מריה קאלאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מריה קאלאס

מריה אנה סופיה ססיליה קאלוגרופולויוונית: Μαρία Κάλλας; ‏ 2 בדצמבר 1923 - 16 בספטמבר 1977) הייתה זמרת סופרן אמריקנית ממוצא יווני, שהייתה לזמרת האופרה הפופולרית ביותר בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאלאס נולדה בניו יורק למהגרים מיוון. בשנת 1937, בגיל 13, עברה עם אמה לאתונה.

באתונה ניסתה אמה להכניסהּ ל"קונסרבטוריון אתונה" היוקרתי, אך קאלאס נכשלה במבחן הבמה שנערך בפני מנהל הקונסרבטוריון שסירב לקבלהּ ללא עמידה בדרישות הידע התאורטי במוזיקה ובסולפג'. בעקבות הכישלון פנתה אמה למריה טריוולה מ"הקונסרבטוריון היווני הלאומי". טריוולה הסכימה להדריכהּ ללא תשלום לאחר ששמעה את קאלאס שרה וזיהתה את הפוטנציאל הטמון בה. ב-11 באפריל 1938 חתמה קאלאס את מופע הכיתה של טריוולה בשירת דואט מתוך האופרה "טוסקה". הייתה זו הופעתה הרשמית הראשונה בפני קהל.

התקדמותה של קאלאס בששת החודשים הראשונים הייתה מרשימה ביותר, דבר שאיפשר לאמה לבקש מבחן במה נוסף בקונסרבטוריון אתונה בפני זמרת הסופרן הנודעת, אלווירה דה הידלגו, שנתנה את הסכמתה המיידית לשמש לה כמורה. מאחר שמריה הייתה אמורה לסיים את לימודיה בקונסרבטוריון הלאומי שנה לאחר מכן לרבות יכולתה להתחיל לעבוד, ביקשה אמה מדה הידלגו להמתין שנה.

ב-2 באפריל 1939, ערכה קאלאס את הופעת הבכורה שלה בתיאטרון האולימפי, שם גילמה את דמותה של סנטוצה באופרה אבירות כפרית ("קוולריה רוסטיקנה") מאת פייטרו מסקאני, ובסתיו של אותה שנה היא נרשמה לכיתה של אלווירה דה הידלגו בקונסרבטוריון אתונה. טריוולה התמרמרה על החלטתן של קאלאס ואמה. קאלאס חשה רגשות אשמה ביחס להחלטתה, ובשנת 1957 כשחזרה ליוון נפגשה עם מורתה הוותיקה.

חייה המקצועיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנעד של קאלאס (הצליל הגבוה ביותר והצליל הנמוך ביותר מסומנים באדום

לאחר מספר הופעות כתלמידה בהן מילאה תפקידי משנה, ביצעה קאלאס ב- 4 ביולי 1941 את הופעת הבכורה המקצועית שלה באופרה של אתונה כשגילמה את דמותה של טוסקה, ובשלוש השנים שלאחר מכן המשיכה לגלם את דמותן של סנטוצה וליאונורה.

בשנת 1947 ביצעה את הופעת הבכורה באיטליה בארנה בוורונה באופרה לה ג'וקונדה מאת פונקיילי תחת שרביטו של טוליו סראפין, אשר יחד עמו הקליטה בשנים שלאחר מכן אופרות רבות בסגנון בל קנטו בהן לקחה חלק פעיל גם בהצגתן בהיותה גורם מרכזי ביותר בתחייתו של הבל קנטו בשנות החמישים של המאה העשרים.

לאורך שנות החמישים הופיעה קאלאס אינספור פעמים בבתי האופרה הגדולים ביותר בכל רחבי העולם: בלה סקאלה שבמילנו, בבית האופרה גרנייה שבפריז, במטרופוליטן אופרה שבניו יורק, באופרה של דאלאס שבטקסס, בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן שבלונדון, בפלאסיו דה לבלה ארטס' בית האופרה של מקסיקו, ובתיאטרון קולון בבואנוס איירס. במטרה להופיע באופרה "מדיאה" מאת כֶּרוּבּיני בשנת 1954, היא הפחיתה ממשקלה והפתיעה את הקהל בהופעתה הזוהרת החדשה, אלא שהיו גם מי שטענו שירידתה במשקל הקשתה עליה לתמוך בקולה ולהפעיל לחץ על הקול שלה, דבר שבא לידי ביטוי שנים מספר לאחר מכן.

קלטות הסטריאו שביצעה בשנים הללו מעידות על מומחיות בפרשנות מוזיקלית יחד עם סגנון גבוה יותר שהיה גם לא יציב ולעתים גם בעל רעד חסר שליטה. בשנת 1960 היא ערכה את הופעתה האחרונה בלה סקאלה בהפקה חדשה של האופרה "פוליוטו", יצירה פחות ידועה מאת דוניצטי, תפקיד שנבחר בקפידה באופן שיותאם ליכולות הווקאליות שלה.

בשנותיה האחרונות בתור זמרת היא גילמה את דמויותיהן של מדיאה, כמו גם של "נורמה" בליני ו"טוסקה" (פוצ'יני, כשזו האחרונה התפרסמה בעיקר בפריז, בניו יורק ובבית האופרה קובנט גארדן בחודשים ינואר ופברואר 1964. הופעתה האחרונה הייתה ב- 5 ביולי 1965 בקובנט גארדן.

סרט טלוויזיה, שעסק במערכה השנייה של ה"טוסקה" המפורסמת בקובנט גארדן, שודר בטלוויזיה הבריטית ב- 9 בפברואר עוד באותה שנה. הסרט מאפשר הצצה נדירה בהופעה שלה לרבות התקשורת והיחסים המדהימים בינה לבין זמר הבריטון טיטו גובי בהופעתם על הבמה.

בשנת 1969 ליהק הקולנוען פייר פאולו פזוליני את קאלאס לתפקיד היחיד בחייה שלא היה מופע אופרה בגילומה את הדמות "מדיאה" מהמיתולוגיה היוונית בסרט שנשא את אותו שם. הסרט לא הצליח מבחינה מסחרית אך היה ונשאר מקור עניין אמנותי וככזה שמתעד את הופעתה היחידה של קאלאס בהיותו מציג את הנוכחות האדירה שלה על הבמה כדוגמת יכולתה לשמור על תשומת לבו של הקהל גם בשעה שהיא עומדת ללא ניע. הופעתה בסרט הציגה צמצום בשפת הגוף ובמספר התנועות, דבר שהבדיל אותה למדי מזמרי אופרה אחרים.

בין אוקטובר 1971 למרץ 1972, העבירה קאלאס סדרה של שיעורים בפני סטודנטים לתואר שני בבית הספר ג'וליארד שבניו יורק, שיעורים שהפכו למקור השראה למחזה Master Class של טרנס מק'נלי בשנת 1995. קאלאס ומעמדה ככוכבת קאלט בקרב הקהילה ההומוסקסואלית עומדים במרכז מחזהו של מקנלי The Lisbon Traviata.

ג'ורג' מור, נשיא מועצת המנהלים של בית האופרה של ניו יורק, הציע לה להפוך למנהלת אמנותית, אך היא סירבה להצעתו בהעדיפה הופעות במה בסדרה של הופעות רסיטלים מחודשות בשנת 1973 באירופה, ובשנת 1974 בארצות הברית, בדרום קוריאה וביפן, יחד עם זמר הטנור ג'וזפה די סטפנו, הופעות שהפכו לכישלון מוזיקלי של ממש בשל קולותיהם שכבר לא היו צלולים במיוחד. יחד עם זאת, מסע ההופעות הפך להצלחה אדירה בקרב הקהל שנהר לראות בשנית את הופעתם של שני הזמרים שהופיעו יחדיו בשיא תהילתם. ההופעה האחרונה בפני קהל הייתה ב- 11 בנובמבר 1974 בעיר סאפורו שביפן.

קאלאס הייתה אמנית שנויה במחלוקת שזכתה להערצה רבה מצד חובבי אופרה רבים אך גם לגילויי הסתייגות מצד חובבי אופרה אחרים. מעריציה כינו אותה בשם "לה דיווינה" ("האלוהית") ודיברו בלהט רב על העוצמות הדרמטיות שהיא הביאה עימה לבימת האופרה. קולה היה מאוד מחוספס ואולי ניתן אף לומר לא "קלאסי" כמו למשל קולותיהן של רנאטה טבאלדי, רנאטה סקוטו ומונסראט קאבאייה. מעריציה של קאלאס גרסו כי טענה זו כנגדה מנעה ממתנגדיה לראות את השלמות האמנותית שבהופעתה.

בהופעותיה שילבה טכניקה של בל קנטו יחד עם כישרונות טבעיים דרמתיים גדולים, שילוב שהפך אותה לזמרת-שחקנית המפורסמת ביותר בתקופתה. קאלאס הייתה זמרת רב-תכליתית והרפרטואר שלה נע מסגנון ה"אופרה סריה" האיטלקי, כדוגמת לה וסטאלה מאת גספרה ספונטיני, ועד ליצירותיו המאוחרות של ג'וזפה ורדי ואופרות הוריזמו כדוגמת אלה פרי עטו של פוצ'יני.

חייה האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברה של קאלאס בפר לשז

לקאלאס היה רומן עם איל הספנות היווני אריסטוטלס אונאסיס, והרומן ביניהם זכה לחשיפה תקשורתית רבה ביותר. ההיכרות ביניהם התרחשה בשנת 1957 לאחר הופעתה באופרה "אנה בולנה" של דוניצטי במסיבה שנערכה לכבודה על ידי אלזה מקסוול.

בנובמבר 1959, עזבה קאלאס את בעלה ג'ובאני בטיסטה מנגיני לטובת אונאסיס. לקאלאס ולאונאסיס היה ילד שמת שעות אחדות לאחר היוולדו ביום ה- 20 במרץ 1960. הקשר ביניהם הגיע לסיומו תשע שנים לאחר מכן, לאחר שאונאסיס עזב אותה לטובת ז'קלין קנדי, אלמנתו של נשיא ארצות הברית שנרצח, ג'ון פ' קנדי.

בהיותה שבורת לב (וידועה אמירתה "קודם איבדתי את הקול שלי, אחר כך איבדתי את הגזרה שלי, ואחר כך איבדתי את אונאסיס"), היא בילתה את שארית חייה בבדידות בפריז.

בשנת 1977 בגיל 53 מתה קאלאס מסיבה שטרם הובררה עד תום. טקס הלוויה נערך בכנסייה האורתודוקסית היוונית שברחוב ז'ורז' ביזה ביום ה-20 בספטמבר 1977, ואפרה נקבר בבית הקברות פר לשז. לאחר שאפרה נגנב ונמצא לאחר מכן, הוא פוזר בים האגאי מול חופיה של יוון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]