מיניסטרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיניסטרי
מקור שיקגו, אילינוי, ארצות הברית
שנות פעילות 1981—היום
סוגה אינדסטריאל מטאל
חברת תקליטים 13th Planet
חברים
אל יורגנסן
ריק ואלס
אדי גרסיה
מרק בייקר
מייק סקאצ'יה

מיניסטרי (Ministry) היא להקת אינדסטריאל מטאל אמריקאית שהוקמה בשנות השמונים ונחשבת לחלוצה בתחומה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלן יורגנסן הקים את מיניסטרי בשיקגו, אילינוי ב-1981. ההרכב המקורי הורכב בעיקר מיורגנסן (שירה וקלידים) וסטפן ג'ורג' (תופים), והצליל המקורי של מיניסטרי היה במקור סינת' פופ שהיה מלודי יותר מהמוזיקה שיורגנסן יתפרסם בזכותה. הצמד יורגנסן/ג'ורג' יצר תחת השם מיניסטרי ארבעה סינגלים בחברת !Wax Trax במהלך 1984 (נאספו לאלבום ששמו Twelve-Inch Singles). ארך-הנגן הראשון שלהם, With Sympathy, יצא בחברת אריסטה ב-1984 ומכר מעט. המוזיקה באלבום זה והסינגלים שליוו אותו היו בסגנון פופ מלודי, שלא דומה לשום דבר שמיניסטרי הוציאה לאחר מכן. יורגנסן הביע מאז חרטה על המוזיקה שיצר במיניסטרי בימים המוקדמים ההם, כשהוא מכנה את With Sympathy בתואר "הפלה בדמות אלבום". כמה מההקלטות המועדפות עליו מאותה תקופה נאספו לאלבום Early Trax שיצא בחברת ריקודיסק מיוזיק ב-2004.

עד לאמצע שנות השמונים מוזיקת פופ עניינה פחות את יורגנסן, וכתוצאה מכך הוא נפרד מג'ורג' תוך שהוא שוקל מחדש את דרכה המוזיקלית של מיניסטרי. יורגנסן הקליט כמעט לבדו את האלבום השני מ-1986, Twitch, שגם הוא לא מכר היטב. המוזיקה הייתה אלקטרונית ורקידה, אך רחוקה ממוזיקת פופ והצליל היה נוקשה ואגרסיבי יותר מההקלטות הקודמות של מיניסטרי.

לאחר Twitch, יורגנסן ביצע את שינוי חשוב בלהקה כשחזר אל כלי הנגינה שזנח שנים לפני כן: הגיטרה החשמלית. הוא גם הביא את פול בארקר למיניסטרי כדי לנגן בה גיטרה בס; בארקר יישאר חברו לצמד של יורגנסן במהלך מה שתיחשב תקופת הזהב של מיניסטרי. לאחר צירופו של המתופף ויליאם ריפקין, מיניסטרי הקליטה את The Land of Rape and Honey ב-1988. האלבום היה הצלחה בסצנת השוליים של הרוק והיום נחשב ליצירה קלאסית ולאחד מהאלבומים החשובים בתת-הז'אנר "אינדסטריאל מטאל" ("רוק כבד תעשייתי"). "ארץ האונס והדבש" מורכב מסינתיסייזרים, קלידים, מכונות-תופים רועשות ומהירות, דוגמיות-קול משונות, דיאלוגים מתוך סרטים, עיבודים אלקטרוניים בלתי-שגרתיים, ומדי פעם צלילים כבדים ומעוותים של גיטרה חשמלית וגיטרה בס. האלבום נתמך בסיבוב-הופעות ב-1988 ובוידאו-קליפים לשיר "סטיגמטה" ולשיר הנושא של האלבום. על עטיפת האלבום יש צילום מטושטש של ראש של גופה ששרועה על האדמה.

האלבום הבא, The Mind Is a Terrible Thing to Taste, היה דומה לאלבום הקודם באווירתו הכבדה והדחוסה, אך "הדעת היא דבר נורא לטעום" היה מעט כבד יותר עם דגש על הגיטרה של יורגנסן. האלבום נתמך בסיבוב-הופעות ב-1990 ובסינגלים Burning Inside (שגם צולם לו וידאו-קליפ) ו-So What.

במשך שנות השמונים יורגנסן ובארקר הרחיבו את רעיונותיהם מעבר למיניסטרי במסגרת מה שנראה כמצעד אינסופי של פרויקטים צדדיים ושיתופי-פעולה. רבים מהם נשאו את חותמה המוזיקלי של מיניסטרי ושל צמד המפיקים "היפו לוקסה" (כינויו של יורגנסן כמפיק)/"הרמס פן" (בארקר). החשוב מכולם הייתה האלטר-אגו של מיניסטרי, ריבולטינג קוקס. הלהקה, שמכונה בקיצור RevCo, הייתה למעשה מיניסטרי בצירוף הסולן הבלגי לוק ון-אקר. יורגנסן ובארקר הקימו גם את Lard, עם סולן להקת הפאנק דד קנדיז ג'לו ביאפרה, את Acid Horse כשיתוף-פעולה עם להקת האינדסטריאל "קברט וולטייר", את "1000 הומו די-ג'ייז" עם טרנט רנזור מלהקת האינדסטריאל ניין אינץ' ניילס, את PTP עם כריס קונלי, ואת Pailhead עם איאן מק'קיי מלהקת הפאנק מיינור ת'רט. בארקר הוציא לאור חומר מקורי תחת השם Lead Into Gold ויורגנסן הפיק וניגן בגיטרה באלבום של להקת האינדסטריאל סקיני פאפי. ההקלטות הנדירות ביותר מתוך הפרויקטים האלה נאספו לאלבום Side Trax שיצא בחברת ריקודיסק מיוזיק ב-2004.

שנות התשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיניסטרי פרצה אל הזרם המרכזי של שוק המוזיקה ב-1991 עם השיר Jesus Built My Hotrod (שנכתב בשיתוף עם גיבי היינס מלהקת האינדי/פאנק באטהול סרפרס) ועם הווידאו-קליפ לשיר שהיה להיט ב-MTV. כפי שהצליל של הסינגל ניבא, האלבום שבא בעקבותיו ב-1992 ונקרא Psalm 69: The Way to Succeed and the Way to Suck Eggs היה האלבום הכבד והנוקשה ביותר שמיניסטרי הוציאה עד אז, כשהנקודה המשמעותית הייתה עבודת הגיטרות החשמליות של יורגנסן ושל חברי ההרכב החדשים מייק סקצ'יה ולואיס סוויטק. Psalm 69 הפך ללהיטה הגדול ביותר של מיניסטרי, והוא לווה בסינגלים (ובוידאו-קליפים שליוו אותם) .N.W.O ("סדר עולמי חדש", שיר שכלל מחאה נגד מלחמת המפרץ והתקפה שכוונה על ג'ורג' בוש האב), ו-Just One Fix (שיתוף-פעולה עם המשורר והסופר ויליאם ס. בורואוז) בתוספת ל-Jesus Built My Hotrod. חלקו הראשון של שם האלבום, Psalm 69, הודפס על עטיפתו כשהוא מיוצג על ידי המילה "ראש" ביוונית כשהיא כתובה באותיות רוניות (כתב צפון-אירופאי עתיק), כך: ΚΕΦΑΛΗΞΘ.

לאחר יציאת Psalm 69 מצבה של הלהקה התדרדר בגלל שורה של מעצרים ובעיות שקשורות לסמים. הלהקה לא הוציאה לאור את אלבומה הבא, Filth Pig, עד 1996. לשם הקלטת האלבום החדש, מינסטרי נפטרה מכל הסינתיסייזרים ודוגמיות-הקול והשתמשה כמעט אך ורק בגיטרות רועשות במיוחד. השירים היו לרוב במקצבים איטיים יותר מהמנגינות המהירות מאוד שנכללו בשלושת האלבומים הקודמים. Filth Pig נתמך על ידי הסינגלים והווידאו-קליפים The Fall ,Reload, גירסת כיסוי בלתי-שגרתית ללהיט ישן של בוב דילן בשם Lay Lady Lay ו-Brick Windows וכן בסיבוב-הופעות ב-1996 שתועד באלבום וב-DVD מ-2002, Sphinctour. האלבום לא התקבל בהתלהבות והיו שכינו אותו "נסיון עצל", ויורגנסן התייחס אליו מאוחר יותר כאל אחד מנסיונותיה הפחות-טובים של מיניסטרי, ונזכר באותה תקופה כמושפעת משימושו הקבוע בהרואין. בעולם המטאל היו כאלה שדווקא התלהבו מן האלבום הזה וכן מאלבומה של מינסטרי שיצא ב-2003 ושהיה דומה לו בגישתו, וטענו שללא אלמנטים "תעשייתיים" מודגשים יתר על המידה ועם דגש על עבודת גיטרות, מיניסטרי נשמעת טוב יותר.

חברי מינסטרי ספגו אבידה קשה כשהגיטריסט לשעבר ויליאם טאקר התאבד ב-1999. לאחר שיורגנסן ובארקר התגברו על בעיות ההתמכרות שלהם להרואין, מיניסטרי הוציאה לבסוף את אלבומם הבא מ-1999, Dark Side of the Spoon, שאותו הם הקדישו לטאקר. באלבום זה מיניסטרי ניסתה לגוון את הצליל שלה על ידי הוספת נגיעות מלודיות יותר וסינתטיות, בדומה לצליל הישן של הצמד יורגנסן/ג'ורג', אל צליל האלקטרו-מטאל הרגיל שלהם. שם האלבום הוא בחלקו פרודיה על שמו של האלבום הקלאסי Dark Side Of The Moon של פינק פלויד, ובחלקו מכוון אל הצד ה"אפל" של כף שמחממים לשם המסת הרואין, כשהלהקה סבלה מבעיות התמכרות לסם זה באותה התקופה. האלבום לא התקבל היטב, אך לעומת זאת, השיר Bad Blood הופיע בפסקול הסרט מטריקס והיה מועמד לגראמי בשנת 2000.

עטיפת אלבומה האחרון של מיניסטרי והאחרון בטרילוגיית אלבומי המחאה שלה כנגד ממשלו של ג'ורג' ווקר בוש, The Last Sucker, כפי שפורסמה באתרים שונים טרם יציאת האלבום.

שנות האלפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלהקה הוציאה אלבום אוסף בשם Greatest Fits ב-2001 עם הלהיט ?What About Us שנכלל גם בפסקול הסרט אינטליגנציה מלאכותית של סטיבן ספילברג.

יורגנסן ובארקר התרכזו בפיתוח של שירים לקראת אלבום חדש ב-2000 וב-2001. הם הוציאו לאור את Animositisomina בחברת סנקטוארי רקורדס ב-2003. הצליל היה הבי מטאל טהור מלווה באפקטים ווקליים, והזכיר את Psalm 69 בגישתו. שם האלבום הוא פלינדרום שמורכב מהמילה Animosity (שנאה) ללא האות האחרונה, כשהיא מופיעה כמו שהיא וגם בסדר איות הפוך. על פני התקליטור מופיע שילוב של סמלי היהדות, האסלאם והנצרות לכדי סמל אחד.

בארקר עזב את מיניסטרי ב-2003 על דעת עצמו ומסיבות מסתוריות, אך יורגנסן המשיך את דרכה של מיניסטרי עם סקאצ'יה ועוד מגוון של מוזיקאים, ולקראת האלבום הבא הוא יצר מחדש את השיר .N.W.O תחת השם .NO W, כשהפעם הוא מכוון את הטקסט כנגד בנו של הנתקף המקורי, ג'ורג' וו. בוש. האלבום כונה Houses of the Molé והוא מכיל את הטקסטים הפוליטיים המפורשים ביותר שיורגנסן כתב מעולם, בסגנון הפאנקי האלקטרו-מטאלי המוכר של מיניסטרי, אך בהגשה פרועה ואלימה יותר מאי-פעם. במהלך סיבוב ההופעות של 2004 שנקרא Evil Doer Tour, יורגנסן העניק לקהל מידע שלילי על הנשיא ג'ורג' וו. בוש ועבד עם ארגונים שעודדו בני-נוער אמריקאים להצביע בבחירות הקרובות לנשיאות ארצות הברית.

אלבומה העשירי של מיניסטרי, Rio Grande Blood (פרודיה על שם אלבום של להקת זי זי טופ) יצא ב-2006. גם אלבום זה מוקדש כולו לתקיפת ממשל ג'ורג' בוש. לדוגמה, השיר "Señor Peligro" ("מר סכנה" בספרדית) מביע תמיכה בהתקפה של נשיא ונצואלה הוגו צ'אווס על בוש ומצטט אותו, והשיר "Lieslieslies" מאשים את בוש במעורבות במאורעות ה-11 בספטמבר. אלבום נוסף שעוסק בנושא זה יצא ב-2007 תחת השם "The Last Sucker". יורגנסן הודיע שלאחר שהטרילוגיה כולה תצא לאור הוא יתרכז בהחתמת להקות חדשות בחברת התקליטים שהקים (13th Planet Records), מפני שאינו מעוניין להמשיך ולהוציא אלבומים גרועים שלושים שנה לאחר שהגיע לשיא הצלחתו, בדומה ללהקות כמו אירוסמית' והרולינג סטונז (כך לדבריו).

חברי ההרכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אל יורגנסן (שירה, קולות רקע וכלים שונים)
  • מייק סקאצ'יה (גיטרה)
  • מרק בייקר (תופים)
  • אדי גרסיה (בס)
  • ריק ואלס (גיטרה)

חברי עבר (בסדר כרונולוגי יורד)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בריאן קהו (גיטרה)
  • ג'ון מונטה (בס)
  • מקס ברודי (תופים, תכנות, סקסופון)
  • קול מרשל (קלידים)
  • אדם גרוסמן (גיטרה, ראו גם סקרו)
  • ריי וואשאם (תופים, תכנות)
  • לואיס סוויטק (גיטרה)
  • מייקל באלך (קלידים, תכנות)
  • ביל ריפלין (תופים, תכנות)
  • פול בארקר (בס, קלידים, תכנות, קולות רקע)
  • דאג צ'מברלין
  • פטי יורגנסן (קלידים, קולות רקע)
  • מרק פות'ייר (קלידים)
  • בראד האלן (בס)
  • ג'ון דייוויס (קלידים)
  • מרטי סורנסון (בס)
  • למונט וולטון (בס)
  • רוברט רוברטס (קלידים)
  • סטפן ג'ורג' (תופים)

אלבומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • With Sympathy - 1983
  • Twitch - 1986
  • The Land of Rape and Honey - 1988
  • The Mind is a Terrible Thing to Taste - 1989
  • Psalm 69: The Way to Succeed and the Way to Suck Eggs - 1992
  • Filth Pig - 1996
  • Dark Side of the Spoon - 1999
  • Animositisomina - 2003
  • Houses of the Molé - 2004
  • Rio Grande Blood - 2006
  • The Last Sucker - 2007

אוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Twelve Inch Singles - 1985
  • Greatest Fits - 2001
  • Early Trax - 2004
  • Side Trax - 2004
  • Rantology - 2005

אלבומים בהופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • In Case You Didn't Feel Like Showing Up - 1990
  • Sphinctour - 2002

מארזי DVD[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Tapes Of Wrath - 2000
  • Sphinctour - 2002

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]