מוסא א-צדר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מוסא א-צדר בצעירותו

סייד מוסא א-צדרערבית: سید موسى الصدر, נהגה: "מוסָא-סְסָדר"; נולד ב-4 ביוני 1928, נעלם בשנת 1978) היה מנהיג שיעי בלבנון.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

א-צדר נולד בעיר קֹם באיראן ב-4 ביוני 1928, כבן למשפחה שיעית מכובדת וידועה של אייתוללות מצאצאי הנביא מוחמד, שמוצאה ההיסטורי באזורים השיעיים של דרום לבנון. הוא התחנך בנערותו בערים הקדושות לשיעה, נג'ף וכרבלא, בעיראק והוסמך כאיש-דת. בהמשך למד גם משפטים באוניברסיטה של טהראן. א-צדר הגיע ללבנון בשנת 1959 כמחליפו של המרג'ע (פוסק הדת השיעי) של העיר צור, אך עד מהרה הפך מקובל בקרב מרבית העדה השיעית והחל לפעול לשינוי מצבה הקשה.

א-צדר חזה בדאגה בעוני של השיעים ובמעבר של שיעים רבים לשמאל החילוני, ובתגובה יזם את הקמת "המועצה האסלאמית השיעית העליונה". הצעד העצמאי הוכר באופן רשמי ב-1967 על ידי בית הנבחרים של לבנון. שנה לאחר מכן, עם הקמתה בפועל של המועצה, נבחר א-צדר לתפקיד היושב ראש. בפי מאמיניו בלבנון זכה א-צדר בתואר הדתי-השיעי "אימאם". בכך קיבל על עצמו למעשה את כתר המנהיג השיעי העליון בלבנון.

צדר תואר על ידי מכריו ככריזמטי ומנהיג מלידה, והתואר הרם "אימאם" הוענק לו על ידי קהל אוהדיו. בזכות מעמדו הדתי ויכולתו להלהיב ולסחוף את שומעיו בנאומים, הצליח צדר להפוך למנהיג בפועל של העדה השיעית בלבנון. הוא ארגן וניהל שביתות, הפגנות, עצומות ותהלוכות מחאה. עם התקדמותו בהנהגת העדה השיעית אימץ צדר לעצמו אידאולוגיה חברתית-פטריוטית.

א-צדר הזכיר לקהל שומעיו השיעי את ההיסטוריה של עדתם, שהייתה רצופה בדיכוי, אך עם זאת באומץ וחירוף נפשות, שהדוגמה לכך היווה האימאם חוסיין אבן עלי השאהיד, שנלחם בגוזלי השלטון האומיים בקרב כרבלא, אף על פי שידע כי יפסיד בשל רצונו להתנגד לחוסר הצדק. א-צדר הניע את המתואלים לפעולה, לדרישה את המגיע להם מהמדינה. באמצעות שימוש במונחים דוגמת "אי-צדק" ו"חוסר שוויון" וגינוי ממסד הזֻעמאא'[1]

בבחירות לפרלמנט ב-1972 ניסה "השמאל" הלבנוני - אשר עד אז התבסס בעיקר על סונים, דרוזים ומעט נוצרים מארונים - לחזק את כוחו בעזרת תמיכתם של השיעים. השיעים, כבר אז, היו העדה הגדולה ביותר בלבנון, אך עדיין המקופחת ביותר.

התקפותיה של ישראל על לבנון, כתגובה לפעילות אש"ף משטח לבנון, היו בין המניעים שהביאו שיעים רבים להגר צפונה, לערים, ובעיקר לעיר הבירה ביירות. השיעים התיישבו בשכונות עוני ובמחנות דמויי מחנות פליטים. תנאי חייהם הקשים חשפו אותם להשפעת אש"ף, בניגוד לרצון נכבדי השיעים.

בתחילת שנות השבעים חש א-צדר במצבם של בני עדתו הנקרעים בין ההנהגה החילונית המסורתית – הזועמא ("המנהיגים") המקומיים, לבין השפעת "השמאל" ובראשם הפלסטינים. צדר החל לפעול בשני מישורים:

  • ייסוד ארגון-על פוליטי של השיעים (דבר שלא נעשה עד אז), שבאמצעותו חתר ליצירת מפתח עדתי חדש, לחלוקת העוצמה הפוליטית והחברתית בלבנון.
  • פעולה במישור הבינלאומי, איתור "מדינת מגן". בשנת 1973, מעט לפני פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון, ניסח צדר הסכם עם חאפז אל-אסד, נשיא סוריה דאז. בהסכם זה נתן אסד לשיעים בלבנון תמיכה פוליטית-חברתית (ולאחר מכן, במלחמת האזרחים, אף תמיכה צבאית) וצדר, מצדו, נתן הכשר דתי לעלאווים בסוריה כי אלו הם "מוסלמים-שיעים" לכל דבר (למרות שיש בדתם ובמנהגיהם יסודות נוצריים ופאגניים מובהקים). הכשר זה סייע לאסד לבסס את שלטונו בסוריה מבחינה ציבורית. ההסכם ההדדי בין השיעים בלבנון לבין א-צדר יצר בעיה אצל הפלסטינים, שחששו מיצירת הנהגה פעילה של השיעים בלבנון – הנהגה אשר תמנע מהם לגייס את השיעים לשורותיהם.

במשך שנות השבעים של המאה ה-20 פעל א-צדר במסגרת "תנועת המקופחים". בשנת 1975, במהלך מלחמת האזרחים השנייה בלבנון, שימשה תנועה זו בסיס להקמת תנועת "אמל" השיעית.

יתר על כן, א-צדר נתן את תשומת לבו לבעיה הפלסטינית. הפלסטינים נכללו תמיד בתוכניות הפיתוח שלו, והוא אף הצהיר כי יש לו "מדיניות פלסטינית", העוסקת בבעיות הפלסטינים בלבנון.

ב-1978, בעת ביקור בלוב בהזמנתו של מועמר קדאפי, נעלמו א-צדר ופמלייתו באופן מסתורי. התעלומה העיבה מאז על יחסי קדאפי עם השיעים. ההשערה הייתה שסוכני קדאפי הם שרצחו את האימאם א-צדר ואנשיו והעלימו את העדויות לכך.

העובדה שהיעלמותו של אימאם היא תופעה שעליה מתבססים יסודות השיעה רק הוסיפה למוזרותו של מקרה זה.

ב-27 בדצמבר 2011 דיווח העיתון הלבנוני "א-לואא" כי מוסא א-צדר מת בתאו בבית סוהר בלוב בשנת 1998 בנסיבות טבעיות לאחר שנחטף על ידי השלטונות הלובים בשנת 1978. מאז הוחזקה גופתו במקרר בבית הסוהר עד תחילת ההפיכה בלוב אז נקבר כנראה בקבר אחים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^
    Norton, Augustus R. Amal and the Shi'a: Struggle for the Soul of Lebanon (Austin TX: University of Texas Press, 1987), עמ' 43.