ממשלת מיעוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

ממשלת מיעוט היא ממשלה במשטר פרלמנטרי שהמפלגות המרכיבות אותה כוללות פחות ממחצית חברי הפרלמנט. היא מתקיימת באמצעות התמיכה של חברי פרלמנט מ"מפלגות תמיכה" שאינם בתוכה אך תומכים בה, ובכך מאפשרים לה לתפקד. בדרך כלל, ברוב המשטרים הדמוקרטיים בעולם ממשלת מיעוט מתאפשרת בחוק. ישנן מדינות להן מסורת של שלטון על ידי ממשלות מיעוט.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדמוקרטיה פרלמנטרית, נזקקת הממשלה (הרשות המבצעת) לתמיכת הפרלמנט (הרשות המחוקקת) כדי לפעול (זה מקור המושג "דמוקרטיה פרלמנטרית"). אם אחת מסיעות הפרלמנט מהווה רוב, די בתמיכתה כדי להקים ממשלה ולאפשר את פעולתה (הממשלה עצמה מורכבת, רובה ככולה, מחברי אותה סיעת רוב). מצב זה נפוץ בדמוקרטיה פרלמנטרית בעלת מערכת דו מפלגתית. בדמוקרטיה פרלמנטרית רב-מפלגתית, ייתכן מצב שבו אין סיעה המהווה רוב בפרלמנט. כדי להשיג רוב כזה, נדרשת אחת הסיעות (בדרך כלל הסיעה הגדולה ביותר) לצרף אליה סיעות נוספות. הגוף הפרלמנטרי הנוצר מצירוף זה של סיעות מכונה "קואליציה".

לעתים מוקמת קואליציה שלסיעות המרכיבות אותה אין רוב בפרלמנט, אך היא מצליחה לזכות באמון הפרלמנט ולהקים ממשלת מיעוט.

בדמוקרטיה נשיאותית הרשות המבצעת אינה זקוקה לאמון הרשות המחוקקת כדי לכהן: הנשיא נבחר ישירות על ידי העם לתקופה קצובה, וממנה את חברי ממשלתו כרצונו (באישור הרשות המחוקקת). חברי הרשות המחוקקת מבקרים את פעולת הרשות המבצעת ועשויים לאלץ אותה לשנות את מדיניותה ופעילותה (בעיקר באמצעות חקיקה ושליטה בתקציב), אך אינם יכולים להפילה בהצעת אי אמון.

מאפיינים של ממשלת מיעוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל, הקמת ממשלת מיעוט אפשרית ביתר קלות במדינה שבה לא נדרש אמון של רוב חברי הפרלמנט כתנאי סף לאישור הרכב הממשלה. מאחר שבדרך כלל אין אמון של הרוב בממשלתו של המיעוט, הרי שדרישת אמון הפרלמנט בממשלה חדשה היא מכשול בדרכה של ממשלת מיעוט.

ישנן סיבות רבות המקשות את הקמתה ואת קיומה לאורך זמן של ממשלת מיעוט:

  • קושי להשיג תמיכה בהקמתה, בגלל עצם היותה מייצגת מיעוט. ממשלת מיעוט איננה אפשרות סבירה לפי תאוריות קואליציה קלאסיות שאינן חוזות בממשלת מיעוט.
  • היא איננה יציבה, בגלל הצורך לחיזור מתמיד אחר רוב בפרלמנט.
  • בפרט תתקשה ממשלת מיעוט לעמוד בהצבעות אמון ובאישור תקציב המדינה.
  • היא איננה דמוקרטית יחסית לממשלת קואליציה רחבה.

עם זאת, במחקר שסקר 32 דמוקרטיות עלה כי במעט יותר מרבע מהמקרים שבהם לא הייתה מפלגה בעלת רוב מוחלט בפרלמנט, הוקמה ממשלת מיעוט.[דרוש מקור] ממשלת מיעוט היא אפשרות סבירה כשאין דרישה חוקית לאמון רוב הפרלמנט בממשלה. לעתים ממשלת מיעוט היא אפשרות מועדפת על מפלגות הפרלמנט המרכזיות, מאחר שבקואליציה יש מעין פשרה על נושאים מרכזיים, פשרה הנראית לבוחר כהתכחשות למצע המפלגה. במקרים רבים ממשלת מיעוט היא יציבה. יציבותה ותפקודה מתאפשרים כשיש גוש חוסם קבוע, או כשבאופוזיציה יש מפלגות ימניות ושמאליות וממשלת המיעוט היא במרכז. בסיטואציה כזאת, הממשלה נשענת תמיד על חלק אחד מהאופוזיציה בהתאם לדרישה. יש הרואים בממשלת מיעוט דמוקרטיה יותר מבממשלה רחבה, דווקא בגלל ההזדקקות להתייעצות ואישור בכל הצבעה של מפלגות אופוזיציוניות, מה שמצריך קונצנזוס יותר מאשר בממשלת רוב, בה אין התחשבות במיעוט והוא אינו בא בדרך כלל לידי ביטוי.

ממשלות מיעוט בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

למדינות דמוקרטיות פרלמנטריות רבות בעולם יש מסורת של ממשלות מיעוט. יש מדינות להן היסטוריה ארוכה ורציפה של ממשלות מיעוט. במדינות צפון אירופה (סקנדינביה, הולנד) ממשלות מיעוט שכיחות ביותר. כך גם באיטליה, התקיימו ממשלות מיעוט בשנות ה-70. דנמרק בולטת בהיסטוריית ממשלות מיעוט, כשלמעלה מחצי יובל (1972‏-1998) כל ממשלותיה היו ממשלות מיעוט. גם בקנדה ממשלות המיעוט הן שכיחות ביותר.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 3 לחוק יסוד: הממשלה קובע: "הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת". סעיף 13(ד) מוסיף: "הממשלה תיכון משהביעה בה הכנסת אמון, ומאותה שעה ייכנסו השרים לכהונתם". הצורך באמון הכנסת יוצר קושי להקמתה של ממשלת מיעוט, אך אינו הופך זאת למשימה בלתי אפשרית, משום שייתכן שהממשלה תזכה לאמונם של חברי כנסת שאינם חברים במפלגות המרכיבות אותה, או שחברי כנסת כאלה לא יתנגדו להקמתה.

ממשלה שהפכה לממשלת מיעוט במהלך כהונתה חשופה להפלתה בהצעת אי אמון, אך לשם כך נדרש, החל משנת 1996, רוב של 61 מחברי הכנסת. קודם לכן די היה ברוב רגיל להצעת אי אמון על מנת להפיל את הממשלה.

הקמתה של ממשלת מיעוט בישראל כמעט ולא נשקלה כאופציה רצינית גם כאשר הייתה אפשרות סבירה להקים ממשלה כזו. ממשלות מיעוט נוצרו רק בעקבות איבוד בסיס התמיכה במהלך הקדנציה. הסיבה לכך נעוצה בתרבות הפוליטית בישראל, שבה לא התפתחה מסורת של תמיכה אופוזיציונית, אך כן התפתחה מסורת של התנגדות פרלמנטרית לקואליציה גם כאשר לכאורה, מבחינה אידאולוגית ואף משיקולי מדיניות ריאליים יותר, ישנה הסכמה עם מהלכיה.‏[1][2] כמו כן, בתרבות הפוליטית בישראל מקובלת התחושה שאי אפשר להשפיע על מדיניות ממשלתית מן החוץ - תחושה המעודדת את המפלגות התומכות להצטרף לקואליציה. מצד הקואליציה, מחיר ההכללה של מפלגות תומכות בממשלה היה תמיד מועט למדי, והמחיר של השארתן באופוזיציה היה רב מדי - הן היו עלולות להכשיל את הממשלה בהצבעות שונות בלי הודעה מוקדמת, כיוון שאינן מחויבות בהסכם הקואליציוני. בגלל סיבות אלו, קיומן של ממשלות מיעוט בישראל היה מועט וקצר טווח יחסית לקיומן של ממשלות מיעוט במשטרים פרלמנטריים אחרים.‏[2]

במהלך השנים היו בישראל ממשלות מיעוט בעיקר לתקופות קצרות, כשבמהלך תקופת הכהונה התחלפו הסיעות הקטנות החברות בקואליציה, או כתוצאה מפרישת חברי כנסת יחידים מהממשלה. ממשלות מיעוט כאלו ייצבו תוך זמן קצר את הרוב הקואליציוני או שפיזרו את הכנסת ופנו לבחירות. אחדות מממשלות מיעוט אלו היו ממשלות מפא"י, שבתקופת הביניים עד ייצוב הרוב הקואליציוני או עד הבחירות נסמכו על תמיכת מפלגות תומכות ערביות שנלוות למפא"י, שתמכו בה באורח עקבי (וגם כשלא היה צורך קואליציוני לכך; לדוגמה, ממשלת ישראל ה-17).‏[2] ממשלות מיעוט מסוימות פעלו לייצוב הרוב הקואליציוני. ממשלת ישראל השלושים בראשות אריאל שרון, שנהנתה מ"רשת ביטחון" של סיעות השמאל לאחר פרישת שינוי מהממשלה, ועד להצטרפותה של מפלגת העבודה לקואליציה. ממשלות אחרות שאיבדו את הרוב פעלו להקדמת הבחירות. כך, למשל, אירע לאחר שסיעות הימין פרשו מהממשלה ה-24 בראשותו של יצחק שמיר בעקבות ועידת מדריד, או לאחר פרישתה של מפלגת העבודה מהממשלה ה-29 ומהממשלה ה-30, שתיהן בראשות אריאל שרון. הממשלה ה-23 בראשות יצחק שמיר פעלה כממשלת מיעוט בתקופת "התרגיל המסריח", בין פרישתו של המערך מהקואליציה, ועד להקמת ממשלת ימין בראשותו של יצחק שמיר.

הממשלה ה-28 בראשות אהוד ברק, שהחלה את דרכה כקואליציה שנהנתה מתמיכה של 75 חברי כנסת, הצטמצמה בהדרגה בעקבות מחלוקות בענייני דת ומדינה ובשל ועידת קמפ דייוויד. ביולי 2000, כשנה לאחר שהוקמה, נשענה הממשלה על תמיכתם של 30 חברי כנסת בלבד. רק חמישה חודשים מאוחר יותר, בחודש דצמבר, הודיע ראש הממשלה על התפטרותו, שגררה בחירות חדשות.

יוצאת דופן בהקשר זה הייתה הממשלה ה-25 בראשות יצחק רבין, שהייתה ממשלת המיעוט הממושכת ביותר בתולדות המדינה. בעקבות פרישת מפלגת ש"ס מהקואליציה הממשלה נותרה עם 56 חברי כנסת בלבד. בשלב מסוים בתקופת כהונתה, עלה מספר חברי הקואליציה ל-59 עם הצטרפות סיעת יעוד ב-2 בינואר 1995. במהלך תקופת המיעוט לא פעלה הממשלה לפיזור הכנסת אך גם לא נצרכה להגדיל את הרוב הקואליציוני, כיוון שתפקוד הממשלה התאפשר בזכות תמיכתן מבחוץ של המפלגות התומכות חד"ש ומד"ע. ההישענות על תמיכת מפלגות ערביות אלה נתפסה כבלתי לגיטימית בעיני הימין (אם כי תפיסה זו, השוללת את הלגיטימיות של מפלגות ערביות, נחשבת כסותרת עיקרי דמוקרטיה). הממשלה הייתה ממשלת מיעוט במשך כשנתיים, מ-22 בספטמבר 1993, ועד להתפזרותה ב-22 בנובמבר 1995, בעקבות רצח ראש הממשלה. בהצבעות חשובות כמו ההצבעה על תקציב המדינה, מספר חברי כנסת מהאופוזיציה הצטרפו להצבעת הקואליציה וסייעו להעביר חוקים, ולאחר מכן לא נבחרו שנית לכנסת בעקבות סירוב מפלגתם להריץ אותם לכנסת, כיוון ש"בגדו" באמון המפלגה.

בעקבות רצח רבין, הוקמה הממשלה ה-26 בראשות שמעון פרס ב-22 בנובמבר 1995 על בסיס דומה לממשלה ה-25, כממשלת מיעוט המורכבת מ-59 חברי כנסת מהסיעות העבודה, מרצ ויעוד. מאוחר יותר הצטרפה מפלגת עתיד, שהתפלגה מ"יעוד". רבות ממפלגות האופוזיציה נמנעו בהצבעת האמון עם הצגת הממשלה, בנימוק שאין הן יכולות להתנגד לממשלה שקמה עקב רצח ראש הממשלה. הממשלה תפקדה כממשלת מיעוט עד לסיום כהונתה ב-18 ביוני 1996 עם השבעת הממשלה ה-27 בראשות בנימין נתניהו. הממשלה התפזרה עם הקדמת הבחירות ביוזמת ראש הממשלה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הליכוד, למשל, התנגד בעבר להפקעת אדמות בירושלים בשיתוף פעולה אופוזיציוני עם מד"ע, משום שהיוזמה הייתה ממשלתית.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 דני קורן ובועז שפירא, קואליציות בפוליטיקה הישראלית, זמורה-ביתן, 1997