פרס ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אות פרס ישראל

פרס ישראל הוא פרס יוקרתי שמעניקה מדינת ישראל במגוון רחב של תחומים. הענקת הפרס נערכת מדי שנה במוצאי יום העצמאות בירושלים בטקס ממלכתי בהשתתפות ראשי המדינה, אך שמות הזוכים מתפרסמים חודשים אחדים קודם לכן. הענקת הפרס החלה בשנת 1953 ביוזמתו של שר החינוך, בן ציון דינור (אשר זכה בעצמו בפרס בשנת 1958 ובשנת 1973). דינור אמר על הפרס:

מתן פרסי ישראל ביום העצמאות בא להדגיש את הקשר הפנימי האורגני בין עצמאות מדינית ובין עצמאות רוחנית. קביעת הטקס ביום העצמאות באה להזכיר לעם חזור והזכר כי עצמאותו של עמנו תלויה בעוצמתו הרוחנית ואין עוצמה רוחנית לעם אם אין העם שוקד על עצמיותו.

פסלון המוענק לזוכי פרס ישראל

מאפייני הפרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס ישראל מוענק לאזרחי ישראל שהיו תושבים בה בשלוש השנים שקדמו להצעת מועמדותם לפרס, כיחידים או כחלק מקבוצה, לתאגידים ישראליים (במקרים מיוחדים ניתן הפרס לאזרחים זרים תושבי ישראל) אשר הצטיינו באחד המקצועות והתחומים המזכים בפרס (כמפורט להלן). כל תושב ישראל רשאי להמליץ על אחר כמועמד לקבלת הפרס. הזוכים בפרס נבחרים על ידי ועדת שופטים ציבורית, בהחלטה המתקבלת פה אחד. לכל אחד מתחומי הפרס ועדת שופטים משלו, וזו ממונה רק לשנה אחת. ועדות השופטים מגישות לשר החינוך את המלצתן להענקת הפרס, ובדרך כלל השר מקבל המלצה זו.

יוקרתו הרבה של פרס ישראל אינה נובעת מגובה הפרס. בשנת 2008 היה גובה הפרס 75,000 ש"ח, סכום נמוך יחסית לגובהם של פרס וולף, פרס דן דוד ופרס א.מ.ת, המוענקים אף הם בישראל.

התחומים שבהם מוענק הפרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעודת פרס ישראל שהוענקה לאלימלך פירר

על מנת להקיף את כל התחומים האפשריים, הוחלט כי פרס ישראל יינתן בכל שנה בתחומים אחרים, ותהיה מחזוריות של התחומים במהלך השנים. התחומים הראשיים ותחומי משנה שבהם מוענק כיום הפרס הם:

מדעי היהדות, מדעי הרוח ומדעי החברה:

מדעי החיים ומדעים מדויקים:

תרבות, אמנות, תקשורת וספורט:

מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

תחום זה נוסף בשנת 1972.

מחזוריות תחומי המשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי המשנה משתנים משנה לשנה, במחזורים של בין ארבע ושבע שנים.

בשנת תשס"ז, למשל, הוענקו פרסים בתחומים הבאים:

  • מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
  • מדעי היהדות, הרוח והחברה - חקר: פסיכולוגיה, גאוגרפיה, ידע ארץ-ישראל, כלכלה
  • מדעי החיים ומדעים מדויקים - חקר: ביולוגיה, הנדסה
  • תרבות ואמנות - אדריכלות ועיצוב, תקשורת, ספרות תורנית - יוצרים.

זוכי פרס ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זוכי פרס ישראל

מרבית התחומים שבהם מוענק הפרס הם תחומי מחקר מדעי, ובעקבות זאת מרבית הזוכים הם חוקרים באוניברסיטאות בישראל. הפרס למפעל חיים מוענק בכל תחומי החיים בישראל, ובהתאם לכך קהל הזוכים בו מגוון יותר. גם בתחומי התרבות, האמנות, התקשורת והספורט יוצא הפרס מגבולות האוניברסיטאות.

בדרך כלל מוענק הפרס לזוכים בשלב מתקדם של הקריירה שלהם ולארגונים ותיקים בישראל. בפרט נהוגה גישה זו בפרס למפעל חיים. ישנם ארגונים שחרגו מהכלל הזה והוחלט להעניק להם "פרס למפעל חיים", כגון התזמורת האנדלוסית הישראלית, שהוכרזה כזוכה בפרס לשנת תשס"ו לאחר 12 שנות פעילות בלבד, והמכון הישראלי לדמוקרטיה, שלאחר 16 שנים של פעילות ציבורית, הוחלט שיקבל את הפרס בשנת תשס"ט.

הזוכה הצעירה ביותר היא דינה פייטלסון, שהייתה בת 27 בעת קבלת הפרס לחקר החינוך בשנת 1953. הזוכה הצעיר ביותר הוא עזרא פליישר, שהיה בן 31 בעת קבלת הפרס לספרות יפה בשנת 1959. פליישר היה ידוע בשם העט י' גולה, ובעת הענקת הפרס ישב בכלא ברומניה עקב פעילותו הציונית.

עם הזוכים בפרס ישראל גם כאלה שזכו בפרסים בינלאומיים יוקרתיים, לעתים לאחר שזכו בפרס ישראל, ולעתים קודם לכן. שישה מעשרת חתני פרס נובל הישראלים, ש"י עגנון, אברהם הרשקו, אהרון צ'חנובר, ישראל אומן, עדה יונת ודן שכטמן, זכו בפרס זה לאחר זכייתם בפרס ישראל. שלושה מחמשת חתני פרס טיורינג הישראלים, מיכאל רבין, אמיר פנואלי ועדי שמיר, זכו בפרס זה קודם לזכייתם בפרס ישראל.

תקנון הפרס קובע "אפשר לקבל את פרס ישראל פעם אחת בלבד", אך בן ציון דינור, ש"י עגנון ויעקב כהן זכו בפרס פעמיים כל אחד (טרם הוספת כלל זה).

הפרס אינו מוענק בדרך כלל לאחר המוות, לכלל זה ארבעה יוצאים מן הכלל: בחלוקת הפרס הראשונה, בשנת תשי"ג ניתן הפרס לגדליה אלון שלוש שנים לאחר פטירתו, בשנת תשי"ז קיבל יוחנן לוי את הפרס כ-12 שנה לאחר מותו וכמו כן, זכו שניים בפרס בשנת פטירתם - בתש"ל זכתה בפרס לאה גולדברג לאחר מותה ובתשע"ג זכה בפרס לאחר מותו רון נחמן.

מחלוקות סביב פרס ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביב רבים ממקבלי הפרס שורר קונצנזוס באשר לזכותם לפרס זה, בזכות מוניטין שצברו בציבור הרחב. רבים אחרים מוכרים בעיקר בתחום האקדמי שבו הם פעילים, וזוכים לתמיכתו. עם זאת, יוקרתו של הפרס, כפרס הממלכתי העיקרי בישראל, מביאה לכך שלעתים נכרכת ההחלטה על מתן הפרס במחלוקת פוליטית עזה.

עתירות לבג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1997 החליטה ועדת הפרס להעניק את הפרס לעיתונות לעיתונאי שמואל שניצר. לאחר שהוכרז על ההחלטה, הוגשה עתירה לבג"ץ כנגד ההחלטה‏[1]. התברר שוועדת הפרס לא הייתה מודעת לכך שמספר שנים קודם לכן פרסם שניצר מאמר שקרא לעצירת העלייה מאתיופיה, בתואנה רפואית, ובעקבות תלונה שהוגשה למועצת העיתונות קבע בית הדין של מועצת העיתונות כי במאמר "יש משום האשמות בלתי מבוססות על רקע קבוצתי ועדתי" וכי מאמרו פוגע קשות "בחוסנה של החברה הישראלית כחברה קולטת עלייה" ו"גרר עמו בוז והסתייגות מבני העדה האתיופית" ובכך עבר שניצר על כללי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות ‏[2]. בג"ץ הורה להחזיר את הדיון בפרס לוועדת הפרס. שניצר, בינתיים, לא שעה לקריאתו של נשיא המדינה עזר ויצמן להתנצל או לחזור בו מדבריו.‏[3] בנסיבות אלה, כשברקע גם הרוחות הסוערות על פרשת תרומות הדם של עולי אתיופיה שנחשפה ב-1996, כשהתכנסה ועדת הפרס שנית הוחלט שלא להעניק את הפרס לשניצר.

מאז הוגשו לבג"ץ עתירות רבות כנגד החלטות ועדות הפרס, שכולן נדחו. רוב העתירות דרשו לשלול מזוכה את הפרס. קבוצה אחת של עתירות טענה שהזוכה אינו ראוי לפרס. העתירות נגד הענקת הפרס למפעל חיים לשולמית אלוני[4], והענקת הפרס ליגאל תומרקין[5] ולזאב שטרנהל טענו שהם אינם ראויים לפרס על רקע התבטאויות שנויות במחלוקת. השופטת עדנה ארבל התייחסה לטענות אלו בנימוקים לדחיית העתירה בפרשת שטרנהל:

בעוד פרס ישראל ניתן בגין הישגים מקצועיים ראויים להערכה, ההתבטאויות בהן מדובר על פי רוב נעשות מחוץ למסגרת המקצועית בגינה ניתן הפרס. במצב דברים זה קשה שלא לראות את מניעת הפרס ממי שנמצא ראוי לו בשל הישגיו המקצועיים, אך על בסיס עמדות שהביע, כפגיעה בחופש הביטוי, ולו באופן עקיף. תוצאה שכזו יש לה אפקט של "סתימת פיות" שאין לה מקום במשטר דמוקרטי, שהלוא מהו המסר המתקבל אם לא מסר של השתקה? עצם הידיעה כי הבעת דעה שאינה פופולרית עשויה לשאת כעבור זמן תוצאות במישור שיש לו היבט מקצועי, גם אם על דרך של הענקת פרס, אינה מתיישבת עם תרבות של חופש ביטוי במשטר דמוקרטי.‏[6]

טענה נוספת שהועלתה בעתירות לשלילת הפרס עסקה בניגוד עניינים של אחד או יותר מחברי ועדת הפרס. בעתירות כנגד הענקת הפרס למכון הישראלי לדמוקרטיה‏‏‏[7], ולשמעון מזרחי[8]. כנגד טענות אלו קבעו השופטים שלא סביר לדרוש במדינה קטנה כמו ישראל שלא יהיה קשר כלשהו בין חברי ועדת הפרס, אשר צריכים להיות בקיאים בתחום שבו ניתן הפרס.

היו גם עתירות אחרות כנגד פרס ישראל. בעתירה אחת דרש העותר שפרס ישראל יוענק לו‏[9]. בעתירה אחרת יצא הצייר משה גרשוני כנגד שלילת הפרס ממנו בגלל סירובו להופיע בטקס הענקת הפרס‏[10]. גם עתירות אלו נדחו על ידי בית המשפט.

יש הסוברים, כמו דניאל פרידמן[11] ומאיר הופמן ‏[12], כי מאחר שפרס ישראל ניתן כאות כבוד והערכה אין מדובר כלל בהחלטה שפיטה ובית המשפט העליון טעה בהתערבו בעניין הענקת הפרס לשניצר. שופטי בית המשפט העליון לא קיבלו עמדה זו מפאת האופי הממלכתי של הפרס המחייב לשיטתם ביקורת שיפוטית, הגם שהיו בהם, כמו אליהו מצא, שפקפקו בצדקת ההתערבות בעניין הפרס לשניצר‏[13]. עמדת בית המשפט העליון היא שאין עילה להתערבות בית המשפט אם החלטתה של הוועדה התקבלה בתום-לב ועל בסיס שיקולים מקצועיים ענייניים. בפסק הדין בעניינו של שמעון מזרחי, כתב השופט אשר גרוניס באופן כללי על עותרים כנגד הענקת הפרס לאחר: "יהיו כאלה שיאמרו שמדובר בחוסר פירגון ויהיו אחרים שירחיקו לכת ויטענו שעותרים המעוניינים בשלילת הפרס מהאחר פועלים מתוך צרות עין" והשופט חנן מלצר ביקש מהציבור לפרגן לזוכים ולהניח לפרס ישראל ולזוכים בו. באותו מקרה אף הושתו על העותרים הוצאות משפט גבוהות יחסית לעתירות מעין אלו‏[8].

מסרבים ומסורבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחדים מאלה שנמצאו ראויים לפרס סירבו לקבלו.

  • בשנת 1957 סירב חנוך אלבק לקבל את הפרס, מתוך התנגדות מהותית לחלוקתו. אלבק הסביר את התנגדותו במכתב: "א) ריבוי הפרסים במדינה וחלוקתם לכל מיני אנשים ונשים מורידים את ערכם לפחות מכשיעור הראוי להתכבד. ב) המסים הכבדים המוטלים על הציבור אינם מצדיקים לדעתי את השימוש בהם לצרכים מפוקפקים כאלה, וחוששני ליהנות מכסף זה."‏[14]
  • בשנת 1961 סירב הרב צבי יהודה קוק לקבל את הפרס, שכן מתוך צניעותו סבר שאין הפרס מגיע לו. הוא כתב במכתבו לשר החינוך אבא אבן: "יש כאן למעשה טעות מוחלטת ובשום אופן אין לי כל אפשרות לקבל את זה. ולפיכך לא יזכירו שום דבר מזה ביחס אלי..."‏[15].
  • ב-1968 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק לראשונה פרס בקטגוריה של "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה" וביקשה להעניקו לראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון. בן-גוריון שלח מכתב לשר החינוך, זלמן ארן, שבו הביע את סירובו לקבל את הפרס, בנימוק ש"לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".‏[16]
  • אורי זוהר, שזכה בשנת 1976 בפרס בקטגוריה של קולנוע. באקט הסירוב שלו היה מן המחאה האנטי-ממסדית.
  • בשנת 1993 הוחלט על הענקת הפרס לישעיהו ליבוביץ, ובעקבות המחלוקת שהתעוררה הוא סירב לקבלו.
  • האמן משה גרשוני שהיה אמור לקבל את הפרס בשנת 2003 הודיע כי יסרב ללחוץ את ידם של ראש הממשלה אריאל שרון ושרת החינוך לימור לבנת, ו-"שאין זה הזמן לחגיגות", בעקבות כך נשלל ממנו הפרס‏[17] וכספי הזכייה נתרמו לעמותה למען אמנים במצוקה.

בשנת 2004 המליצה ועדת השופטים על הענקת הפרס לאמן יגאל תומרקין. שרת החינוך, התרבות והספורט, לימור לבנת, פנתה לוועדה בבקשה שתבחן מחדש המלצה זו, לאור פניות רבות של אזרחים "לבטל את הענקת הפרס לתומרקין בשל התנהגות והתבטאויות פוגעות של הפסל". הוועדה בחנה שוב את העניין ועמדה על החלטתה הקודמת להעניק את הפרס לתומרקין‏[18].

בשנת 1992 החזיר יובל נאמן את הפרס אותו קיבל בשנת 1969, עקב הענקת הפרס לסופר אמיל חביבי. הוא השליך את הפרס בחזרה על הבמה ברגע נתינתו לחביבי.

התפלגות הזוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובם הגדול של זוכי הפרס הם גברים יהודים אשכנזים. עד שנת 2009 הוענק הפרס ל-620 איש, מתוכם רק ל-90 נשים‏[19] (כ-15%). בשליש ממספר השנים שבהן הוענק הפרס כל הזוכים היו גברים. עד שנת 2011, רק שישה אנשים שאינם יהודים זכו בפרס: השייח' אמין טריף וכמאל מנצור בני העדה הדרוזית, אלדין חתוקאי בן העדה הצ'רקסית-מוסלמית, והנוצרים מכרם ח'ורי, אמיל חביבי והאב מרסל דיבואה. אף על פי שכ-15% מאזרחי ישראל הם ערבים-מוסלמים, איש מהם לא זכה בפרס מעולם. מתוך 158 זוכים בפרס ישראל בתחומי התרבות השונים עד 2008 (כולל מוסדות), היו כ-10 מזרחיים[20].

התפלגות זאת הביאה לבקורת בתקשורת. בעקבות הענקת הפרס בשנת 2007 שאל המבקר והעורך בני ציפר[21]:

הייתכן שלא נמצא מקום בתוך 15 קטגוריות הפרס מועמד ראוי אחד שאינו אשכנזי? ואם כן, מה זה אומר עלינו כמדינה המתיימרת לשוויוניות, אם בין יותר ממחצית אוכלוסייתה הבאה ממדינות אסיה ואפריקה (כניסוח העלונים הסטטיסטיים), לא נמצא אפילו אדם אחד מהנולדים ביבשות הללו ראוי לקבל את פרס ישראל, שמפעל חייו אינו שווה ציון ושלא תרם דבר למדינה.

לאחר חלוקת הפרסים ב-2009 כתב הפרשן רינו צרור:

"ההדרה של בני המזרח מפרס ישראל נמשכה גם השנה. הדחה, הסטה. בטקס האחרון אפילו מראית עין כמו פרופ' סמי סמוחה או האמן פנחס כהן גן לא התקיימה... חוץ מג'קי לוי כמנחה, כלום." (מוספשבת של "מעריב", 1.5.2009)

בקורת זאת זכתה להד בדו"ח מבקר המדינה שקבע "התהליך שלפיו נבחרים הזוכים מוביל לכך שאין הלימה בין התפלגות האוכלוסייה לבין מקבלי הפרס במהלך השנים", והמליץ: "ראוי שהמשרד ימנה ועדה מקצועית אשר תהיה אחראית לקביעת התקנון ולשינויים בו וכן תבחן מעת לעת את התאמתו לשינויים המתחוללים בחברה הישראלית כך שירחיבו את מעגל מקבלי הפרס ויאפשרו את הענקתו גם לבאים מקבוצות אוכלוסייה נוספות מבלי לפגוע במצוינות הנדרשת לקבלתו"‏[22].

תגובת משרד החינוך הייתה ש"בחלק גדול מהמקרים אין נשים ובני מיעוטים בכלל בקרב המועמדים ולכן אין אפשרות להעניק להן את הפרס. בשנת תש"ע מונו נשים במרבית הוועדות, כך שבוודאי ניתנה תשומת לב לנושא זה. אשה שעמדה בראשות אחת מועדת השיפוט הסבירה שהקיפוח לכאורה איננו בעת דיוני הוועדה על מתן הפרס, המחסור במועמדות מבטא את הקושי שהיה לנשים במהלך השנים להגיע לעמדות בכירות ולהישגים אקדמיים, שיבשילו לכדי מתן פרס ישראל כיום"‏[23].

בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס ישראל נמצא במרכז סרטו של יוסי סידר, "הערת שוליים". הסרט עוסק בשני חוקרי תלמוד, אב ובנו. ועדת הפרס מחליטה על הענקתו לבן, אך בטעות שרת החינוך מבשרת לאב שהוא הזוכה. מנקודה זו נמשך הסרט בחיפוש מוצא מהתסבוכת שנוצרה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בג"ץ 2205/97 מאסלה נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נא(1) 233 (1997)
  2. ^ רפאל כהן-אלמגור, "מועצות העתונות בקנדה, בריטניה וישראל: חלונות ראווה וכולאות ברקים", מדינה וחברה (2005) Counsils Heb.pdf ראו כאן
  3. ^ נושאים על סדר היום הציבורי - הפלשאמורה, באתר ספריית הכנסת
  4. ^ בג"ץ 2348/00 סיעת המפד"ל נגד שר החינוך, ניתן ב-23.4.2000
  5. ^ בג"ץ 2769/04
  6. ^ בג"ץ 2454/08 פורום משפטי למען ארץ ישראל ואח' נגד פרופ' יולי תמיר ‏ואח'
  7. ^ בג"ץ 3346/09 פורום משפטי למען ארץ ישראל וחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי נ' שר החינוך, ניתן ב-26.4.2009‏
  8. ^ 8.0 8.1 בג"ץ 2324/11
  9. ^ בג"ץ 167/06
  10. ^ בג"ץ 3750/03
  11. ^ דניאל פרידמן "שפיטות החלטות בעניין פרס ישראל" המשפט ה' 181 (תשס"א)
  12. ^ מאיר הופמן "שפיטות החלטות בעניין פרס ישראל – עד מתי?" המשפט ח' 557 (תשס"ג)
  13. ^ בג"ץ 2769/04, סעיף 9
  14. ^ יהושע גלבוע, תלמיד חכם שמחל..., מעריב, 10 במאי 1957
  15. ^ משמיע ישועה, הוצ' אור עציון, עמ' 398.
  16. ^ מכתבו של בן-גוריון לשר החינוך, בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
  17. ^ ‫סמדר שילוני ותמר טרבלסי-חדד, לבנת שללה את פרס ישראל מהצייר משה גרשוני, באתר ynet‏, 15 באפריל 2003‬
  18. ^ לבנת: לשקול מחדש הענקת הפרס לתומרקין, באתר וואלה!, 4 בפברואר 2004‬
  19. ^ ‫אור קשתי, דו"ח מבקר המדינה 2010 | המבקר: אין הלימה בין התפלגות האוכלוסייה לפרס ישראל, באתר הארץ, 11 במאי 2010‬
  20. ^ איתי שטרן, פרס ישראלביץ', מוסף "פרומו" של "מעריב", 9.5.08.
  21. ^ בני ציפרעל השערוריות של פרס ישראל, באתר הארץ, 26 באפריל 2007‬
  22. ^ דו"ח מבקר המדינה 60ב, עמ' 149-152
  23. ^ יהלי מורן זליקוביץ', המבקר על פרס ישראל: אין נשים, יש ניגוד עניינים, באתר ynet‏, 11 במאי 2010


Application-certificate.svg פרסים ציוניים Flag of Israel.svg

פרס בגיןפרס יגאל אלוןפרס ישראלפרס מוסקוביץ' לציונותפרס ירושליםפרס הרצל (הרצליה)פרס בן-גוריוןפרס היצירה בתחום הציונותפרס הציונות הדתיתפרס שומר ציוןפרס מדליון הזהב‏