היפוקמפוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיקום ההיפוקמפוס במוח האנושי
ההיפוקמפוס

ההיפוקמפוס (בלועזית: Hippocampus) הוא אזור של קליפת המוח, הממוקם בתוך האונה הרקתית (האונה הצדדית הסמוכה לעצם הרקה). לבני אדם יש שני היפוקמפוסים, אחד בכל צד של המוח.

השם היפוקמפוס ניתן לו משום הדמיון שיש לו כביכול לסוסון ים שוכב (ביוונית: היפוקמפוס).

ההיפוקמפוס הוא חלק מהמערכת הלימבית ויש לו תפקיד בזיכרון וניווט. הוא מקבל מידע מהטגמנטום הגחוני כחלק מהמערכת המזולימבית של המוליך העצבי דופמין[1][2]. בנוסף לשלוחות הדופמינרגיות מהטגמנטום הגחוני, מגיעות להיפוקמפוס שלוחות דופמינרגיות גם מהחומר השחור[3].

תפקיד ההיפוקמפוס בזיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

להיפוקמפוס יש תפקיד חשוב ברכישה של זיכרונות חדשים אודות עובדות ואירועים‏[4].

ההיפוקמפוס משתתף בתהליכים הקשורים לזיכרון לטווח קצר ולכן פגיעה בו גורמת לפגיעה בזיכרון‏[5].

לדעת חוקרים מסוימים, ההיפוקמפוס הוא חלק ממערכת זיכרון גדולה של האונה הצידית, האחראי על זיכרון דקלרטיבי (זיכרון הצהרתי, זכרונות אשר ניתן להביעם בצורה מילולית מפורשת - לרבות, למשל, זיכרון עובדות בנוסף לזיכרון אירועי).

ישנן ראיות לכך שלמרות שצורות זיכרון אלו פעמים רבות נשארות לכל החיים, ההיפוקמפוס מפסיק למלא תפקיד קריטי ביצירת זכרונות לאחר תקופה של התגבשות זיכרון (קונסולידציה). כאמור, התוצאה של נזק להיפוקמפוס מתבטאת בקשיים ביצירת זכרונות חדשים (אמנזיה אנטרוגרדית), ולרוב גם משפיעה על הגישה לזכרונות שנוצרו לפני הנזק (אמנזיה רטרוגרדית).

ישנם מספר היבטים של הזיכרון אשר אינם מושפעים מנזק בהיפוקמפוס – ובהם היכולת ללמוד מיומנויות חדשות (לדוגמה נגינה בכלי מוזיקלי), דבר המצביע על כך שיכולות כאלה תלויות בסוגים אחרים של זיכרון (זיכרון פרוצדורלי) ואזורים אחרים של המוח. בנוסף לכך, ישנן עדויות‏[6] לכך שמטופלים אשר איבדו את היכולת ליצור זכרונות חדשים, מסוגלים ליצור זכרונות סמנטיים.

להיפוקמפוס תפקיד חשוב ביצירת זכרונות חדשים. במחקר שנערך בשנת 2000, התגלה כי למוליך העצבי אצטילכולין חשיבות בהתפתחות מחלת אלצהיימר, שהיא הפרעה הרסנית, המשפיעה על אוכלוסייה מבוגרת על ידי פגיעה בזיכרון ובתפקודים קוגניטיביים אחרים. נוירונים (תאי-עצב) במוח הקדמי, המייצרים אצטילכולין נוטים להדרדר בקרב חולי אצלהיימר, אשר כתוצאה מכך סובלים ממחסור במוליך העצבי. ככל שמיוצר פחות אצטילכולין, כך אבדן הזיכרון בקרב החולים גדול יותר. נזק להיפוקמפוס יכול להיווצר גם כתוצאה ממחסור בחמצן (אנוקסיה) וכן במקרי אנצפליטיס.

תפקיד ההיפוקמפוס בזיכרון מרחבי ובניווט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיפוקמפוס מקבל מידע מרחבי מהאונה הקודקודית[1].

ישנם ממצאים המצביעים על כך שההיפוקמפוס ממלא תפקיד באחסון ועיבוד מידע מרחבי. מחקרים שבוצעו על חולדות מצביעים על קיומם של נוירונים המכונים תאי מיקום (place cells) – חלק מתאים אלה יורים כאשר החיה מוצאת עצמה במיקום מיוחד, ללא תלות בכיוון התנועה, כאשר רוב התאים הללו הינם לפחות רגישים-חלקית לכיוון הראש וכיוון התנועה. גילוי תאים אלו הוביל לרעיון כי ייתכן שההיפוקמפוס מתפקד כמפה קוגניטיבית – ייצוג עצבי של המרחב הסביבתי – אשר מאפשר למצוא דרכים חדשות וקיצורי-דרך להגעה ממקום למקום. מחקרים בחיות הראו כי נדרש היפוקמפוס ללא פגם לביצוע משימות זיכרון מרחביות פשוטות (כגון מציאת הדרך חזרה למיקום חבוי).

ללא היפוקמפוס המתפקד בצורה מלאה, בני אדם אינם מסוגלים לזכור בצורה טובה מקומות בהם היו או איך להגיע למקומות אליהם הם מועדים. אנשים מסוימים מציגים יכולת טובה יותר מאחרים במציאת דרכים ובניווט. הדמיה מוחית מראה כיום כי לאנשים אלו יש היפוקמפוס פעיל יותר בזמן הניווט.

נהגי המוניות של לונדון נדרשים ללמוד מספר גדול של מקומות – ולדעת את הדרך הישירה ביותר ביניהם (להבדיל מנהגי המוניות הישראלים, עמיתיהם הלונדונים נדרשים לעבור מבחן נוקשה של ידע לפני קבלת הרישיון לנהוג באחת המוניות הלונדוניות המפורסמות). אחד המחקרים הראה כי חלק מההיפוקמפוס גדול יותר בקרב נהגים אלו, בהשוואה לציבור הרחב, וכי לנהגי מוניות מנוסים יותר יש היפוקמפוס גדול יותר. ייתכן כי לאנשים שמראש היה להם היפוקמפוס יחסית גדול יותר, היה קל יותר להפוך לנהגי מוניות. כמו כן נראה כי מציאת קיצורי דרך כדרך להתפרנס יכולה לגרום להיפוקמפוס שלנו לגדול. ההיפוקמפוס הוא אחד משני האזורים היחידים במוח שידוע שיש בהם תהליך של נוירוגנזה, צמיחת נוירונים חדשים במוח מפותח. האזור השני הוא בולבוסי ההרחה.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היפוקמפוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Neil R. Carlson, (2013). Physiology of Behavior. Boston: Pearson.
  2. ^ By Vaidya, Chandan J.; Gordon, Evan M. ROLE OF DOPAMINE IN THE PATHOPHYSIOLOGY OF ATTENTION׳DEFICIT/HYPERACTIVITY DISORDER Kar, Bhoomika Rastogi (Ed), (2013). Cognition and brain development: Converging evidence from various methodologies. APA human brain development series., (pp. 105-125). Washington, DC, US: American Psychological Association, xiii, 328 pp.
  3. ^ Bertolino, A., Di Giorgio, A., Blasi, G., Sambataro, F., Caforio, G., Sinibaldi, L., ... & Dallapiccola, B. (2008). Epistasis between dopamine regulating genes identifies a nonlinear response of the human hippocampus during memory tasks. Biological psychiatry, 64(3), 226-234.‏
  4. ^ V. S. Ramachandran, ed. (2012) Encyclopedia of Human Behavior, 2nd ed. Academic Press.
  5. ^ רמי רחמימוב (2004). מהפכת המוח: תקשורת, מחלות נפש וסמים. רעננה: מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד.
  6. ^ O'Kane et al, 2004


Gray490.png ערך זה הוא קצרמר בנושא אנטומיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.