משתמש:ג'ינג'ית25/מרתה וינשטוק-רוזין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מרתה וַינשטוֹק-רוֹזִין (נולדה ב-1935) היא פרמוקולוגית ישראלית, ילידת אוסטריה, פרופסור בית הספר לרוקחות של האוניברסיטה העברית בירושלים, כלת פרס ישראל לרפואה לשנת תשע"ד. פיתחה את תרופת ה"אקסלון" לטיפול במחלת האלצהיימר.

וינשטוק-רוזין חוקרת טיפולים תרופתיים במחלות ניווניות של מערכת העצבים המרכזית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרתה וינשטוק-רוזין נולדה בשנת 1935 בוינה, אוסטריה. בשנת 1939, לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, נמלטה עם משפחתה לאנגליה. עם הגיעם לאנגליה נלקח אביה למעצר, בהיותו אזרח של מדינת אויב.

בתום מלחמת העולם השנייה, התחילה ללמוד לנגן בכינור, והשתתפה בתזמורת בית הספר בו למדה, ובמשך שנים כנגנית חובבת בתזמורת החובבנית הידועה "בן אורי".

בשלהי שנות ה-50 נישאה לארנולד רוזין, לימים פרופסור לרפואה, מנהל המחלקה הגריאטרית במרכז רפואי שערי צדק ויקיר ירושלים. בשנת 1969, עלו בני הזוג לישראל עם שלושת ילדיהם, וכעבור שנה נולד ילדם הרביעי.

מרתה וינשטוק-רוזין היא סבתא לכ-20 נכדים.

דרכה באקדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1956 התקבלה וינשטוק-רוזין ללימודי רפואה באוניברסיטת לונדון (דבר שנחשב קשה לאישה באותה התקופה), אך העדיפה ללמוד פרמקולוגיה והחלה את לימודיה לתואר ראשון בבית הספר לרוקחות של אוניברסיטת לונדון, ובסיומם המשיכה לתואר שני.

בשנת 1961 קיבלה תואר דוקטור לפרמקולוגיה בביה"ס לרפואה סנט מרי בלונדון, ובגיל 28 (1963) מונתה למרצה בפרמקולוגיה בביה"ס זה.

למדה אימונולוגיה, ובעקבות זאת עבדה במרפאת אלרגיה, וחקרה כיצד פועל חיסון לאלרגיה לאבקת פרחים.

בשנת 1969, לאחר עלייתה לישראל, החלה לעבוד במחלקה לפרמקולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

בשנת 1976-1977 יצאה לשנת שבתון בNIH בארה"ב, כחוקרת בכירה. שם עבדה עם פרופ' ג'וליוס אקסלרוד ופרופ' ארווין קופין, ובמהלך שנה זו פירסמה כ-8 מאמרים בעיתונים יוקרתיים.

בשנת 1977 הצטרפה לבית הספר לרוקחות של האוניברסיטה העברית בירושלים כפרופסור. בשנת 1981 מונתה לפרופסור מן המניין.

בשנת 1983 מונתה לראש המחלקה לפרמקולוגיה. בשנת 2003 עברה למעמד של פרופסור אמריטה.

מחקריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח תרופת האקסלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1977 עם הצטרפותה לבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, החלה לחקור כיצד חומרים אופיאטיים (חומרים משככי כאבים) גורמים לדיכוי נשימה. היא גילתה כי חומרים אלו מקטינים את השחרור של אצטילכולין בתאי הנשימה בגזע המוח. בעקבות זאת, היא פיתחה טיפול של נתינת מורפין יחד עם פיזוסטיגמין המעכב את פעילותו של כולין-אסטראז, ומונע פירוקו של אצטילכולין.[1]

הטיפול הצליח לבטל את דיכוי הנשימה ואף שיפר את יעילות משככי הכאבים. וינשטוק רוזין פיתחה נגזרות יציבות של פיזוסטיגמין בעלות רעילות נמוכה כדי לסייע ולהשלים את הטיפול בכאבים. וינשטוק רוזין ועמיתיה מצאו כי החומרים האלו לא היו פעילים בגזע המוח כמו שקיוו, אך היו פעילים בהיפוקמפוס ובקליפת המוח הקדמית.

וינשטוק-רוזין סיפרה בראיון איתה[1] כי ב-1984 נתקלה במאמר שדיווח על הקשר בין ירידה בכמות האצטילכולין בהיפוקמפוס ובקליפת המוח לבין פגיעה בזיכרון ובתפקוד הקוגניטיבי במחלת האלצהיימר. בעקבות מאמר זה וינשטוק-רוזין המשיכה במחקרה, ואכן בניסויים שביצעה נראה כי תרכובת הריבסטיגמין שוינשטוק-רוזין ועמיתיה פיתחו שיפרה את מצב הזיכרון בחיות מעבדה. תרכובת הריבסטיגמין היא התרכובת עליה מבוססת תרופת האקסלון לטיפול במחלת אלצהיימר.

לאחר שחברת "טבע" לא גילתה עניין בתרופה, היא נמכרה לחברת סנדוז (היום חלק מחברת "נוברטיס"), ומכירותיה הגיעו לשיא של מיליארד דולר לשנה. לפי דרישת החברה נשמרה זהותה של וינשטוק-רוזין כמפתחת התרופה בסוד, בנימוק של חשש מהחרם הערבי, ורק כעבור יותר מעשר שנים בוטלה הגבלה זו.

פיתוח תרופת הלדוסטיג'יל[2][עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות, מפתחת פרופסור מרתה וינשטוק-רוזין יחד עם פרופסור מוסא יודעים (מפתח תרופת ה"אזילקט" למחלת הפרקינסון), תרופה נוספת שמטרתה לטפל במחלת הMCI- ליקוי קוגניטיבי מתון, הנובעת מהפרעה ניוונית של מערכת העצבים ומאופיינת בבעיות בזיכרון, בשיפוט ובשפה ומבשרת במקרים רבים את תחילתה של מחלת אלצהיימר.

התרופה החדשנית מבוססת על שילוב נגזרות אזליקט ואקסלון, ומשמשת כתרופה רב-ייעודית - התוקפת אזורים ספציפיים במוח, וכן בכמה חזיתות.

התרופה נמצאת כרגע בשלבי פיתוח וניסויים קליניים מתקדמים, אך טרם אושרה לשימוש ע"י הרשויות.

תארים ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרתה וינשטוק-רוזין זכתה בפרסים רבים לאורך הקריירה המחקרית שלה, ביניהם:

  • בשנת 2000 זכתה בפרס קיי מהאוניברסיטה העברית, על פיתוח תרופת האקסלון לטיפול באלצהיימר.
  • בשנת 2002-2004 כיהנה כנשיאת האגודה הישראלית למדעי העצב והמוח.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]