מאיה פליסצקאיה
| ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מקצרמר למובחר" של ויקיפדיה העברית והוא בשלבי כתיבה. אתם מתבקשים לא לערוך ערך זה עד שתוסר הודעה זו. אם יש לכם הצעות לשיפור או הערות אתם בהחלט מוזמנים לכתוב על כך בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה! |
|
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
 | |
| לידה |
20 בנובמבר 1925 מוסקבה, ברה"מ  |
|---|---|
| פטירה |
2 במאי 2015 (בגיל 89) מינכן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| מדינה |
ספרד, גרמניה, רוסיה, ברית המועצות, ליטא |
| תקופת הפעילות |
מ-1943 |
| בן או בת זוג |
|
| פרסים והוקרה |
|
|
www | |
  | |
.jpg)
מאיה מיכאילובנה פְּליסֶצְקאיה (ברוסית: Ма́йя Миха́йловна Плисе́цкая; 20 בנובמבר 1925 מוסקבה – 2 במאי 2015 מינכן, גרמניה) הייתה רקדנית בלט סובייטית-יהודייה, פרימה בלרינה אסולוטה, כוריאוגרפית, מנהלת בלט ושחקנית. לאחר נפילת ברית המועצות, החזיקה באזרחות ליטאית וספרדית.[1], במשך שנים הייתה הרקדנית הראשית של תיאטרון הבולשוי. על פעילותה בתחום הבלט זכתה בפרס לנין, בתואר "אמן העם" (1959) וכן בתואר "גיבור העמל הסוציאליסטי". בשנת 2006 הוענק לה תואר "פרמיום אימפריאלה" היוקרתי. פליסצקיאיה נמנית בין הבודדות שהוענק להן עיטור ההצטיינות למען המולדת בכל ארבע הדרגות.
פליסצקאיה נולדה במוסקבה למשפחת יהודית ממוצא ליטאי. שנות ילדותה נעכרו בשל דיכוי פוליטי ואובדן. אביה, מיכאיל, היה פעיל בכיר במפלגה הקומוניסטית ואמה, רחל מסרר, הייתה שחקנית קולנוע. בשנים 1932–1936 התגוררה המשפחה בסבאלברד ואביה היה ראש הנציגות הסובייטית באזור. בשנת 1938 נעצר אביה במסגרת הטיהורים הגדולים של סטאלין, שבהם נרצחו אלפי אנשים, ובאותה שנה הוצא להורג (בשנות ה-50 טוהר מכל אשמה).[2]
אמה של מאיה נאסרה לשנים אחדות ואחר נשלחה למחנה עבודה של נשות "אויבי העם" עם בנה הצעיר, עזרי פליסצקי. הילדים הגדולים יותר היו בסכנת שליחה לבית יתומים, אבל קרובי משפחה מצד אמם דאגו להם. מאיה חיה במשך שנים אחדות עם משפחת דודתה, שולמית מסרר, שהייתה רקדנית בלט בתיאטרון בולשוי, ואלכסנדר נלקח למשפחת דודו, אסף מסרר; הן אלכסנדר והן עזרי היו עם הזמן לרקדני סולו בבולשוי. בשנת 1941 קיבלה אמהּ אישור לחזור למוסקבה, אבל נאסר עליה לחזור לקריירת המשחק. פליסצקאיה למדה בלט בבית הספר של הבולשוי בלט מגיל תשע, והופיעה לראשונה בתיאטרון הבולשוי בגיל אחת-עשרה. היא למדה בלט אצל יליזבטה גרדט ואצל דודתה, שולמית מסרר.
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1943, בגיל שמונה-עשרה, הצטרפה ללהקת הבולשוי בלט, וקודמה במהרה לדרגת סולנית ראשית. בשנות ה-50' רקדה פליסצקאיה במספר בלטים חדשים לפי כוריאוגרפיה של יורי גריגורוביץ'. בשנת 1956 יצא תיאטרון בולשוי לסדרת הופעות באירופה ללא פליסצקאיה, שלא הורשתה להצטרף להופעות מסיבות פוליטיות ובשל היותה יהודייה. החל משנת 1959, הייתה פליסצקאיה בין הרקדנים שיצאו למסעות הופעות וזכתה להכרה בינלאומית.בשנת 1959, בתקופת ההפשרה של חרושצ'וב, החל לצאת למסעות הופעות מחוץ לגבולות ברית המועצות, תחילה עם להקת הבולשוי ואחר ביחידות. פרסומה כבלרינה לאומית שירת את האומה הסובייטית להפגנת הישגיה בשנות המלחמה הקרה. ראש הממשלה ניקיטה חרושצ'וב ראה אותה כ"בלרינה הטובה ביותר לא רק בברית המועצות, אלא בעולם כולו". בשנת 1958 התחתנה מאיה פליסצקאיה עם המלחין רודיון שצ'דרין.
סוף שנות ה-50 ושנות ה-60 היוו את שיא הקריירה שלה כרקדנית. בשנות השלטון הסובייטי רקדה בתפקידים ראשיים באגם הברבורים, היפהפייה הנרדמת, ראימונדה ועוד. ב-1960, לאחר שהבלרינה הרוסיה הנודעת גלינה אולנובה עזבה את הבמה, הייתה פליסצקאיה לפרימה בלרינה אסולוטה של הלהקה, למשך שנים.
בשנת 1972 היא הייתה רקדנית ראשית וגם כוריאוגרפית של הבלט "אנה קרנינה" מאת בעלה, רודיון שצ'דרין. שצ'דרין כתב עוד מספר בלטים, שפליסצקאיה רקדה בהם את התפקיד הראשי.
בשנות ה-80 התגורר הזוג תקופה ארוכה מחוץ לגבולות ברית המועצות.[3] מאיה פליסצקאיה הייתה מנהלת אמנותית של להקות בלט ברומא ובמדריד.[4] החל משנות ה-90, הם התגוררו לרוב בגרמניה.
הופעות בברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מראשית דרכה, הייתה פליסצקאיה בלרינה מזן אחר. היא עשתה זמן קצר מאוד עם רקדניות הלהקה לאחר סיום לימודיה ותוך זמן קצר הייתה לסולנית. שערה האדמוני והופעתה המרשימה שיוו זוהר לדמותה, הן על הבמה והן מחוצה לה. "ריקודה הצטיין בגמישות וזרימה, אך גם בעוצמה", לדברי "מילון אוקספורד למחול".[5] "התיאטרליות האיתנה והתשוקה שביטאה בתפקידיה עשו אותה לבלרינה סובייטית אידיאלית." פרשנותה למחול "הברבור הגווע", קטע ראווה קצר שהתפרסם הודות לאנה פבלובה, הייתה לכרטיס הביקור שלה. פליסצקאיה נודעה בגובה קפיצותיה, בגמישות יוצאת הדופן של גבה, בחוזק הטכני של ריקודה, ובכריזמה שלה. היא הצטיינה הן באדג'ו והן באלגרו, תופעה חריגה ביותר אצל רקדניות.
על אף השבחים שזכתה להם, לא נהנתה פליסצקאיה מיחס חיובי מצד הנהלת הבולשוי. היא הייתה יהודייה בתקופה שפעולות התנגדות של המשטר הסובייטי לציונות חברו לפעולות דיכוי אחרות נגד חשודים בהתנגדות לשלטון. משפחתה הייתה קורבן הטיהורים הגדולים בתקופת סטאלין, והיא הייתה מתריסה מטבעה. כתוצאה מכך, לא הורשתה פליסצקאיה לצאת למסעות הופעות מחוץ לברית המועצות במשך שש-עשרה שנים לאחר הצטרפותה ללהקת הבולשוי.
ברית המועצות השתמשה באמנותם של רקדנים כדוגמת פליסצקאיה להפגין את הישגיה בתקופת המלחמה הקרה עם ארצות הברית. ההיסטוריונית כריסטינה אזרחי מציינת, "בשאיפה להשיג לגיטימיות תרבותית, הוצג הבלט הסובייטי למנהיגי אומות זרות". פליסצקאיה ציינה בזכרונותיה, כי מבקרים מן החוץ "נלקחו כולם לבלט. וכמעט תמיד, לאגם הברבורים ... חרושצ'וב ישב תמיד עם האורחים רמי-הדרג בתא", בהם מאו צה טונג וסטאלין.[6]
כותבת אזרחי, "שגעון הרדיפה הטבוע במשטר הסובייטי גרם לו להחרים את פליסצקאיה, אחת הרקדניות המהוללות ביותר, ממסע ההופעות הבינלאומי הגדול הראשון", כיון שנחשבה ל"חשודה פוליטית" והייתה "בלתי ניתנת לייצוא". בשנת 1948 נכנסה לפעולה הדוקטרינת ז'דאנוב, ועם היסטוריה משפחתית כשלה, וכיהודייה, הייתה ל"מטרה טבעית ... הייתה קורבן להשפלה פומבית ולהוקעה בעוון אי-השתתפות באסיפות פוליטיות. כתוצאה מכך, נשללו ממנה פעם אחר פעם תפקידי ריקוד ובמשך שש-עשרה שנים יכלה לסייר אך ורק בארצות הגוש המזרחי. היא הייתה ל"אמנית פרובינציאלית, שנידונה למסעות מדכאים, משוללי-סיפוק באוטובוס, לצריכה מקומית בלבד", כותב הומאנס.
בשנת 1958 קיבלה פליסצקאיה את תואר "אמנית העם של ברית המועצות". באותה שנה נישאה למלחין הצעיר רודיון שצ'דרין, ובהמשך חלקה עמו את תהילתו. כיון שרצתה לרקוד ברחבי העולם, התמרדה והתריסה נגד ציפיות המשטר הסובייטי. באחד המקרים, בכוונה למשוך תשומת-לב וכבוד מצד כמה ממנהיגי המדינה, הגישה את אחד הביצועים העוצמתיים ביותר בקריירה שלה, באגם הברבורים, לקונצרט במוסקבה בשנת 1956. הומאנס מתאר ביצוע זה ה"יוצא מן הכלל":
אפשר לחוש בבוז ובהתרסה הנחושים שביטאה בריקודה. כשהמסך ירד על המערכה הראשונה, יצא הקהל מגדרו. אנשי ק.ג.ב. קשוחים עמעמו את מחיאות הכף הנלהבות וגררו אנשים מן האולם כשהם בועטים, צורחים ושורטים. בסוף הערב נסוגו בריוני הממשלה, ללא-יכולת (או ללא-נכונות) להשתלט על התלהבות הקהל. פליסצקאיה ניצחה.
סיורי הופעות בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פליסצקאיה הייתה הבלרינה המעולה ביותר לא רק בברית המועצות, אלא בעולם כולו
מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב חשש עדיין, כותב ההיסטוריון דייוויד קוט, ש"עריקתה תביא תועלת למערב כתעמולה אנטי-סובייטית". היא כתבה לו "מכתב ארוך וגלוי-לב שבו ביטאה את הפטריוטיות שלה ואת תרעומתה על הספק שהוטל בה". כתוצאה מכך, הוסר האיסור על יציאתה בשנת 1959 בהתערבותו האישית של חרושצ'וב, שהבין, כי להרחקת פליסצקאיה מרקדני הבולשוי עלולה להיות השפעה שלילית חמורה על הצלחת הסיור. בספר זכרונותיו כותב חרושצ'וב, כי פליסצקאיה "הייתה הבלרינה המעולה ביותר לא רק בברית המועצות, אלא בעולם כולו"[7]}}
עכשיו, משיכלה לסייר בעולם כחברת הבולשוי, שינתה פליסצקאיה את עולם הבלט בכוח כישוריה והטכניקה שלה והציבה רף גבוה לבלרינות הן בברק טכני והן בנוכחות דרמטית. לאחר שהתיר לה להופיע בניו יורק, הפיק חרושצ'וב סיפוק רב לאין ערוך מקריאת הביקורות על הופעתה. "הוא חיבק אותה בשובה: ,ילדה טובה, יפה שחזרת. לא גרמת לי להיראות כמו טיפש. לא הכזבת אותי.'"
תוך שנים ספורות, הוכרה פליסצקאיה כ"כוכבת-על בינלאומית" וכ"להיט קופות ברחבי העולם". ברית המועצות נהגה בה כבשגרירת תרבות מועדפת, כ"רקדנית שלא ערקה". אף כי הרבתה במסעות הופעות בשנים של עריקת רקדנים אחרים, כמו רודולף נורייב, נטליה מאקארובה ומיכאיל ברישניקוב, "פליסצקאיה חזרה תמיד לרוסיה", כתב ההיסטוריון טים שול.
פליסצקאיה מסבירה, שבעיני הדור שלה, ובייחוד בעיני משפחתה, עריקה הייתה סוגיה מוסרית: "מי שרץ אל שורות האויב הוא בוגד." היא שאלה פעם את אמה מדוע לא עזבה משפחתם את ברית המועצות כשהייתה להם הזדמנות לכך, בתקופה שחיו בנורווגיה. אמה אמרה, ש"אביה היה נוטש [אותה] עם הילדים בן רגע בגלל עצם השאלה. "מישה לעולם לא היה בוגד."
סגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף כי לא קיבלה את ההכשרה וההדרכה מן המעלה הראשונה שלהן זכו בנות-גילה, פליסצקאיה "פיצתה" על כך ב"פיתוח סגנון אישי, מנתץ-מוסכמות, שבא לביטוי בנוכחותה הבימתית המחשמלת," כותב ההיסטוריון טים שול. היא ניחנה ב"העזה שאך נדירות רואים כמותה על בימות הבלט בימינו, ובעוצממה גברית כמעט בקפיצותיה".
סגנונה האישי כל כך היה זוויתי, דרמטי ותיאטרלי, תוך ניצול הכשרונות, שכל בני משפחתה מצד אמה נחנו בהם, ככל הנראה ... אלה שראו את הופעותיה הראשונות של פליסצקאיה במערב מדברים עדיין על יכולתה להקיף את כל האולם במבטה, לשדר רגשות עזים במחוות חטופות.
ההיסטוריון ומבקר הבלט ואדים גאייבסקי אמר על השפעתה על הבלט, ש"היא החלה ביצירת סגנון משלה וסופה שיצרה תיאטרון משלה." אחת מהופעותיה הזכורות ביותר הייתה ב-1975, ריקוד חופשי בצורתו, בסגנון מודרני, למוזיקה של הבולרו מאת מוריס ראוול בכוריאוגרפיה של מוריס בז'אר.[8] ביצירה זו, היא רוקדת סולו על במה עגולה מוגבהת, מוקפת ומלווה 40 רקדנים גברים. מבקר אחד כתב, "מילים אינן יכולות להשתוות להוד וליופי המוחלט שהציגה פליסצקאיה":[9]
מה שעושה את הביצוע למרתק כל כך הוא, שאף כי פליסצקאיה מלווה בעשרות רקדנים המשקפים את תנועותיה, המוקד ראשון והיחיד הוא על הפרימה בלרינה עצמה. הטלטולים והנענועים שלה, החוזרים ונשנים בנקודות מסוימות, מתואמים קצבית עם הסינקופות של התזמורת, יוצרים אפקט היפנוטי, שהציג שליטה אבסולוטית בכל פרט ופרט בגופה, מן האצבע הקטנה בכף רגלה לקצות אצבעותיה, עד לקודקודה.
הופעות בינלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
"היא פרצה כשלהבת אש אל הזירה האמריקאית בשנת 1959. היא הפכה מיד ליקירת הקהל ולפלא למבקרים. השוו אותה למריה קאלאס, תידה בארה וגרטה גרבו
פליסצקאיה יצרה מספר רב של תפקידים ראשיים, בהם תפקידיה ב"פרח האבן" של לברובסקי (1954), "ספרטקוס" של מויסייב (1958), הגרסה המוסקבאית של גריגורוביץ' ל"פרח האבן" (1959), אורורה בבימוי של גריגורוביץ' לבלט "היפהפיה הנרדמת" (1963), גרסת מוסקבה של גריגורוביץ' ל"אגדת האהבה" (1965), כרמן ב"סוויטת כרמן" של אלברטו אלונזו (1967) ועוד.
לאחר הופעתה ב"ספרטקוס" במהלך מסע הבכורה שלה בארצות הברית ב-1959, הציג אותה מגזין לייף, בגליון שהוקדש לבולשוי, כשנייה רק לגלינה אולנובה. "ספרטקוס" היה לבלט משמעותי לבולשוי, ומבקר אחד תיאר את "סערת הביצוע של הבולשוי", בהתגלמותה אצל פליסצקאיה כבלרינה, "שהגדירה את הבולשוי". במהלך מסעותיה, הופיעה גם כאמנית אורחת עם בלט האופרה של פריז, הבלט הלאומי של מרסיי ובלט המאה ה-20 בבריסל.
בשנת 1962, לאחר פרישת אולנובה, יצאה פליסצקאיה לעוד מסע הופעות עולמי של שלושה חודשים. כרקדנית, מציין הומאנס, "הצטיינה בתפקידים חדי הקצוות, התובעניים מבחינה טכנית, שאולנובה רחקה מהם, כולל "ריימונדה", הברבור השחור באגם הברבורים, וקיטרי ב"דון קישוט". בהופעותיה, כתב הומאנס, הייתה פליסצקאיה "לא יומרנית, מרעננת, ישירה. היא רקדה ללא איפוק." אולנובה הוסיפה, ש"המזג האמנותי של פליסצקאיה, אופטימיות הנעורים התוססת, באים לביטוי בבלט הזה במלוא עוצמתם."[11] האמרגן בעל השם העולמי סול יורוק אמר, שפליסצקאיה הייתה הבלרינה היחידה אחרי פבלובה ש"גרמה לו מכת-חשמל" בצאתה אל הבמה.[12] רודולף נורייב צפה בהופעת הבכורה שלה כקיטרי ב"דון קישוט" ואמר לה אחריה, "התייפחתי מאושר. את הבערת את הבמה."
בסיום הופעה אחת במטרופוליטן אופרה, קיבלה פליסצקאיה תשואות שנמשכו חצי שעה. הכוריאוגרף ג'רום רובינס, שאך זה סיים את המחזה סיפור הפרברים בברודוויי, אמר לה, כי הוא "רוצה ליצור בלט במיוחד בשבילה".[13]
תפקידיה המהוללים ביותר של פליסצקאיה היו אודט ואודיל באגם הברבורים (1947) ואורורה בהיפהפיה הנרדמת (1961). בן-זוגה לריקוד ב"אגם הברבורים" מצהיר, שבמשך עשרים שנה חלקו הוא ופליסצקאיה את במות העולם בבלט זה, והופעתה יצרה תמיד את "הרושם העז ביותר על הקהל".
ראויה בה במידה לציון הופעתה כ"ברבור הגווע" מתוך קרנבל החיות של קאמי סן-סאנס. המבקר וולטר טרי תיאר הופעה אחת: "מה שהיא עשתה היה להשיל את זהותה היא כבלרינה ואפילו כבת-אדם ולשוות לעצמה את המאפיינים של יצור קסום. הקהל נתקף היסטריה, והיא נדרשה לתת הדרן." היא רקדה את הבלט המסוים הזה עד סוף שנות ה-60 לחייה, ואחת מהופעותיה האחרונות בתפקיד זה הייתה בפיליפינים, וגם שם לא חדלו התשואות עד שיצאה וביצעה הדרן.[14]
הסופר טרומן קאפוטה זכר הופעה דומה במוסקבה, שם ראה "גברים מבוגרים בוכים במעברים ונערות מעריצות חובקות זרים מחוצים למענה". הוא ראה אותה כ"רוח רפאים צחורה מקפצת בקשתות חלקות וססגוניות", עם "ראש מלכותי". היא אמרה על סגנונה, כי "סודה של הבלרינה הוא לגרום לקהל להגיד, ,כן, אני מאמין.'"
מעצבי האופנה איב סן לורן ופייר קרדן ראו את פליסצקאיה כאחד ממקורות השראתם; קרדן נסע למוסקבה יותר מ-30 פעמים רק כדי לראות את פליסצקאיה רוקדת.[15] היא ייחסה לעיצובי התלבושות של קרדן את הצלחתה ואת ההכרה שזכתה בה בבלטים "אנה קרנינה", "השחף" ו"הגברת עם הכלבלב". היא מזכירה את תגובתו כשהציעה לראשונה שיעצב אחת מן התלבושות שלה: "עיני קרדן אורו כפנסים. כאילו זרם חשמלי עבר בהן." תוך שבוע, יצר תלבושת ל"אנה קרנינה", ובמהלך הקריירה שלה עיצב עשר תלבושות שונות ל"קרנינה" בלבד.[16]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של מאיה פליסצקאיה (בשפות מרובות)
מאיה פליסצקאיה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
מאיה פליסצקאיה, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
מאיה פליסצקאיה, באתר AllMusic (באנגלית)
מאיה פליסצקאיה, באתר MusicBrainz (באנגלית)
מאיה פליסצקאיה, באתר Discogs (באנגלית)- מאיה פליסצקאיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אנציקלופדיה של נשים יהודיות, ביוגרפיה של מאיה פליסצקאיה (באנגלית)
- הגרדיאן, הספד למאיה פליסצקאיה 3 במאי 2015
- וושינגטון פוסט, הספד למאיה פליסצקאיה 3 במאי 2015
- מאיה פליסצקאיה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- יוטיוב, "ברבור", מאיה פליסצקאיה רוקדת את "הברבור" מתוך קרנבל החיות של סן-סאנס
- יוטיוב, מאיה פליסצקאיה רוקדת ב"סוויטת כרמן" מאת רודיון שצ'דרין, על פי ביזה
- יוטיוב, סרט תעודה על בלט ועל מאיה פליסצקאיה
- יוטיוב, מאיה פליסצקאיה רוקדת "בולרו" של ראוול לכוריאוגרםיה של מוריס בז'אר
.svg){kind=logo}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Maya Plisetskaya profile מאיה פליסצקאיה, פרופיל
- ^ "Maya Plisetskaya: Ballerina whose charisma and talent helped her fight the Soviet authorities and achieve international fame" אינדיפנדנט, "מאיה פליסצקאיה: בלרינה שהכריזמה שלה וכשרונה עזרו לה להילחם ברשויות הסובייטיות ולהשיג פרסום בינלאומי
- ^ Plisetskaya and Shchedrin settle in Lithuania פליסצקאיה ושצ'דרין מתיישבים בליטא
- ^ Two greats of world ballet win Spanish Nobels שניים מן הדגולים בעולם הבלט זוכים בפרסי נובל הספרדי
- ^ דברה קריין וג'ודית מקרל, מילון אוקספורד למחול,הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 353-352, ISBN 978-0-19-956344-9
- ^ כריסטינה אזרחי (2012), "ברבורי הקרמלין", הוצאת אוניברסיטת פיטסבורג, עמ' 69, 142. ISBN 978-0-8229-6214-4
- ^ ויליאם טאובמן, סרגיי חרושצ'וב, גליסון אבוט, דויד גרנבק, איילין קיין, אלה באשנקו: "ניקיטה חרושצ'וב", הוצאת אוניברסיטת ייל, isbn=0-300-07635-5
- ^ יוטיוב, מאיה פליסצקאיה רוקדת סולו, "בולרו" של מוריס ראוול ומוריס בז'אר, 1975
- ^ "Master Class: Maya Plisetskaya's Bolero" ארטפולאינטל.בלוגפוסט, כיתת אמן, מאיה פליסצקאיה, בולרו אוקטובר 2011
- ^ "Master Class: Maya Plisetskaya's Bolero" ארטפולאינטל.בלוגפוסט, כיתת אמן, מאיה פליסצקאיה, בולרו אוקטובר 2011
- ^ שרה מונטגיו (1980) "הבלרינה", ספרי יוניברס, ניו יורק, עמ' 49-46 ISBN 978-0-87663-277-2
- ^ מונטגיו
- ^ [גייוויד קוט, (2003), "הרקדן עורק: המאבק על עליונות תרבותית בתקופת המלחמה הקרה", הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 489. ISBN 978-0-19-155458-2
- ^ "Remembering The Great Maya Plisetskaya" האינקויירר, פיליפינים, "זוכרים את מאיה פליסצקאיה הגדולה"] 6 ביולי 2015
- ^ "Russia mourns its ballet legend rebel Plisetskaya" האינקוויירר, "רוסיה אבלה על אגדת הבלט שלה, פליסצקאיה המורדת 3 במאי 2015
- ^ "BALLERINA MAYA PLISETSKAYA AND FASHION AT HER POINTE SHOES" קסנדרה וייטפוקס, וורדפרס, "בלרינה מאיה פליסצקאיה ואופנה בנעלי הבלט שלה"3 במאי 2015
- ויקיפדיה: תחרות כתיבה
- רקדני בלט סובייטים
- רקדני בלט יהודים
- רקדניות יהודיות
- יהודים זוכי פרס לנין
- מקבלי עיטור לנין
- מקבלי עיטור הדגל האדום של העמל
- גיבורי העמל הסוציאליסטי
- מקבלי אות לגיון הכבוד
- מסדר האמנויות והספרות
- מקבלי עיטור מסדר השמש העולה יהודים
- זוכי פרס נסיך אסטוריאס לאמנויות
- רקדניות בלט
- רקדניות רוסיות
- פרימה בלרינה אסולוטה
- מקבלי עיטור ההצטיינות למען המולדת
- אישים ממוצא יהודי-ליטאי
- רוסיות שנולדו ב-1925
- רוסים שנולדו ב-1925
- רוסיות שנפטרו ב-2015
- רוסים שנפטרו ב-2015