מהפכת הציפורנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מהפכת הציפורנִיםפורטוגזית: Revolução dos Cravos; שמה הרשמי בפורטוגל הוא מהפכת 25 באפריל בפורטוגזית: Revolução de 25 de Abril) - כינוי לסדרת אירועים, שהגיעו לשיאם ב-25 באפריל 1974, במהלכם עברה פורטוגל משיטת ממשל פשיסטית דיקטטורית, לשיטת ממשל דמוקרטית בהסכמה עממית וכמעט ללא שפיכות דמים. שמם של האירועים נגזר מכך שהחיילים במהפכה נשאו פרחי ציפורן בקני רוביהם, כאות לאי-אלימות.

שלטונו של סלזר והמדינה החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1932 עלה לשלטון בפורטוגל העריץ אנטוניו דה אוליביירה סלזר, והכריז על שיטת ממשל שנקראה "Estado Novo" או "המדינה החדשה". היה זה משטר פשיסטי מרוכך, אשר בניגוד למשטרים פשיסטיים בארצות כגון ספרד, איטליה וגרמניה הנאצית, כלל שימוש מועט באלימות כלפי אזרחיו.

שלטון "המדינה החדשה" כפה ערכים לאומניים וקתוליים על האוכלוסייה הפורטוגזית, תוך שהוא משבח את המדיניות הקולוניאליסטית הפורטוגזית ורואה בהתפשטותה הקולוניאלית דבר הראוי לשבח. סיסמת השלטון הייתה "Deus, Pátria e Família" - האל, המולדת והמשפחה.

למרות היציבות הכלכלית והמדינית שהביא שלטון זה (שהיה בין השלטונות הפשיסטים מאריכי הימים באירופה כולה), נתקל השלטון בבעיה של ממש בנוגע למושבות, במיוחד המושבות באפריקה - אנגולה ומוזמביק. מרידות התושבים שדרשו עצמאות נתמכו הן על ידי ארצות הברית והן על ידי ברית המועצות, שרצו להרחיב את השפעתן על ידי תמיכה בתנועות שחרור לאומיות. פורטוגל, בתגובה, שלחה אלפי חיילים אל מעבר לים, אשר דיכאו את המרידות באופן ברוטלי, תוך כדי אבדות קשות לשני הצדדים.

הצבא הפורטוגזי, שנשא בעול מדיניות זו, היה מרכז ההתנגדות לשלטון סלזר, ובשנת 1961 בוצע נסיון הפיכה, אשר נכשל ברגע האחרון והביא לפיטורי חלק ניכר מן הסגל הבכיר של הצבא.

המשבר הגיע לנקודת שיא עם הסתלקותו של סלזר מן הזירה. סלזר נפגע קשות בתאונה בשנת 1968, ופוטר מתפקיד ראש הממשלה. את מקומו תפס מרסלו קייטנו, ששימש עד אז בתפקידים שונים, לרבות שר המושבות.

המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובת קיר: יחי ה-25 באפריל!

בחודש מרץ 1974 פיטר קייטנו שורת קצינים בכירים, בטענה כי אלו לא תמכו במדיניות הממשלה בנוגע למלחמה באפריקה. בין המפוטרים היו הגנרלים אנטוניו דה ספינולה ופרנסישקו דה קושטה גומש.

פיטורי הקצינים הבכירים לא הועילו לקייטנו, שכן בשלב זה כל הצבא היה נגוע בהתנגדות למשטר. הגנרלים תכננו הפיכה וכאות הפתיחה בחרו ברגע שבו ישמיע הרדיו את השיר "אחרי הפרידה" (E depois do adeus) של הזמר פאולו דה קרבליו, שייצג את פורטוגל באותה שנה בתחרות הזמר של האירוויזיון. השיר הושמע, ובשעה 00:25 ב-25 באפריל 1974 יצאו הכוחות למיגור השלטון. החיילים שמו בקני רוביהם פרחי ציפורן כסמל לאי האלימות, והעם נקרא לצאת לרחובות עם פרחים אלו ולתמוך במורדים. במחיר של ארבעה הרוגים, הודח קייטנו, וספינולה הוכרז כנשיא הרפובליקה מטעם החונטה הצבאית. קושטה גומש הוכרז כמפקד הצבא, והוסמך לשאת ולתת עם נציגי תנועות הגרילה האפריקניות.

לאחר המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה הייתה, בסופו של דבר, פרי פעולתם של קצינים צעירים ורדיקלים, שמאלנים בהשקפתם (ויש המייחסים להשפעה סובייטית חלק ניכר במהפכה). ספינולה, שהיה שמרן בהשקפותיו, לא החזיק מעמד זמן רב, ובאוקטובר 1974 הכריזו הקצינים הרדיקלים על קושטה גומש כנשיא.

קושטה גומש נאלץ לתמרן בין קצינים מהימין (בראשות הנשיא הקודם ספינולה), ובין הרדיקלים השמאלנים שיזמו את המהפכה. הפתרון שנמצא היה עריכת בחירות למועצה מכוננת, ללא כל סמכויות חקיקתיות, פרט לעריכת חוקה, כאשר השלטון בפועל הוחזק בידי קואליציה אד הוק של נציגים מהסיעות השונות שייצגו את הציבור הפורטוגזי. בתקופה שבין 1974 ל-1976 פעלו שש ממשלות זמניות מסוג זה ששיקפו, כל אחת בתורה, את יחסי הכוחות המשתנים תדירות. הממשל שלט באמצעות צווים שניתנו על ידי מועצת הקצינים בראשה עמד קושטה גומש, אשר זכה לכינוי "פקק השעם" בשל יכולתו לצוף אל פני המים לאחר כל משבר.

בשנת 1976 הוצגה לציבור החוקה החדשה ונערכו בחירות לנשיאות, בהן בחר קושטה גומש שלא להשתתף. החוקה ייצבה את המצב הפוליטי, והביאה לעולם את "הרפובליקה הפורטוגזית השלישית" (מאז 1910). החוקה נתנה למועצת המהפכה הצבאית תפקיד משמעותי של פיקוח על הממשלה האזרחית. אמנם השנים הראשונות של הממשל על פי החוקה החדשה היו סוערות, וממשלות קמו ונפלו (כאשר הממשלה האזרחית הראשונה הייתה ממשלת מיעוט סוציאליסטית), אך בשנת 1982 התייצב המצב באופן שאיפשר תיקונים מקיפים לחוקה וביטול תפקיד מועצת המהפכה הצבאית. בשנת 1986 נבחר הנשיא האזרחי הראשון זה למעלה משישים שנה, מריו סוארש, ובחירה זו נתנה את הגושפנקה להצטרפות פורטוגל למדינות הליברליות והדמוקרטיות של מערב אירופה.

תדמיתה של המהפכה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום עשרים וחמישה באפריל, יום המהפכה, הוא אחד מהחגים העיקריים בפורטוגל. זהו יום של שמחה, למרות התמרמרות מסוימת בקרב חלק מחוגי הימין הקיצוני, הרואים בהתפתחויות שלאחר המהפכה משום אסון למדינה. מצד שני כמה ממנהיגי המהפכה סבורים שפורטוגל של היום סטתה מן האידאלים השמאליים שבשמם התחוללה המהפכה.

גשר חדש (נבנה ב-1966) מעל נהר הטז'ו בליסבון נקרא גשר 25 דה אבריל לציון יום מהפכת הציפורנים.