הביזה הגדולה בצפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הביזה הגדולה בצפת הייתה סדרת פרעות שערכו כפריים ערבים ומוסלמים מקומיים בקהילה היהודית בצפת במהלך מרד הפלאחים בשנת 1834. הפרעות נמשכו שלושים ושלושה ימים במהלכם נבזז כל רכוש הקהילה, נאנסו נשים רבות ורבים נפצעו ואף נרצחו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ששליט מצרים, מוחמד עלי, כבש את ארץ ישראל, בשנת 1831, הוא החל להנהיג גיוס חובה לצבא המצרי בקרב האוכלוסייה הערבית כחלק מתהליך המודרניזציה שהוביל. הרפורמה בגיוס עוררה התמרמרות בקרב האוכלוסייה הערבית שרחשה עדיין נאמנות לשלטון העות'מאני, עד שב-19 במאי 1834 הוכרז מרד בשכם וקבוצות חמושות פשטו על ירושלים והחלו לבזוז את הקהילה היהודית בעיר. איברהים פאשה ניסה לכבוש חזרה את ירושלים מהמורדים אולם נאלץ לסגת בתחילת המערכה, והשמועות על תבוסתו זרעו אי סדר ומרי ברחבי הארץ. בצפת יעץ מושל העיר למוסלמים לבזוז את הקהילה היהודית העשירה. המוסלמים בעיר הוסתו עוד בתחילת אותה שנה על ידי חכם דת מוסלמי, מוחמד דַמוּר, שהטיף כנגד הקהילה היהודית בשוק של צפת. הנוסע האנגלי, אלכסנדר ויליאם קינגלֵיק, סיפר שדַמוּר "חזה" את הביזה העתידה לבוא ב-15 ביוני, במהלכה ינשלו "המאמינים האמיתיים" את היהודים מזהבם, כספם ותכשיטיהם.‏[1]

התרחשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום ראשון, 15 ביוני, התקבצה האוכלוסייה המוסלמית כדי לחזות בהתגשמות הנבואה. גם מוחמד דמור הופיע, כדי להבטיח את התגשמות "נבואתו".‏[1] ערבים חגורי חרבות ורמחים עלו מכפרי הסביבה, מלווים בהמון מוסלמי מאנשי העיר, ופשטו על בתי הקהילה היהודית כעצת המושל.

אסד רוסתום (Rustum) מהאוניברסיטה האמריקנית בביירות פרסם ב-1938 את המסמכים המצריים על המרד וציטט מתוך הדיווח על צפת, בו נאמר שהמורדים פרצו לרובע היהודי "כשהם בוזזים ופוגעים באמות המידה המקובלות של מוסר וכבוד".‏[2]

הפורעים גרשו את היהודים מבתיהם ופצעו גם ילדים ונשים:

"הנבלה הגדולה ביותר - חיפוש על גופן של הנשים כדי לבדוק אם לא החביאו כסף או זהב - נעשתה לעין כל וללא-בושה. היהודים האומללים והמפוחדים עד מוות לא עשו דבר להגנתם, גם כאשר היה הדבר אפשרי. היו מקרים שבהם נכנס נער מוסלמי, כבן עשר או שתים-עשרה, לתוך בתיהם של יהודים וגזל מהם את רכושם, בעוד הם ומשפחתם צופים בנעשה."

– אלכסנדר ויליאם קינגליק‏[1]

מכיוון שהאזור היה תחת סגר לא יכלו היהודים לידע את השלטונות שישבו בערי החוף על מצבם. בתיהם נבזזו והוחרבו והמקומות הקדושים הושחתו וטומאו. מהתפילין עשו הפורעים רצועות לשקים ולסוסיהם, מהטליתות אבנטים ומהקלף של ספרי התורה עשו נעליים. בבית המדרש של הפרושים הוכו באכזריות זקנים וזקנות שחיפשו שם מקלט ובאחד מבתי הכנסת נאנסו נשים יהודיות על קרעי ספרי תורה, כפי שתיאר הרב ישראל משקלוב. חלק מהרבנים, בהם אברהם דב אוירבך מאבריטש וישראל משקלוב, נשבו עבור כופר. בית הדפוס של ישראל ב"ק נהרס והספרים שנמצאו בו הושחתו. ניסיונות התגוננות סוכלו באכזריות – באחד הבתים בו ניסתה קבוצת יהודים להתבצר נורו שני מגניו והנשים בתוכו נאנסו.

רבים מבני הקהילה מצאו מחסה מחוץ לעיר, חלקם במערות וקברי הצדיקים שבכפר עין זיתון. הם שילמו לתושבי הכפר ואלו, בעזרת יהודים שהתחפשו למוסלמים, חילצו חלק מהפצועים מן העיר. המחנה מחוץ לצפת מנה כמה מאות אנשים. בתוך העיר התחבאו יהודים בחצר הנוצרים, שכן אלה לא לקחו חלק בפרעות. הרב גרשון מרגלית, נשיא כולל החסידים נתן לקאדי המקומי את כל כסף הכולל בתמורה למחסה לבני הכולל וכך ניצלו מאות בני אדם. בהמשך הצטרפו אליהם קבוצה מבני הפרושים שהתחבאו מחוץ לעיר במקום המכונה "כרם" (בו על פי המסורת נהרגו חנה ושבעת בניה) אך לאחר חמישה ימים הקאדי גירש את הפרושים ואת רבי אברהם דב מאווריטש וסיעתו ואמר להם ללכת לחורבה בה היו קודם. רבי ישראל וחלק מהעדה התחבאו בעין זיתון ובהמשך שאר עדת הפרושים הצטרפו אליו.

הניצולים סבלו מחרפת רעב, צמא ופציעות קשות. בין הבורחים נמצאו תינוקות רבים שהופרדו מאמותיהם ולא יכלו לינוק.

"...עוד יהודים הרבה מכף רגל ועד ראש אין בם מתום רק פצעים ודם הרבה יצא מהם"

– תיאורו של רבי מנחם מנדל מקמיניץ את הפליטים שהצטרפו למחנה מחוץ לצפת

ב-17 ביולי, שלושים ושלושה ימים לאחר פרוץ הפרעות, הגיעו לצפת כוחות חמושים של חמש מאות איש בפקודת איברהים פאשה לאחר שהוזעקו השלטונות המצרים על ידי רץ ששלח הרב ישראל משקלוב. הפורעים שתכננו להלחם לכדו חלק מהיהודים שהסתתרו בגבעות מחוץ לעיר ואילצו אותם לסחוב תותחים אל המגדלים, אולם לאחר שתוגברו הכוחות באלף לוחמים נכנעו וברחו.

כשנכבשה צפת קרא מצביא החיל ליהודים לשוב לבתיהם וציווה שרכושם הגנוב יושב להם. הוא גם גבה סכום כסף מהמוסלמים אותו חילק לקהילה. אלה שסירבו לו נענשו, ושלושה עשר מראשי הפורעים שנלכדו נשלחו לעכו שם נשפטו ונגזר דינם למוות. מושל העיר הוצא גם הוא להורג וגופתו הושלכה מחומות עכו. במקומו מונה מושל מטעם איברהים פאשה.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תושבי טבריה רצו לפגוע בקהילה היהודית בעירם בדומה לאחיהם בצפת ובירושלים אולם פוייסו בשוחד גדול. בחברון פרעו המורדים בקהילה היהודית ובצעו מעשי אונס וביזה, וכשכבש צבאו של איברהים פאשה את העיר, בצעו חייליו מעשי רצח ואונס נוספים, בניגוד להוראות מצביאם.

הביזה הגדולה בצפת הייתה נקודת מפנה חשובה בקורות הקהילה היהודית בעיר. בנוסף לכל בשנים הבאות אירעו בעיר שני אירועי רעידות אדמה, בשנים 1834 וב-1837. בשתי הרעידות נהרגו כאלפיים נפשות מהקהילה היהודית והמחסור בעקבות ההרס גרם למגפה קשה. ב-4 ביולי 1838 ערכו הדרוזים ביזה בעיר. יהודי העיר פנו אל המושל שנשבע שיגן על היהודים אך למעשה הוא לא עשה דבר, והדרוזים חמסו מהיהודים 150 כיסים (כל כיס היה 500 סטרלינג) ודרשו עוד אלף כיסים. משלא קיבלו את מבוקשם, תפסו הדרוזים את רבי אברהם דב מאבריטש ועינו אותו. יהודי העיר החלו לברוח מהעיר והדרוזים רדפו אחריהם והיכום בחרבות.‏[3] הדרוזים עזבו את העיר למחרת, והמוסלמים דרשו מהיהודים שיחתמו להם על תעודה שהגנו עליהם, ולא, יגרו בהם את ערביי הסביבה. ד"ר אליעזר הלוי מזכירו של מונטיפיורי שבדיוק שהה בצפת בימים אלו, ניסה לשכנע את רבי אברהם דב לעקור לחיפה בה היו קונסוליות רבות וכן עקב היותה קרובה לים ונוחה למילוט, רבי אברהם דב אמר שיעשה כרצון העדה אך לדעתו חובה להמשיך את היישוב הקדום בעיר וכמו כן, אם יעזבו את העיר עלולים הערבים לפגוע בבית הכנסיות בעיר.

שורת האירועים האלו גרמו לדלדול הקהילה בעיר, וכך לאחר שב-1824 מצא בה רבי דוד דבית הלל כאלפיים משפחות, במפקד משה מונטפיורי משנת 1839 נמצאו רק 1,357 יהודים בעיר.

בשנת 1840 (כסליו תר"א), פרצה מגפה בעיר בה נפטרו רבים מיהודי העיר, בהם רבי אברהם דב מאבריטש.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 אלכסנדר ויליאם קינגליק, ג'נטלמן באוהלי קידר, בתוך נפלאות ארץ-הקודש, ערך יעקב שביט, תרגם יגאל חיימוביץ', כתר, 1981, עמ' 119-116
  2. ^ הלל כהן, תרפ"ט - שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, עמ' 42, הוצאת כתר, 2013.
  3. ^ בכתבי ד"ר אליעזר הלוי מזכירו של מונטיפיורי מתאר:"וכאשר החלו מקצת העדה בעת ההיא לברוח על נפשם, תפסו הדרוזים בחרב ויכו בעם עד כי יגעה ידם...".