מקס פון פטנקופר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקס יוזף פון פטנקופר
Max Joseph von Pettenkofer
1818 –‏ 1901
Max von Pettenkofer.jpg
תרומות עיקריות
אחד מאבות האפידמיולוגיה וההיגיינה המודרנית

מקס יוזף פון פטנקופרגרמנית: Max Joseph von Pettenkofer;‏ 3 בדצמבר 1818 - 10 בפברואר 1901) היה כימאי גרמני הנחשב לאחד מאבות האפידמיולוגיה. פון פטנקופר ידוע גם בזכות מחקריו בתחום ההיגיינה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקס פון פטנקופר היה ילדם החמישי של ברברה הרמן ויוהאן בפטיסט פטנקופר. הוא נולד בליכטנהיים (Lichtenheim) שבבוואריה. אביו היה בן למשפחה עשירה של סוחרי יין מהעיר הסמוכה ברכינג (Berching) שאיבדה את הונה. בצעירותו זכה מקס פון פטנקופר לתמיכתו של דודו העשיר פרנץ פטנקופר שהיה המנתח והרוקח הראשי של חצר המלוכה בבוואריה. מקס הפך לעוזרו של הדוד וכך הוא למד ממנו את רזי המקצוע. ב-1841 הוא החל ללמוד באוניברסיטת מינכן, שם הוא השלים לימודי רוקחות ורפואה כעבור שנתיים.

בצעירותו ניסה פון פטנקופר את כוחו במשחק בתיאטרון, ולאחר השלמת לימודיו הוא כתב שירה, אך את מרבית הקריירה שלו הוא בילה כמדען, תחילה ככימאי במטבעה של מינכן, ואחר כך כפרופסור באוניברסיטת מינכן. לזכותו של מקס פון פטנקופר רשומים כמה פיתוחים כימיים, וההבנות שלו בתחום ההיגיינה משמשות עד היום.

בסוף המאה ה-19 הייתה לפון פטנקופר יריבות עזה עם רוברט קוך בנושא הבנת הגורמים למחלות. מבחינה ציבורית נחל פון פטנקופר הפסד צורב לאחר שעצותיו בענייני היגיינה לשלטונות המבורג לא מנעו התפרצות מגפת כולרה בעיר. בעקבות המגפה ירדה קרנו כמומחה להיגיינה. מקס פון פטנקופר התאבד בשנת 1901 ביריית אקדח בעקבות דיכאון.

קריירה מדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקריירה המדעית שלו עסק פון פטנקופר בכימיה ובכימיה רפואית. מבין מחקריו הכימיים ידועה במיוחד עבודתו בשיפור תהליך ההטבעה של מטבעות זהב. כמו כן הוא פיתח שיטה למדידות כמותיות של פחמן דו-חמצני. מחקר מפורסם אחר שלו, בתחום הכימיה הרפואית, עסק בפיתוח תגובה כימית לזיהוי חומצות מרה‏‏[1].

במסגרת מחקריו אודות היגיינה הבין פון פטנקופר את הצורך באוורור של בתי חולים ובתי מגורים ואת הצורך בסילוק שפכים. השפעתו בנושאים אלו ברחבי גרמניה, ובמינכן בפרט, הייתה עצומה. את רעיונותיו השונים הוא קידם גם מבחינה עסקית.

היריבות עם קוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקס פון פטנקופר התנגד לגישה שלפיה חיידקים מהווים גורם ישיר למחלות. הוא האמין שחיידקים עלולים להפוך למיאזמה בתנאים מסוימים, אך לפי שיטתו החיידקים כשלעצמם אינם יכולים לגרום למחלה. פון פטנקופר יעץ לשלטונות המבורג לא לסנן את מי השתייה ועצתו התקבלה. ב-1892 תקפה מגפת כולרה את העיר, ופון פטנקופר ספג ביקורת פומבית.

על מנת לשקם את מעמדו החליט פון פטנקופר לבלוע מים מזוהמים בחיידקי ויבריו כולרה. את החיידקים סיפק לו רוברט קוך, יריבו המושבע וחסיד התאוריה שטענה כי מחלות נגרמות על ידי מיקרואורגניזמים. לפני בליעת החיידקים שתה פון פטנקופר תמיסת סודה לשתייה על מנת לנטרל את חומציות הקיבה. בעקבות ההדגמה פיתח פון פטנקופר תסמינים קלים של כולרה, אך למרבה הפלא הבריא תוך כמה ימים. לא ברור עד היום כיצד הוא הצליח להתגבר בקלות על המחלה הקשה. קיימות מספר השערות[2]:

  • הכעס והעצבנות גרמו ליצירת כמות גדולה של חומצה גסטרית בקיבתו, כמות שהיה בה די כדי להשמיד את מרבית החיידקים.
  • גופו פיתח חיסון לכולרה עקב חשיפה קודמת לחיידק.
  • עוזרו של קוך, שהחליט לחוס על חייו, שלח לו מנה מדוללת של תרבית חיידקי ויבריו כולרה לצורך ההדגמה‏‏.

למרות ההדגמה, מעמדו הציבורי של מקס פון פטנקופר לא השתפר, והשלטונות החלו לשמוע לעצותיו של קוך. בשנים שלאחר מכן שקע פון פטנקופר בדיכאון, ובסופו של דבר שם קץ לחייו כעבור תשע שנים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Pernot C.E.E., Bronswijk J.E.M.H. van, "Max Josef von Pettenkofer (1818-1901)", Gerontechnology 2004; 3(1):55-56

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏חומצות מרה ידועות גם כמלחי מרה; אלו חומצות שנמצאות בעיקר בכיס המרה.‏
  2. ^ ‏Alfredo Morabia, Epidemiologic Interactions, Complexity, and the Lonesome Death of Max von Pettenkofer, American Journal of Epidemiology 2007 166(11):1233-1238; doi:10.1093/aje/kwm279‏