מייקל ויין
 | |||||||
| מייקל ויין | |||||||
| לידה |
4 בספטמבר 1944 (בן 79) קלירווטר, פלורידה, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| שם מלא | מייקל וולטר ויין | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| השכלה |
| ||||||
| מפלגה |
 המפלגה הרפובליקנית | ||||||
| |||||||
  | |||||||
מייקל וולטר ויין (באנגלית: Michael Walter Wynne; נולד ב-4 בספטמבר 1944) הוא פוליטיקאי ומנהל עסקי אמריקאי, שכיהן כמזכיר חיל האוויר של ארצות הברית בשנים 2005–2008. התפטרותו הייתה על רקע תקרית בה טופלו ב-2007 ראשי קרב גרעיניים באופן בלתי ראוי (אנ') ועל רקע שליחת חלקי טילי מיניטמן III בטעות לטאיוואן ב-2006, ובעקבות חקירה שנוהלה על ידי האדמירל קירקלנד דונלד והדוח החמור שהגיש בנוגע לתקרית המיניטמן III.[1]
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מייקל ויין נולד בקלירווטר, פלורידה וגדל במלבורן הסמוכה. הוא אחיו הצעיר של לוטננט פטריק אדוארד ויין, שנעדר בקרב ב-8 באוגוסט 1966 בווייטנאם, הוכרז כהרוג ב-1974 וב-1977 הוחזרה גופתו.[2]
ויין סיים את הכשרתו באקדמיה הצבאית של ארצות הברית ב-1966 ושירת בחיל האוויר של ארצות הברית במשך שבע שנים. הוא סיים את שירותו כקצין בדרגת קפטן ובתפקידו האחרון היה מרצה לאסטרונאוטיקה באקדמיית חיל האוויר של ארצות הברית. במהלך שירותו הוא סיים לימודי מוסמך במדעים בהנדסת חשמל במכון הטכנולוגי של חיל האוויר של אוניברסיטת חיל האוויר בבסיס חיל האוויר רייט-פטרסון, אוהיו.
קריירה עסקית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר תום שירותו ועד מאי 1975 שימש ויין כמנהל בחברת Research Analysis and Development (RAD), Inc. ביולי אותה שנה הוא החל קריירה בת 24 שנים בחברת ג'נרל דיינמיקס. בתקופה זו הוא עבר למשך שלוש שנים לחברת לוקהיד מרטין ושב לג'נרל דיינמיקס כדי לכהן כסגן נשיא בכיר. ב-1999 הוא סיים את עבודתו בחברה. בשנים 2000–2001 הוא היה מעורב בקרנות הון סיכון. הוא טיפח חברות טכנולוגיה קטניות בשלב ההזנק שלהן ושימש במשרות ניהוליות בשתי חברות כאלה.
קריירה ממשלתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביולי 2001 מונה ויין כסגן ראשי לתת-מזכיר ההגנה לרכש, טכנולוגיה ולוגיסטיקה. במאי 2003 הוא מונה כתת-מזכיר ההגנה בפועל לרכש, טכנולוגיה ולוגיסטיקה.
בתפקידו זה היה ויין איש הצוות הראשי והיועץ של מזכיר ההגנה וסגנו בכל הנושאים הקשורים למערכות הרכש, מחקר ופיתוח, טכנולוגיות מתקדמות, הערכה ובדיקה, ייצור, לוגיסטיקה, ניהול מתקנים, בינוי צבאי, רכש, הגנת הסביבה, ונושאים הקשורים לנשק להשמדה המונית של מחלקת ההגנה.
מזכיר חיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנובמבר 2005 מונה ויין כמזכיר חיל האוויר של ארצות הברית. בתפקיד זה הוא היה אחראי על מחלקת חיל האוויר, כולל על ארגון, אימון, הצטיידות ודאגה לענייני הרווחה של כמעט 370,000 איש ואישה בשירות פעיל, 180,000 אנשי המשמר הלאומי של חיל האוויר ואנשי המילואים, ושל 160,000 עובדים אזרחיים ובני משפחותיהם.
אנרגיות מתחדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויין בלט כתומך באנרגיות מתחדשות וקידם את הנושא בחיל האוויר. בחוברת שהופצה בחיל בנושא הוא כתב: "ההיסמכות על נפט מיובא ממשיכה לאיים על הביטחון הכלכלי, הפיננסי והפיזי של האומה, בעוד שהשימוש בדלק מאובנים תורם לבעיות הזיהום הלאומיות. חיל האוויר מאמין שפיתוח מקורות אנרגיה מתחדשות עבור מתקניו הוא אחד המרכיבים החשובים ביותר של האסטרטגיה הכוללת שלנו".[3] ב-2008 מוקם חיל האוויר של ארצות הברית ברשימת 25 הגופים העושים שימוש בחשמל מאנרגיות מתחדשות בהיקף הרחב ביותר בארצות הברית.[4]
התפטרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-5 ביוני 2008 הודיע מזכיר ההגנה רוברט גייטס שהוא קיבל את התפטרותו של ויין כמזכיר חיל האוויר על רקע "ירידה בהתמקדות ובביצועים של המשימות של חיל האוויר הקשורות לכלי נשק גרעיני" ו"חוסר בתרבות של הערכה עצמית קריטית". גייטס ציין שתי תקריות בהן חיל האוויר איבד את המעקב שלו על כלי נשק גרעיניים או על חלקים שלהם. בתקרית אחת, מרעומים של כלי נשק גרעיני נשלחו בטעות לטאיוואן במקום סוללות של מסוקים שהוזמנו. בתקרית השנייה (אנ'), טס מפציץ B-52 לכל אורכה של ארצות הברית כשהוא מחומש בשישה טילי שיוט גרעיניים ללא שאף אחד ידע שהם נמצאים במטוס.[5] ויין יצא נגד הדוח שהוגש בעקבות חקירת שתי התקריות, שנכרכו יחדיו, שנוהלה על ידי האדמירל קירקלנד דונלד, וטען נגד גישתו של דונלד, כאיש הצי. כמו כן הוא טען נגד גישתו של גייטס נגד חיל האוויר.[6]
לאחר פרישתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביוני 2020 הודיע הנשיא דונלד טראמפ על מינויו של ויין כחבר במועצת המבקרים של אקדמיית חיל האוויר של ארצות הברית.[7]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ביוגרפיה של מייקל ויין באתר חיל האוויר של ארצות הברית (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Miles, Donna (June 12, 2008). "Top Air Force leaders resign following nuclear component mishandling". US Air Force.
- ^ WYNNE, PATRICK EDWARD - www.pownetwork.org
- ^ U.S. AIR FORCE Renewable Energy Program
- ^ National Top 25: as of April 8, 2008 - Green Power Partnership
- ^ Burns, Robert (June 5, 2008). "Gates accepts Air Force resignations in shake up". Associated Press. Archived from the original on June 11, 2008
- ^ John A. Tirpak, Air Force Magazine, March 1, 2014.
- ^ "President Donald J. Trump Announces Intent to Nominate and Appoint Individuals to Key Administration Posts". The White House. June 12, 2020.
.svg)