליה-רומאניה באיטליה. עד שנות ה-40 נאפה מסורתית באופי של כ-2 ס"מ. ללחם גרסה דקה יותר הנקראת "רימיני".
- פיצה דולצ'ה די ברידה – לחם מתוק האופייני לעיר רומא.
- פריטוס וחטיפי תירס דומים – עשויים מבצק שאינו מותפח, אמנם לרוב נחשב כחטיף, פריטוס הוא חטיף פופולרי בארצות הברית.
- קיצ'ה – לחם שטוח אתיופי המשמש בעיקר במאכל המסורתי פיט-פיט או צ'צ'בסה.
- רוטי – לחמים שטוחים הודיים, כגון: צ'פאטי, דלפורי ועוד.
- ריאסקה – לחם העשוי בדרך כלל משעורה, מסורתי בחלקים הצפוניים של פינלנד.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ווייר, טימותי (1964), הכנסייה האורתודוקסית, לונדון: Penguin Books, p. 66, ISBN 0-14-020592-6