מרד הפלאחים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איברהים פאשה עמד בראש הצבא המצרי בלבנט

מרד הפלאחים היה מרד עממי כנגד שלטונו של הוואלי מוחמד עלי שפרץ בשנת 1834 בארץ ישראל. הגורם העיקרי לפרוץ המרד היה התמרמרות על חובת גיוס לצבא המצרי שהחיל עלי כחלק ממדיניות המודרניזציה שלו, וזאת במקום צבא של שכירי חרב אשר הגיעו מקרב חברי הקאסטה הצבאית. חובת הגיוס עוררה מרד בארץ ישראל, שבראשו עמדו ראשי חמולות משכם, חברון והאזור שבין ירושלים ליפו.

במהלך המרד ערכו המורדים פרעות באוכלוסייה היהודית בארץ שכללו מעשי רצח, שוד ואונס.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו שליטים קודמים של מצרים, שאף מוחמד עלי לשלוט על בלאד א-שאם (הלבנט) בשל חשיבותו האסטרטגית ומשאביו הטבעיים. כמו כן, סוריה הגדולה הייתה מוקד לסחר בינלאומי ושוק מפותח. נוסף על כך, הוא יכול היה להשיג בדרך זו קהילה צרכנית שתהיה שבויה בידי התוצרת המצרית. השליטה על סוריה הייתה אמורה גם ליצור אזור חיץ בין מצרים לסולטאן העות'מאני באיסטנבול.

עלי הורה על בניית צבא וצי, וב-31 באוקטובר 1831 החלה הפלישה המצרית לסוריה תחת הנהגתו של איברהים פאשה, בנו הבכור של עלי. הפלישה הובילה למלחמה הטורקית-מצרית הראשונה. התירוץ שניתן לפלישה כלפי חוץ היה סכסוך עם עבדאללה פאשה מעכו. עלי טען ש-6,000 פלאחים ברחו לעכו כדי להימנע מגיוס, תשלום קורווה ומסים, ותבע את החזרתם למקום מושבם. איברהים פאשה התקדם דרך ארץ ישראל, כבש את חיפה בדצמבר 1831 והשתמש בה כבסיס עיקרי לצבאו.

תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ראו עצמם הערבים בארץ ישראל כנתינים עות'מאנים. המרד, שהחל בחודש מאי 1834, ניצת כהתקוממות עממית נגד הדרישה המכבידה למגויסים שנתפשה על ידי הפלאחים כשקולה כמעט לגזר דין מוות. בתחילה נחלו המורדים הצלחות ותפסו את השלטון בערים רבות, בהן שכם, ירושלים וחברון. בתגובה, שלח איברהים פאשה את הצבא, אשר דיכא את המתקוממים וכבש את מעוזם האחרון, חברון, ב-4 באוגוסט.

המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכרזה על המרד בשכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קאסים אל-אחמד, ראש החמולה שהתגוררה בג'מעין, מונה על ידי איברהים פאשה להיות המוסתאסלם של תת-מחוז שכם. הוא הוחלף על ידי עבד אל-האדי. קאסים אסף את נכבדי שכם, חברון וירושלים וב-19 במאי 1834 הודיעו לנציגי השלטון המצרי כי משפחות ערביות יפסיקו לספק מתגייסים לצבא המצרי. המושל איברהים פאשה שלח בתגובה את צבאו לערים המורדות והעימות הצבאי החל. החמולות הערביות, שהעדיפו את העותמ'אנים, מרדו תחת הנהגתו של קאסים אל-אחמד.

המרד התפשט באזור המקביל ליהודה ושומרון של היום. במהלכו הוקיעו קיצונים מוסלמים את איברהים פאשה ככופר והתסיסו את אוכלוסיית שכם להצטרף למרד. צבאו של איברהים פאשה דיכא בסופו של דבר את מעוז ההתנגדות האחרון בחברון ב-4 באוגוסט.

ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משכם יצאו מאות מורדים לעבר ירושלים, בסיוע חמולה מאבו גוש. הכוח המאוחד כבש את העיר ב-31 במאי.

יהודי העיר, כמו גם הנוצרים, היו תחת מתקפה. אסד רוסתום (Rustum) מהאוניברסיטה האמריקנית בביירות פרסם ב-1938 את המסמכים המצריים על המרד וציטט מתוך הדיווח על ירושלים: "בתיהם של היהודים נהרסו באופן מוחלט עד כי לא נותרה מיטה לישון עליה. רבים מהם נשחטו, נשותיהם ובנותיהם נפגעו".‏[1]

צבאו של איברהים פאשה הכריע את אנשיו של קאסים בחודש שלאחר מכן. בבית לחם הסמוכה החריב הצבא המצרי את הרובע המוסלמי ותושביו פורקו מנשקם.

חברון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערך 750 מתושביה המוסלמים של העיר גויסו לצבא וכ-500 מהם נהרגו. על העיר הוטל מצור וכשנפלו קווי ההגנה שלה, שטף אותה צבאו של איברהים פאשה. רוב האוכלוסייה המוסלמית נמלטה מבעוד מועד לגבעות. יהודי העיר נשארו במקומותיהם ובמהלך ביזת הרכוש על ידי הצבא הפולש נהרגו חמישה מהם. בני הקהילה כתבו על כך כשקמו מאבלם: "וקמו בזרוע עוזם ורצח בעצמותם. מהם הרגו בקני שריפה ומהם חתכו בסיף. נשים רבות עינו וטימאו".‏[2]

צפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הביזה הגדולה בצפת

תוצאות המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר דיכוי המרד, נתלו קאסים ושני בניו הגדולים. הצבא המצרי מחק 16 כפרים לפני שכבש את שכם. כ-10,000 פלאחים הוגלו למצרים ואוכלוסיית הארץ פורקה מנשקה. איברהים פאשה הכריח את ראשי החמולות לעזוב את שכם ולהתגורר בכפרים סמוכים.

השלטון העות'מאני הטורקי הושב בסופו של דבר על כנו בשנת 1840, אך מוסלמים מצרים רבים נשארו בירושלים. צו שריף גולחאנה, אותו פרסם אבדילמג'יט הראשון הסיר את ההגבלות על נתינים לא-מוסלמים של האימפריה העות'מאנית כחלק מרפורמות הטנזימאט, שכללו, בין השאר, רפורמה בגיוס לצבא.

הסוציולוג ברוך קימרלינג ועמיתו יואל מגדל טוענים שהמרד היה אירוע מעצב עבור הפלסטינים ויצר גיבוש בין החמולות הנפרדות אשר נלחמו נגד אויב משותף: צאצאי החמולות והמעמדות שהשתתפו בו הודיעו בראשית המאה ה-20 על לאומיות פלסטינית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברוך קימרלינג, פלסטינים, עם בהיווצרותו, למן המרד נגד מוחמד עלי ועד לכינון הרשות הלאומית,‫ ירושלים : הוצאת כתר, 1999.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הלל כהן, תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, עמ' 42, הוצאת כתר, 2013.
  2. ^ אבישר, ספר חברון, עמ' 56, בתוך: הלל כהן, תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, עמ' 42.