מרינה אברמוביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מרינה אברמוביץ)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרינה אברמוביץ, מאי 2010

מרינה אברמוביץ'סרבית: Марина Абрамовић; נולדה ב-30 בנובמבר 1946) היא אמנית מיצג. עבודותיה חוקרות את היחסים בין אמן מופיע וקהל, גבולות הגוף ואפשרויות המוח האנושי‏[1]. אברמוביץ' החלה מכנה את עצמה "הסבתא של אמנות המיצג" בשל פעילותה הארוכה בתחום - מאז תחילת שנות השבעים. לאחרונה פתחה אברמוביץ' את Marina Abramovic Institute.

שנותיה הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברמוביץ' נולדה בבלגרד ביוגוסלביה. סבה היה פטריארך של הכנסייה האורתודוקסית בסרביה ואחרי מותו הוכרז כקדוש. גופתו חונטה והושמה בכנסיית סבא הקדוש בבלגרד. שני הוריה היו פרטיזנים במהלך מלחמת העולם השנייה. אביה, ווֹ‏יה, היה מפקד שהוכרז כגיבור לאומי אחרי המלחמה ואמה, דניצה הייתה רב סרן בצבא ובאמצע שנות השישים הייתה דירקטורית של מוזיאון המהפכה והאמנות בבלגרד.

אביה של אברמוביץ עזב את המשפחה בשנת 1964. בראיון שפורסם בשנת 1998 תיארה כיצד "אמא לקחה אחריות צבאית מוחלטת עלי ועל אחי. לא הורשתי לעזוב את הבית אחרי שעה 22:00 עד גיל 29... כל פרפורמנס שעשיתי ביוגוסלביה היה עד שעה 10 בלילה, כי בשעה זו כבר הייתי צריכה להיות בבית. זה מטורף לגמרי, אבל כל זה שאני חותכת את עצמי, מצליפה בעצמי, שורפת את עצמי וכמעט מאבדת את חיי על הבמה בתיאטראות, כל זה נעשה עד 10 בלילה"‏[2].

בין השנים 1965-1970 למדה אברמוביץ' באקדמיה לאמנויות בבלגרד. היא סיימה את לימודיה באקדמיה לאמנות בזגרב קרואטיה ב-1972. מ-1973 לימדה באקדמיה לאמנויות בנובי סאד, כאשר היא מתכוננת לקראת הופעת הסולו הראשונה שלה. בשנת 1976 עזבה את יוגוסלביה ועברה לאמסטרדם.

העבודה עם אוליי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמסטרדם פגשה מרינה את אוליי לאייסיפן (Ulay Laysiepen), אמן פרפורמנס גרמני, שהיה ידוע בשמו הפרטי אוליי. שניהם נולדו באותו יום, אם כי במשטרים שונים לחלוטין: תעודת הלידה שלה הוחתמה בכוכב מחומש, ושלו בצלב קרס. כאשר הם החלו את שיתוף הפעולה ביניהם, המושגים העיקריים שהם חקרו, היו האגו וזהות אומנותית. זו הייתה ההתחלה של עשור של עבודה משותפת בעלת השפעה הדדית. כל פרפורמר התעניין במסורות מהירושות התרבותיות שלהם והתשוקה של היחידה לטקס. כתוצאה מכך, הם החליטו ליצור ישות משותפת הקרויה בשם "האחר", ודיברו על עצמם כעל חלק מ"גוף דו ראשי". הם התלבשו והתנהגו כמו תאומים, ויצרו מערכת יחסים של אמון מוחלט. בזמן שהגדירו את זהותה של הרוח הזאת, הזהויות האינדיבידואליות שלהם נעשו פחות נגישות. בניתוח של זהויות אומנותיות של הרוח, צ'ארלס גרין ציין כי מעשה זה איפשר הבנה עמוקה יותר האומן כפרפורמר – כאומן מייצג, כיוון שזה גילה דרך ל"בחינה קפדנית של עצמי הניתן להשגה דרך האני האומנותי". על פי הציטוט “Having the artistic self made available for self-scrutiny”‏[3]. בדיון על התקופה הזו בחיי הפרפורמנס שלה, אברמוביץ אומרת: "הבעיה העיקרית במערכת היחסים הזאת הייתה השאלה- מה לעשות עם האגואים של שני האומנים. הייתי צריכה למצוא דרך להשקיט את האגו שלי, כפי שגם הוא עשה, כדי ליצור משהו כמו מצב אנדרוגני, לו קראנו 'מוות העצמי'"‏[4]. על מנת ליצור את המצב הזה של "מוות העצמי", שני האמנים המציאו יצירה בה הם חיברו בין הפיות שלהם תוך כדי שאיפת החמצן האחד מהשני, עד שלא נותר ממה לנשום. בדיוק אחרי 17 דקות מתחילת הפרפורמנס שניהם נפלו לרצפה ללא הכרה, ריאותיהם התמלאו בפחמן דו-חמצני. יצירה אישית זו בחנה את רעיון היכולת של היחיד לספוג את חייו של אדם אחר, תוך כדי תחלופה וההרס שלו.

בעבודה "האוהבים" משנת 1988, של מרינה אברמוביץ' ושל אוליי, אז בן זוגה לעבודה ולחיים, הם החליטו לעשות מסע רוחני שיסיים את הקשר ביניהם לאחר מספר שנים של יחסים רוויי מתחים. השניים צעדו לאורך החומה הסינית, זה מול זה‏[5]. כל אחד מהם צעד מצדדים מנוגדים, כאשר הם אמורים להיפגש במרכז. אברמוביץ תארה זאת כך: "הצעידה הזאת הייתה לדרמה אישית מוחלטת. אוליי התחיל ממדבר גובי ואני מרכס טאנג-שאנג במזרח, מהים הצהוב". לאחר כשלושה חודשים, נפגשו אוליי ואברמוביץ'‏[6].

אברמוביץ אומרת כי רעיון הצעידה הזו הגיע אליה בחלום, הוא סיפק לה את מה שהיא החשיבה לדרך מקובלת, לסיום רומנטי של מערכת יחסים המלאה במיסטיות, אנרגיה ומשיכה. מאוחר יותר היא תארה את התהליך: "היינו צריכים צורה מסוימת לסיים את מערכת היחסים הזו, אחרי ההליכה העצומה והממושכת הזו אחד לעבר השני, זה אנושי מאד. ניתן לומר שבצורה מסוימת זה יותר דרמטי, זה כמו סיומת של סרט... כי בסופו של דבר את באמת לבד, לא משנה מה את עושה"‏[7]. אברמוביץ מסרה כי במהלך ההליכה שלה על החומה היא בחנה מחדש את הקשר שלה לעולם הפיסי והטבע. היא הרגישה כי המתכות באדמה השפיעו על מצבי הרוח שלה וההוויה הקיומית, היא גם הרהרה במיתוסים הסיניים בהם מתוארת החומה הסינית כ"דרקון של אנרגיה".

משנת 2000 הפיקה וביימה מספר סרטים קצרים, שבחלקם אף שיחקה בעצמה.

עבודות מוקדמות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Rhythm 10, 1973[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהופעתה הראשונה אברמוביץ בחנה אלמנטים של טקסים ומחוות. היא השתמשה בעשרים סכינים ושני טייפ-ריקרדרים. היא שיחקה במשחק רוסי בו להב הסכין מכוונת בקצב אל בין האצבעות הפסוקות של כף ידה. בכל פעם שחתכה את עצמה, היא הייתה מרימה סכין חדשה מהשורה של עשרים הסכינים שהכינה, הקליטה את עצמה וחזרה על הפעולה. אחרי שחתכה את עצמה 20 פעמים, היא השמיעה מחדש את הקלטת, הקשיבה לקולות וניסתה לחזור על אותן התנועות, בניסיון לחזור על הטעויות, תוך שילוב העבר וההווה. היא הייתה נחושה לחקור את הגבולות הפיזיים והמנטאליים של הגוף – הכאב וקולות הדקירה, בקולות הכפולים מההיסטוריה ומהשיחזור. החל מיצירה זו אברמוביץ החלה לקחת בחשבון את מצב התודעה של אומן המיצג, הפרפורמר. "ברגע שאתה מכניס את עצמך לתוך הפרפורמנס, אתה יכול לעשות עם הגוף שלך דברים שלא היית עושה במצב נורמלי."‏[8]

Rhythm 5, 1974[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצירה זו אברמוביץ חיפשה לעורר מחדש את האנרגיה של סף הכאב של הגוף, במקרה זה על ידי שימוש בנפט אותו שפכה בצורת כוכב על הבמה, אותו האמנית הציתה בתחילת המופע. בעומדה מחוץ לכוכב, אברמוביץ חתכה את ציפורני ידיה, רגליה ושערה. כשסיימה עם כל אחד מהם, היא זרקה את מה שגזרה לתוך הלהבות, כך יצרה התפרצות של אור בכל פעם. שרפת המחומש הקומוניסטי יצג עבורה היטהרות פיזית ומנטאלית, תוך התייחסות למנהגים הפוליטיים של עברה. בשלב האחרון של ההיטהרות, קפצה אברמוביץ לתוך הלהבות, ודחפה את עצמה לעמוד באמצע המחומש הגדול. בגלל האור והעשן שנוצרו מהאש, הקהל המתבונן לא הבין, שהאמנית שהרגע קפצה לתוך הכוכב, איבדה את ההכרה בגלל מחסור בחמצן. חלק מהנוכחים בקהל הבינו את מה שהתרחש רק כאשר הלהבות הגיעו קרוב מאוד לגופה אך היא נותרה ללא תנועה. רופא ומספר צופים התערבו וחילצו אותה מהכוכב הבוער. מאוחר יותר אברמוביץ הגיבה על ההתנסות: "כעסתי מאוד כי הבנתי שיש מחסום פיזי: כשמאבדים הכרה, אתה לא נוכח, אתה לא יכול להופיע"‏[9].

Rhythm 2, 1974[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת לבחון אם מצב של חוסר הכרה יכול להיות משולב בתוך מיצג, אברמוביץ המציאה פרפורמנס בשני חלקים. בחלק הראשון, היא לקחה כדור לקטטוניה, זהו מצב פסיכיאטרי של קהות חושים ונוקשות שרירים. במצב זה האדם נותר במשך שעות ללא תנועה, כיוון ששריריו לא יכולים לזוז. בהיותה בן אדם בריא, גופה של אברמוביץ הגיב באלימות לכדור, תוך התקפים ותנועות בלתי נשלטות של הגוף, לאורך כל המחצית הראשונה של המופע. בזמן שאין לה כל שליטה על תנועות גופה, היא עצמה ומוחה נותרו צלולים, כך שהיא יכלה להתבונן במתרחש. 10 דקות אחרי שהשפעת הכדור תמה, אברמוביץ בלעה כדור נוסף, הפעם בעל השפעה הפוכה. כדור שניתן לאנשים תוקפניים ודיכאוניים שמביא לידי חוסר תנועה כללי של הגוף. גופנית היא נכחה שם, אך נפשית היא לא הייתה שם בכלל (יותר מכך היא לא זוכרת דבר מהזמן שנעלם). פרויקט זה היה מרכיב ראשוני בחקירתה את הקשר בין הגוף והנפש, שמאוחר יותר הובילו אותה לטיבט והמדבר האוסטראלי. בעקבות מיצג זה היא התחילה לפתח במרץ את שאר המופעים שלה ככאלה הבוחנים את הסיבולת וכח הסבל.

Rhythm 0, 1974[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת לבחון את גבול מערכת היחסים שבין האומן לבין הקהל, אברמוביץ פיתחה את אחד המופעים הכי מאתגרים (וידועים) שלה. היא הקצתה לעצמה תפקיד פאסיבי, כאשר הציבור יהיה הכוח האקטיבי שיפעל. אברמוביץ' שמה על גבי שולחן 72 חפצים שאנשים יכלו להשתמש בהם עליה בכל דרך שיבחרו (היה שלט שיידע אותם על כך). חלק מהאובייקטים הללו יכלו לענג ואחרים יכלו להכאיב ביעילות רבה או להזיק לה. בין החפצים היו: מספריים, סכין, שוט והמסוכן מכולם, אקדח וקליע אחד. במשך שש שעות האמנית הרשתה לקהל הנוכחים לעשות מניפולציות על גופה ומעשיה. בסופו של דבר הקהל הגיב בזהירות וצניעות, אך ככל שעבר הזמן (והאמנית נותרה אדישה) מספר אנשים החלו לפעול די באלימות. כפי שאברמוביץ תארה זאת מאוחר יותר: " ההתנסות לימדה אותי שאם משאירים החלטות בידי הציבור, אפשר להיהרג.... הרגשתי מחוללת: הם גזרו ממני את הבגדים, תקעו לי קוצי ורדים בבטן, אדם אחד כיוון את האקדח לראשי, ואחר לקח אותו ממנו. זה יצר אווירה טעונה. אחרי שש שעות בדיוק, כמתוכנן, נעמדתי והתחלתי ללכת לעבר הקהל. כולם רצו החוצה על מנת להימנע מעימות אפשרי‏[10].

"Seven easy pieces" נובמבר 2005[עריכת קוד מקור | עריכה]

נובמבר 2005 - מרינה אברמוביץ במיצג של ברוס נאומן Body Pressure מוזיאון גוגנהיים

בשנת 2005 הופיעה אברמוביץ במוזיאון גוגנהיים במיצג של ברוס נאומן הנקרא "Body pressure". היא הציגה את היצירה החל מ-9 בנובמבר 2005 במשך שבעה לילות רצופים. בלילות אלו היא החייתה את עבודתם של חמישה אמנים משנות ה-60 וה-70, בנוסף להצגת שתי עבודות נוספות שלה.

רשימת האמנים המלאה של המוצגים שהוצגו על ידי מרינה אברמוביץ בגוגנהיים:

  • Body Pressure של ברוס נאומן (Bruce Nauman)‏, 1974
  • Seedbed של ויטו אקנסי (Vito Acconci)‏, 1972
  • Action Pants: Genital Panic של ואלי אקספורט (Valie Export),‏ 1969
  • The Conditioning של ג'ינה פיין (Gina Pane)‏, 1973
  • How to Explain Pictures to a Dead Hare של יוסף בויס (Joseph Beuys)‏, 1965
  • יצירתה Lips of Thomas,‏ 1975
  • יצירתה Entering the Other Side,‏ 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Anna Novakov, “Point of Access: Marina Abramović’s 1975 Performance Role Exchange,” Woman’s Art Journal Fall 2003/Winter 2004: 31-35
  2. ^ Quoted in Thomas McEvilley, "Stages of Energy: Performance Art Ground Zero?" in Abramović, Artist Body, Charta, 1998
  3. ^ Zoe Kosmidou, “A Conversation with Marina Abramović,” Sculpture Nov. 2001: 27-31
  4. ^ Janet Kaplan, “Deeper and Deeper: Interview with Marina Abramović,” Art Journal 58:2 (1999):6-19
  5. ^ בריטברג-סמל, שרה, "מרינה, קרבן המאה, קרבן האהבה", סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 84, יולי-אוגוסט 1997
  6. ^ A Daneri, et al, (eds.), Marina Abramović: Texts, Charta, 2002
  7. ^ Charles Green, “Doppelgangers and the Third Force: The Artistic Collaborations of Gilbert & George and Marina Abramović/Ulay,” Art Journal 59.2: 36-45
  8. ^ Janet Kaplan, “Deeper and Deeper: Interview with Marina Abramović,” Art Journal 58:2 (1999):6-19
  9. ^ A Daneri, et al, (eds.), Marina Abramović: Texts, Charta, 2002
  10. ^ Laurie Anderson, “Marina Abramović,” Bomb Summer 2003: 25-31