התנגדות בלתי אלימה

מפגינה מציעה פרח לחייל במהלך פעולה בארצות הברית, במחאה על מלחמת וייטנאם. 21 באוקטובר 1967.

התנגדות בלתי-אלימה (יכולה להיקרא גם פעולה בלתי-אלימה) היא כינוי למגוון פרקטיקות המשמשות פעילים ברחבי העולם לשם השגת מטרות שונות. למשל שינוי חברתי, פוליטי או כלכלי מעמיק. הפרקטיקות יכולות להיות קשורות או שאינן קשורות לנושא עליו הן מבקשות להשפיע, להתבצע באופן חוקי או בלתי-חוקי, כל-עוד נשמר הכלל של הימנעות מפגיעה ברכוש או בנפש.

בין דרכי ההתנגדות הלא-אלימה, ניתן למנות: לוחמת מידע, צעדות, משמרות, הפצת עלונים (ראה: סאמיזדאט), סאטיאגרהא, אמנות מחאה, מוזיקת מחאה ושירה, חינוך והעלאת מודעות, שדלנות והקמת קבוצות אינטרס, התנגדות לתשלום מס, מרי אזרחי, חרם צרכנים או סנקציות, מאבק משפטי או דיפלומטי, סירוב לקבלת פרס או הוקרה, ושביתות כלליות.

לאורך ההיסטוריה קמו מנהיגים ומובילי דעה רבים אשר פעלו או תמכו בהתנגדות בלתי-אלימה. בהם: מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה, טנזין גיאטסו (הוא הדלאי לאמה), לב טולסטוי, אליס פול, רוזה פארקס, אנדריי סחרוב, לך ואלנסה, ג'ין שארפ הנרי דייוויד תורו, ורבים נוספים.

בין התנועות הבולטות במאה ה-21, ניתן למנות את תנועת פמן, המרד בהכחדה, חיי שחורים חשובים, שביתת בתי הספר למען האקלים ועוד.

בין האירועים הבולטים בהם נעשה שימוש נרחב בהתנגדות בלתי-אלימה מן העשורים האחרונים, ניתן למנות את התפרקות ברית המועצות, מהפכת הוורדים, המהפכה בתוניסיה (2011), מהפכת הקטיפה, אירועי כיכר טיין-אן-מן (1989), המחאות בהונג קונג (2014), המהפכה במצרים (2011), המהפכה הכתומה, מהפכת הארזים, ובישראל - מחאת הקוטג', המחאה החברתית בישראל 2011, מחאת בלפור (2020) והמחאה נגד השינויים המשטריים של הממשלה ה-37 (2023).

התנגדות מול אי-ציות אזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפוץ בלבול בין המונח "התנגדות לא-אלימה" לבין "אי-ציות אזרחי בלתי-אלים". פרופ' ברל לאנג (Berel Lang) מציע שלושה מאפיינים ל'אי-ציות אזרחי בלתי אלים':

הפעולה מהווה עבירה על החוק.
הפעולה נעשית מתוך כוונה תחילה.
הפעיל מסכים לקבל עליו את העונשים הקבועים בחוק כתגובת הממשל לפעולתו.

ההבדל מתבטא בכך ש'התנגדות בלתי-אלימה' יכולה להתקיים גם מבלי שיתקיים במסגרתה אי-ציות אזרחי ולעשות שימוש בכלים חוקיים כגון שביתות, הפסקת התנדבויות, חרם צרכני או אזרחי, פעולות ישירות חוקיות ועוד. על כן, ניתן לראות באי-ציות אזרחי בלתי-אלים כאסטרטגיה אחת מבין רבות של התנגדות בלתי-אלימה.

בנוסף, התנגדות לא-אלימה מיוחסת לרוב לניסיון לשינוי מעמיק ושורשי בנושא בו היא עוסקת (מהפכה), ואילו אי-ציות אזרחי יהווה אסטרטגיה לשינוי חוק או קובץ חוקים מצומצם יחסית (רפורמה נקודתית).^[1]

יעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקר שנפרש על פני עשרות שנים, חקרה פרופ' אריקה צ'נוות' (אנ') מאוניברסיטת הרווארד, יחד עם חוקרים נוספים, את ההצלחה של התנגדות אלימה ושל התנגדות בלתי אלימה ברחבי העולם. המחקר פורסם בספר "Why Civil Resistance Works" ("מדוע התנגדות אזרחית עובדת") שפורסם בשנת 2011. המחקר הקיף יותר מ-320 אירועי התנגדות ומחאה אלימים ולא אלימים, שהתרחשו משנת 1900 ועד 2006.

הממצא המובהק הראשון של החוקרים היה כי שיעור הסיכויים להצלחת המחאה שהתבטאה בשינוי השלטון, גבוה הרבה יותר כאשר המחאה אינה אלימה. ב-53% מהמחאות שהתנהלו ללא אלימות הוחלף השלטון בהצלחה, לעומת 26% מהמקרים של מחאות אלימות ומזוינות. בראיון ל-BBC הסבירה צ'נוות' כי הסיבה העיקרית להצלחתן של מחאות אזרחיות לא אלימות היא היכולת שלהן לסחוף מספר גדול יותר של אנשים מהציבור הרחב.

ממצא בולט נוסף במחקר הוא "כלל 3.5%". לפי המחקר, כל המחאות שהצליחו לגייס אליהן תמיכה אזרחית שהקיפה יותר מ-3.5% מהאוכלוסייה, הצליחו להביא להפלת השלטון.^[2]

יתרון נוסף של התנגדות לא אלימה היא שהצלחה שלה גורמת לעיתים קרובות יותר לשלטון סובלני או דמוקרטי לעומת מחאות אלימות שלעיתים קרובות גרמו להחלפת דיקטטור אחד בדיקטטור אחר. ^[3]

כלים למחאה מוצלחת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרדיה פופוביץ היה בין מקימי הארגון "אוטופור!" (התנגדות) בסרביה שהצליחה להפיל במחאה לא אלימה את המנהיג הסרבי סלובודן מילושביץ' לאחר שזה סירב להכיר בתוצאות הבחירות. פופוביץ וחבריו הקימו לאחר מכן גם את ארגון CANVAS שמסייע לארגונים ולתנועות לקיים מחאה לא אלימה אפקטיבית. הוא ממליץ על שלושה עקרונות בסיסיים בתכנון מחאה לא אלימה - תכנון מראש, אחדות, ומשמעת למחאה לא אלימה. [2] ^[3]

תכנון - קביעת אסטרטגיה לטווח קצר ולטווח ארוך איך לנהל את המאבק ואיך לנצח בו - לעיתים קרובות אנשים במחאה טוענים שאין להם זמן לקבוע אסטרטגיה שכן הם במאבק דחוף. זו טעות, שכן ללא אסטרטגיה ותכנון מראש המוחים פשוט עושים רעש בלי מטרה. לרוב מחאות מתחילות כאשר הן מגדירות למה הן מתנגדות. זה קל יותר וברור יותר. אך לפי פופוביץ אם מחאה נשארת רק עם התנגדות, היא צפויה להיכשל - כי הציבור חייב לדמיין מציאות חלופית טובה יותר שתתרחש לאחר שהמחאה תנצח. מחאה מוצלחת שואלת "לאן חותרים המפגינים?" "מה אנחנו רוצים להשיג?" דוגמה לתכנון מראש במאבק נגד מילושביץ היא להשיג שלוש מטרות משנה: להביא כמה שיותר אנשים להצביע למועמד שהתמודד מולו, להתכונן מראש מול ניסיונות לזיוף הבחירות, ולהשבית את המדינה כדי לגרום לו להכיר בתוצאות הבחירות.
אחדות - לפי פופוביץ על המחאה להתמקד סביב המכנה המשותף הנמוך ביותר. שכן מחקרים מראים שמחאות מצליחות רק אם החברים בהן מצליחים לגייס את האנשים שאינם דומים להם. לדוגמה התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית הצליחה כאשר אנשים לבנים הצטרפו אליה. תנועות נשים הצליחו יותר כאשר הן הצליחו לגייס גם גברים למענן. תנועות להט"ב הצליחו כאשר סטרייטים הצטרפו. בסרביה תנועת "אוטופור הצליחה לאחר שהתנועה התפשטה מהסטודנטים גם לקהילות כפריות, לחקלאים, לכורי פחם, ולחלקים גדולים בצבא ובמשטרה. עקרון האחדות חשוב גם כדי לנסח חזון פוסט-רודני שמנוסח מנקודות מבט רבות של ציבורים שונים. לעיתים קרובות תנועות התנגדות משתמשות בסמל מאחד כלשהו - לדוגמה סמל גרפי או צבע, כדי לעודד השתתפות וסולידריות. היבט נוסף של אחדות הוא היכולת לשתף פעולה בין יריבים. בסרביה נדרש לאנשי המחאה 10 שנים כדי לגרום ל-18 מפלגות שונות להתאחד מאחורי מועמד אחד שיביס את מילושביץ'.
משמעת לאי אלימות - החשיבות של מחאה לא אלימה נובעת מכמה היבטים. אחד הוא שכך קל יותר להרחיב את מעגל המפגינים. מחאה אלימה מרחיקה השתתפות של ילדים או אנשים מבוגרים. בנוסף, מחאה לא אלימה מציבה את השלטון במצב בעייתי - שכן פיזור אלים של הפגנה לא אלימה לא מצטלם טוב וזוכה לגינוי רחב הן מבית והן ממדינות אחרות בעולם.

כלים לפעולה לא אלימה כוללים הצבת מטרות בהתאם לכמות האנשים הפעילים, יצירת בריתות עם קבוצות אחרות, שימוש בהומור וביצירתיות כדי להפחית מתח, הפגנת אמפתיה כלפי כוחות הבטחון.

דוגמאות היסטוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנגדות אזרחית ומחאה לא אלימה הן תופעות נפוצות בהיסטוריה האנושית. מקרים ידועים של התנגדות אזרחית מפורטים בהמשך. בחלק מהמקרים המחאה הצליחה ובחלקם נכשלה. כמו כן בחלק מהמקרים המחאה הלא אלימה הידרדרה למחאה אלימה, למלחמה או להפיכה דיקטטורית.

תפקידו של מהאטמה גנדי בתנועת העצמאות ההודית בשנים 1917–1947.
תפקידיהם של מרטין לותר קינג, ג'יימס בוול ופעילים אחרים בתנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, בשנים 1955–1968.
המהפכה הסודנית נגד המשטר הצבאי (בהנהגת איברהים אבוד), 1958-1964.
היבטים של תנועת זכויות האזרח של צפון אירלנד בשנים 1967–1972.
מגוון פשיטות על לשכות הגיוס של ארצות הברית במחאה נגד מלחמת וייטנאם, 1967-1971.
בשנות ה-70 ו-80 קיים ארגון גרינפיס משטים של ספינות לכיוון של אזורי הסגר סביב אתרי ניסוייים גרעיניים שבוצעו בים, במחאה נגד ניסויים גרעיניים. הדבר עורר מודעות לניסויים גרעיניים באטמוספרה, וגרם להפסקתם. במיוחד לאחר הטבעת האונייה ריינבו וורייר על ידי סוכנים של ממשלת צרפת. הארגון המשיך לקיים פעילות סביבתית במגוון סוגיות תוך שימוש בפעולה ישירה כמו היקשרות למנופים, לשערי מפעלים מזהמים ועוד.
המהפכה הסודנית נגד המשטר הצבאי (Jaffer Numairy) בשנים 1969-1984.
מהפכת הציפורנים בפורטוגל בשנים 1974–1975, ותמיכה בהפיכה הצבאית ב-25 באפריל 1974 נגד השלטון הפשיסטי.
המהפכה האיראנית בשנים 1977–1979, לפני עלייתו של חומייני לשלטון בפברואר 1979.
תנועת "סולידריות" בפולין, בהנהגת לך ולנסה, השתמשה בהתנגדות אזרחית כדי להפגין נגד הממשלה הנשלטת בידי ברית המועצות, גם לאחר שהוצאה מהחוק ובוצעה פעילות אלימה נגד אנשיה.
"מהפכת כוח העם" בפיליפינים בשנות ה-80 שהדיחה את הדיקטטור פרדיננד מרקוס לאחר 20 שנות שלטון.
הקמפיינים נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, במיוחד לפני 1961, ובשנים 1983–1994.
ההתגייסות ההמונית נגד השלטון האוטוריטרי בצ'ילה של אוגוסטו פינושה, 1983–1988.
הפגנות כיכר טיאננמן ב-1989 נגד המשטר הקומינסטי בסין. ההפגנות נכשלו עקב דיכוי אלים של הצבא הסיני שירה על המפגינים ועצר אותם.
התנועות השונות שתרמו למהפכות סתיו העמים ב-1989 במרכז אירופה ובמזרחה נגד שלטונות קומוניסטים. בין היתר מהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה , נפילת חומת ברלין בגרמניה המזרחית, ונפילת המשטר הקומוניסטי ברומניה.
מהפכת השירה של 1988–1990 שהובילה להחזרת עצמאותן של שלוש המדינות הבלטיות שנכבשו על ידי ברית המועצות.
בשנות ה-90 החלו מחאות של ארגוני זכויות בעלי חיים ותנועות סביבתיות נגד ציד של גורי כלבי ים על ידי קנדה לשם הכנת פרווה. פעילים ניסו, בין היתר, לחסום אוניות ציד וכן סימנו בצבע כלבי ים במטרה להפוך את פרוותם לבלתי שימושית לציידים.^[4] פעילי זכויות בעלי חיים נוקטים לעיתים בפעולות ישירות בלתי אלימות, כמו שחרור בעלי חיים ממכלאות או לולים או מחאה מול חברות גדולות המשווקות מוצרים מבעלי חיים.
המערכה נגד שליטת סרביה בקוסובו, בהנהגת הליגה הדמוקרטית של קוסובו (LDK), שהוביל איברהים רוגובה בשנות ה-90. מחאה זו הידרדרה למחאה אלימה, ולאחריה פרצה מלחמת קוסובו.
המחאה של ארגון "אוטפור!" (התנגדות!) הסרבי בשנת 2000, שהצליחה להפיל את סלובודן מילושביץ', לאחר שזה סירב להכיר בהפסדו בבחירות.
מהפכת הוורדים בגאורגיה ב-2003 שהייתה התנגדות מוצלחת נגד הממשלה המכהנת, שסירבה להכיר בתבוסתה בבחירות וביקשה לזייף את תוצאות הבחירות.
המהפכה הכתומה באוקראינה בשנת 2004 כתוצאה מטענות לזיוף בחירות בידי המועמד הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ'. המהפכה הובילה לסבב בחירות נוסף בו ניצח ויקטור יושצ'נקו, מועמד פרו-מערבי. כמו כן המאבק הוביל להיווצרות תנועת "פורה" שדגלה בהתנגדות בלתי אלימה כדרך לקדם דמוקרטיה במדינה.
מהפכת הארזים בלבנון ב-2005, בעקבות רצח ראש הממשלה לשעבר רפיק אל-חרירי ב-14 בפברואר 2005, שהובילה לנסיגת הצבא הסורי מלבנון.
ההפגנות, בעיקר בהובלת סטודנטים ונזירים, במהפכת הזעפרן בבורמה ב-2007.
מחאת הבחירות לנשיאות באיראן ב-2009 בעקבות עדויות למניפולציה אלקטורלית בבחירות של יוני 2009.
התקוממויות האביב הערבי במזרח התיכון ובצפון אפריקה, שהחלו בתוניסיה בדצמבר 2010, והביאו ב-2011 לנפילת השליטים בתוניסיה, במצרים, בלוב ובתימן. בחלק מהמדינות החלה מלחמה בעקבות התנועות (למשל מלחמת האזרחים בסוריה והמלחמה בתימן), או חזר השלטון צבאי, כמו במצרים ב-2013 בעקבות המהפכה המצרית של 2011.
מחאת פארק גזי בטורקיה ב-2013, בהתנגדות לתוכניות פיתוח עירוניות, ולפגיעת הממשלה בחופש הביטוי ולמסורות החילוניות של טורקיה.
השלבים המוקדמים של הפגנות יברומאידאן באוקראינה בשנים 2013–2014, בדרישה לשילוב הדוק יותר עם מדינות האיחוד האירופי, והתפטרותו של הנשיא ויקטור ינוקוביץ'.